מדברת על הפער | יהודה יפרח

הרבנית רבקה שפירא, אם המדרשות לבנות ואם הרבנים, מפרסמת בגיל 82 ספר ראשון על נשים וגברים ולא מפחדת לדבר על ההבדלים המהותיים ביניהם. שיחה על נישואין ושחיקה, חיזור גברי, פמיניזם נשי ורווקות מאוחרת. ודיון במורכבות של מורים גברים המלמדים צעירות והקשר בין הורדת כיסוי הראש לנשים לעזיבת הארץ

"אנחנו לא נפגשים הרבה. אבל לפעמים אני נכנסת הביתה ורואה אותו ישן. אני יכולה להרגיש פתאום משיכה חזקה מאוד, הנשמה יוצאת ברגעים הללו. אנחנו לא צעירים, זו לא משיכה מהסוג של זוג צעיר, אבל זה משהו מאוד מאוד עמוק שנמצא בפנים ויוצא כניצוץ. מזה אתה חי".

את הווידוי המרגש הזה אני שומע מפיה של הרבנית רבקה שפירא (82), ראשת מדרשת שובה (שבה לימדתי תריסר שנים). אנחנו יושבים מתחת לעץ התאנה בחצר ביתה שבעפרה, יחד עם תלמידתה ועורכת הספר חמדת שני לרגל הוצאת ספר הביכורים של רבקה "שניהם כאחד". ארבע שנים עמלה שני על עריכת שיעוריה של שפירא בנושא הזוגיות, משנה שהיא מפתחת כבר עשרות שנים.

הספר מבוסס על סדרות של שיעורים שהעבירה רבקה במהלך השנים וכולל חמישה שערים: ניתוח אגדות חז"ל על סיפור בריאת אדם וחווה, דימויים זוגיים במדרש, הזוגיות בעשר הספירות של תורת הסוד, השיח הזוגי וסוגיית הצניעות. הוא כולל מאגר עשיר של מדרשי חז"ל שמהם מחלצת שפירא את שפת הדימויים המורכבת שבאמצעותה היא מבקשת לפענח את הסוד ששלמה המלך כינה "דרך גבר בעלמה".

‭"‬להתחתן‭ ‬זה‭ ‬נס‭, ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬כולם‭ ‬רוצים‭ ‬ניסים‭". ‬הרבנית‭ ‬רבקה‭ ‬שפירא צילום‭: ‬צופיה‭ ‬לונסקי

‭"‬להתחתן‭ ‬זה‭ ‬נס‭, ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬כולם‭ ‬רוצים‭ ‬ניסים‭". ‬הרבנית‭ ‬רבקה‭ ‬שפירא
צילום‭: ‬צופיה‭ ‬לונסקי

לא מפחדת ממהותנות

רבקה נולדה בקיבוץ מחנה ישראל של פאג"י (דברת היום) להורים ממקימי הקיבוץ. המשפחה נדדה לעפולה, שם סיימה רבקה את לימודיה התיכוניים והמשיכה ללימודי היסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית. היא הכירה את חבורת שלהבת וזו הפכה לדומיננטית מאוד בחייה, ובהמשך נישאה לרב משה, מחברי החבורה. היא לימדה בתיכונים בעפולה ובתל אביב. בהמשך עברו בני הזוג לכפר פינס וחינכו את המחזורים הראשונים של האולפנה. כעבור ארבע שנים עלו לירושלים והמשיכו לעסוק בחינוך: היא לימדה בתוכניות לנוער ומבוגרים והרב משה לימד במכללה. לגרעין עפרה הם הצטרפו כתשעה חודשים לאחר הקמת היישוב, ולפני 33 שנה הקימו את מדרשת שובה ללימודי יהדות לנשים.

לא מעט תובנות הפזורות בספר נראות כמו מקבילה רוחנית–יהודית לפרדיגמה ששורטטה בספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה". הם מבוססים על תפיסה מהותנית המבקשת לאפיין את ההבדלים הרגשיים והמנטליים שבין הגברים לנשים, ומתוך כך להצביע על התהליכים שבני הזוג צריכים לעבור כדי לבסס את הקשר. בשיח המגדרי היום אמירות כאלו נתפסות כמעט כטאבו. התפיסה השלטת במחלקות למגדר שוללת מכול וכול את המהותנות וגורסת כי אין כל הבדלים רגשיים, פסיכולוגיים או נפשיים מולדים בין גברים לנשים. לפי תפיסה זו, הפערים המגדריים בדפוסי ההתנהגות המוכרים לנו הם הבניה חברתית, תוצר של אינדוקטרינציה גברית שנוצרה כדי לשמר את יחסי הכוחות בחברה ולשמר את השליטה של הגברים בנשים.

בעולם שבו הנחות יסוד מסורתיות מתערערות קשות, רעיון המדינה היהודית נתפס כגזעני, העדפת עבודה עברית כאפליה, אכילת בשר מן החי כשחיתות, ואמונה בקדושת הארץ כרעיון משיחי – שפירא חוזרת אל הראשית: תיאור בריאת האדם בתורה. היא מטה אוזן רגישה לפסוקי התורה ולמדרשי חז"ל עליהם, כדי לזהות את המהויות השונות הבסיסיות ביותר של הבריאה, אלו של האיש והאישה הראשונים, אדם וחוה; וממשיכה בניתוח חטא אדם הראשון והתגובה הא–לוהית אליו, שביססו למעשה את אופי מערכת היחסים בין המינים.

לאחר מכן היא פונה להדגים את הבדלי המהויות בין איש לאישה באמצעות ניתוח ההבדלים בין זוגות שונים בבריאה, שמשמשים כמטפורות עשירות ומאלפות. לצד דימויים קלאסיים כמו שמים וארץ או שמש ולבנה, מופיעים גם זוגות מפתיעים ופחות מוכרים: זית וגפן, חולדה ובור, ששון ויגון. העיון בהם מאפשר להדגים את ריבוי הפנים והגוונים של ההבדלים בין הזכר לנקבה. רבקה איננה מסתפקת בתיאורים רוחניים מופשטים אלא מדגימה את הפער בין איש לאישה בדוגמאות יומיומיות מהחיים: מדוע גברים מעדיפים לשאול את וויז איך להגיע אל היעד ונשים מעדיפות לשאול עוברי אורח? מדוע כשהאיש מתקשר הביתה הוא שואל לשלום אשתו, וכשהאישה מתקשרת הביתה היא שואלת תחילה על הילדים? מדוע נשים רוצות כל כך לשתף וגברים נוטים לבכר את השתיקה וההסתגרות?

אבל לדידה מדובר כאן בהרבה יותר ממהדורה יהודית של "גברים ממאדים ונשים מנוגה". ההבדלים בין איש לאישה אינם מקריים אלא נובעים מן המקור הגבוה ביותר – מן השורש הרוחני שבמהויותיהם השונות. למעשה, בבסיס כל הבדלי המהויות בעולם עומד הפער היסודי ביותר – בין הבורא לבריאתו – ומערכת היחסים ביניהם היא שמשתקפת בשלל מערכות היחסים שבמציאות.

לא פחדת לעורר מהומה?

רבקה צוחקת. "ניחשתי שזו תהיה השאלה הראשונה שלך. סוגיית המהותנות מגרה בגלל הוויכוח והאנטי שנוצר. הזכרת את המחקר אבל מי שמתעמק בו מגלה שדווקא בחו"ל מתפתחת היום ספרות ענפה שמחזקת את ההבחנות המהותניות, והיא כוללת מחקרים על המוח שמאוששים את התפיסות המסורתיות. האמת הפשוטה היא שאין היתכנות זוגיות במובן העמוק בלי הזיהוי של הקטבים הללו".

נפתחה‭ ‬נגדו‭ ‬חזית‭ ‬בעקבות‭ ‬השימוש‭ ‬בשיטת‭ ‬12‭ ‬הצעדים‭. ‬הבן‭, ‬הרב‭ ‬יהושע‭ ‬שפירא צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

נפתחה‭ ‬נגדו‭ ‬חזית‭ ‬בעקבות‭ ‬השימוש‭ ‬בשיטת‭ ‬12‭ ‬הצעדים‭. ‬הבן‭, ‬הרב‭ ‬יהושע‭ ‬שפירא
צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

נוטלת ארבע מינים

הטענה היא שההבחנות המהותניות מקבעות את התפקידים ולא מאפשרות לנשים ליטול חלק משמעותי יותר בעבודת ה' במרחב הציבורי, למשל.

"אתה לוקח את הדיון לכיוונים החדשים שתופס הפמיניזם הדתי. אין ספק שאנחנו עוברים היום תהליכים עמוקים. אגב, בעיניי לא הכול תוצאה של יוזמה חברתית מלמטה, אני מאמינה שיש גם 'ענני כבוד' שעוברים במציאות ונותנים לכל דור את הגוון שלו, ואנשים מבקשים לאחוז בהם בצורות שונות. הרבה בטוחות שהן המציאו את הגלגל, אבל שיח הפמיניזם הדתי איננו חדש.

"את מסע החיים שלי עם משה התחלתי לפני 60 שנה. זה קרה כשהזמינו אותי להצטרף אל תנועת שלהבת, והסבירו לי שלומדים שם חסידות ועוסקים בהתחדשות רוחנית. אמרתי להם שאם לומדים על חסידות זה לא מעניין אותי כי היה לי מספיק באקדמיה, ורק אם לומדים את החסידות אני אבוא. שם הכרתי את הרב עדין שטיינזלץ, את משה וחברים נוספים. והפלא ופלא, הסוגיה הראשונה שעלתה בשיחות שערכנו הייתה החלק של הנשים בעבודת ה'. השכנים של משה היו ברובם חרדים. כשהם נכנסו לבית וראו אישה באמצע הלימוד הם היו המומים. זו לא באמת תופעה חדשה. אני רואה את הוויכוחים שניטשים היום ושואלת את עצמי, האם לא נטלתי ארבעה מינים לפני שהתחילו הוויכוחים על ריקודים עם ספר תורה בבית הכנסת? אפילו שרה שנירר שהייתה חדשנית גדולה לא המציאה שום דבר, כי גם לפניה דיברו הרבה ועשו הרבה.

"ומכאן לשיח המהותני: העולם הנשי היום מתפשט, פורץ דרך ועל הדרך גם פורץ פריצות. זה נכון, קשה לפרוץ דרך בלי לפרוץ את הגבולות. אבל דווקא מכאן ידיעת המהויות חשובה מאוד, כי מי שתטשטש את הבנת הגבריות והנשיות אולי תשיג הישגים נקודתיים אבל תחמיץ את הסוד העמוק ביותר של הקיום האנושי, של שניים שהופכים לאחד".

האמת היא שהספר אינו מסתפק בתיאור יבש של ההבדלים, אלא מבאר גם מה נפסיד אם ננסה להתעלם מהם. בפתח הספר רבקה מתארת כיצד הופתעה ככלה צעירה לפגוש מתחים בינה לבין בן זוגה, למרות הרצון הטוב של שניהם. עד שהכתה בה ההבנה שכדי לקיים מערכת זוגית טובה ואוהבת אין די בכך ששני בני הזוג יהיו בעלי דרך ארץ ומידות טובות. זה אולי מספיק כדי לקיים חברות טובה או קהילה נעימה. בני זוג זקוקים ליותר מכך: אם יבינו לעומקן את מהויותיהם השונות, יתאפשר להם לקבל איש את עצמו וזה את זה, והמתח בין המהויות יוכל להפרות את הקשר ולהעמיק את הדבקות ביניהם.

אחדות, מלמדת הרבנית שפירא, אינה שני דברים זהים שהופכים לאחד, אלא אדרבה, שני הפכים שנישאים זה לזה ומתרוממים עד שהם נעשים לבשר אחד. באמצעות מידות טובות אני יכול להיות לך לחבר טוב, אפילו נפלא. באמצעות הכרה במהויות היסוד, אני יכול להתאחד איתך. והאיחוד הזה הוא השכינה השורה בין איש לאשתו.

כשהאישה דוחה אותך

החלוקה הקבליתחסידית הקלאסית של בני הזוג כ"משפיע ומקבל" גם היא לא מחליקה בגרון בקלות היום. אם האישה היא תלמידת חכמים והגבר עובד בהייטק, מי קובע מי המשפיע ומי המקבל?

"אתה מדבר על הקשרים רוחניים תורניים, אבל למושג העמוק הזה יש גם בסיס ביולוגי שאותו שום התפתחות חברתית לא תשנה. בחיבור הגופני הגבר תמיד יהיה המשפיע והאישה תהיה המקבל, ואני מאמינה שלחוויה הזו יש השפעה עמוקה על כל קומות האישיות. אשתך מצפה ממך שתביא פרחים לשבת? זה בא מציפייה שהמשפיע יביא משהו מעצמו אל הקשר. בין אם זה תובנות רוחניות ובין אם ביטוי פיזי אחר של אכפתיות. הצורך הבסיסי של אישה שיחזרו אחריה קשור גם הוא לאותו מקום. אגב, גם להיות 'מקבל' זו עבודה. תאר לך שהאישה דוחה אותך, מה תהיה החוויה שלך אז? בבסיס הדברים, מי שנותן מגוף לגוף הוא משפיע. ביולוגית האמא משפיעה מגופה לגוף התינוק והאיש משפיע מגופו לגוף האישה".

את מדברת על הבסיס הביולוגי של ההבחנות המהותניות, אבל הטענה היא שהמבנה הפטריארכלי הישן שנוצר על בסיסן חולל הרבה סבל כתוצאה מדיכוי ומתלות.

"נכון, ואני בהחלט מכוונת נשים להפחית את התלות שלהן. הכרתי זוג מאורס שבו הגבר קיבל ביטחון עצמי והעמיס דרישות תוך ביטחון מלא שכל מה שהוא מבקש יתממש מיידית. כשהבחורה העזה סוף סוף להגיד לו לא, הוא נכנס למצב רוח דיכאוני שהכניס אותה למצב של חרדה. אז כיוונתי אותה לעמוד על שלה ולהציב גבולות למרות שזה לא פשוט כשהיא נמצאת במצב של התאהבות. היא אמרה לו – אני לא יכולה לעשות את מה שאתה מבקש, ואם אתה חושב שלמרות זאת נוכל להיפגש בשמחה אז ניפגש, ואם לא אז לא.

"יחד עם זאת אני מאמינה שקשר זוגי עמוק זקוק ליותר מתקשורת טובה ומידות טובות. לפעמים האישה רוצה לשוחח עם האיש על נושאים שבכלל לא מעניינים אותו, או שהוא עובר משבר ולא משתף אותה. זה לא בגלל שהם לא טובים, אלא בגלל שהם בנויים אחרת. שני בני הזוג צריכים להכיר לעומק את הפער שבין העולמות שלהם כדי לזכות לראות שזה מה שה' רוצה, שהשניים יכולים להפוך לאחד. בסופו של יום כל פרשת הבריאה היא סיפור הריבוי ששואף לאחד. זהו אירוע נדיר שיש לנו שתי הזדמנויות לחוות אותו: בשבת ובזוגיות".

אנחנו‭ ‬רואים‭ ‬את‭ ‬הברסלברים‭ ‬צועקים‭ ‬וזה‭ ‬נראה‭ ‬לנו‭ ‬הזוי‭. ‬פסטיבל‭ "‬צעקה‭ ‬במדבר‭"‬ֿ‭, ‬2012 צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

אנחנו‭ ‬רואים‭ ‬את‭ ‬הברסלברים‭ ‬צועקים‭ ‬וזה‭ ‬נראה‭ ‬לנו‭ ‬הזוי‭. ‬פסטיבל‭ "‬צעקה‭ ‬במדבר‭"‬ֿ‭, ‬2012
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

לראות יחד סרטים

את חוזרת הרבה על השניים שהופכים לאחד. מה מקום האוטופיה הזו כשהזוגיות נכנסת לשלבי השגרה והשחיקה?

"לפני כחצי יובל התוודעתי לספר שטען שזוגיות טובה צריכה להימשך חמש שנים, ואחריהן בני הזוג צריכים להיפרד ולרקום קשרים חדשים. שאלתי את עצמי אז, אם כבר לזרוק את בן הזוג אז למה לא לזרוק גם את הילדים? הם הרי די מהר מגיעים למקום שבו הם לא ניתנים לשליטה. לצערי מה שנראה אז כטירוף מוחלט הופך היום למציאות הרבה יותר רווחת.

"מדברים על שחיקה בזוגיות אבל השחיקה היא אירוע פנימי. אנחנו צריכים ללמוד איך להביט על בן הזוג, כי האדם הוא אינסופי. הוא בונה בתוכו כל הזמן בניינים חדשים. הקב"ה ברא את הנשמות עם יכולת התחדשות מדהימה, הוא יצר לנו חיים מלאי סודות שנפתחים כל הזמן. אם אתה לא מקבע את בן הזוג ויש ביניכם שיח, רצון להכיר לעומק ולגלות פנים חדשות, אתה תגלה עוד ועוד מחוזות שלא הכרת. מאידך, שום התחדשות חיצונית לא תסייע למי שלא מתחדש בתוכו, כי גם החדש שהוא ימצא יהפוך מהר מאוד לישן".

אז אני אשאל שאלה בנאלית: מהי הנקודה, מה זו בעצם זוגיות?

"כשהמפגש העמוק בין השניים מתרחש נוצר נס. זהו סוג של הארה, אהבה עמוקה. כן, זוהי חוויה קצרה בזמן, נדירה לעִתים, אבל התוצאה שלה משפיעה עמוקות על זרימת החיים. אני זוכרת שגרנו כזוג צעיר בירושלים וישבתי עם אחותו של משה כשהוא לא היה בבית. ופתאום אמרתי לה, הנה הוא מגיע. גרנו בקומה שלישית והיא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, הרי לא שמענו כלום. אמרתי לה שאני מרגישה. אני קוראת את סיפור הבריאה ושואלת את עצמי מה הקב"ה רצה? הוא רצה לראות ששני אנשים יכולים באמת להיות אחד כפי שהוא חלם שזה יתקיים באדם הראשון, ואני רוצה לספר לעולם שזה אפשרי".

יש תיאוריה שטוענת שהשחיקה בזוגיות היא מנגנון הגנה שאנחנו מפעילים בגלל הפחד שהקסם יתפוגג.

"אני מסכימה עם זה. הזוגות פוחדים מהחיבור הזה. אולי הוא אשליה? אולי הוא ייגמר? הפחד הזה גורם להם להירתע מלהתמסר, אבל אם אתה באמת מאמין בקשר אתה פחות מפחד. לאישה יש יותר צורך לאשר שהקשר קיים, שהוא בסדר, שהאיש שלה עדיין רוצה אותה. האיש מאמין באופן טבעי יותר ביציבות ובהמשכיות של הקשר. אבל תיקון של המצב יבוא מהמקום החיובי: צריך להעצים את חיי המשפחה, לתת מקום של כבוד לארוחות משפחתיות, ללימוד משותף, לעיסוק זוגי בעולם הנפשי. בני זוג יכולים לצפות יחד בסרטים טובים ולשוחח על זה. המרקם של הזוגיות צריך להתמלא בגוונים שיעשירו אותה".

יכול להיות שזה אחד הגורמים שמשפיעים על הרווקות המאוחרת? הפחד הזה מהתחייבות?

"להתחתן זה נס, אין ספק בכלל, אבל לא כולם רוצים ניסים. הביצה מעניקה לרווקים הרבה תחליפים ופתרונות. יש שם שחרור מההורים, מעטפת חברתית תומכת והרבה חוויות, אפשר בקלות להתמכר לחוויה הזו. הסיטואציה לא פשוטה: המבחר הוא אינסופי ויש המון פגישות והכרויות ללא מחויבות. כשיש כל כך הרבה אפשרויות קשה מאוד להצטמצם ולבחור. בגילאים צעירים של 18–22 היכולת להתאהב ולהסתנוור גבוהה יותר, אבל כשההיכרות בין המינים מעמיקה ואתה מכיר יותר ויותר בנות אתה פוגש גם את הצדדים הקשים".

ליווי לצעירים שיוצאים לדייטים

אני מספר לרבקה על התופעה החדשה יחסית של דירות שותפים מעורבות של דתיים. מה שהיה פעם בגדר טאבו, בחורים לא שוכרים דירה עם בחורות, הולך ונפרץ. "זו סכנה גדולה, כי כשאתה חי עם האישה בלי להיות נשוי אתה פוגש את התכונות הקשות שלה. במהות הנשית יש צד מאוד קשה, כמו גם במהות הגברית, ואז הרבה יותר קשה להתמסר אליה. הקב"ה עשה לאדם הראשון פלא עם חווה. הוא הביא אותה אליו אחרי שהוא סנוור אותו והכניס אותו להרדמה מלאה. הוא שחרר אותו מהשיקולים השכליים והשאיר רק את הלב והדמיון. רק כך אפשר לדלג על השכל ולהחליט להינשא. בשביל להתחתן צריך להיות מסונוור. זה ניתוח שנעשה בהרדמה. אחרי כריתת הברית, כשבני הזוג מחויבים זה לזה, אז על כל פשעים תכסה אהבה והם לומדים להכיל ולהתמודד עם הצדדים המורכבים של הקשר. אבל כשפוגשים את כל הצדדים של החיים בלי המחויבות הזו הרתיעה מתגברת ועלולה להפוך לשיתוק.

"אחד הכלים שפיתחנו זה ליווי לצעירים שיוצאים לדייטים. הם חושבים שהם יודעים הכול אבל לפעמים ליווי של אדם עם ניסיון שראה דבר או שניים יכול לפתור הרבה בעיות. אני משתדלת מאוד שלא לבוא ממקום של שפיטה, ולעודד את התלמידות ללכת אחרי תחושת הבטן ולהחזיק בקשרים כשיש להן תחושה שיש פוטנציאל, ויחד עם זאת מזהה לפעמים נקודות שהבחורה לא רואה. השבוע שוחחתי עם תלמידה שמתלבטת בנוגע לבחור. ביררנו עליו והתברר שהוא מפתח באופן סדרתי מערכות יחסים עמוקות וכנות אבל כל פעם חותך בדקה התשעים ועובר לבחורה אחרת. היא הייתה צריכה מישהו שיזהה את זה ויגיד לה לחתוך".

אז שכבת הפנטזיה היא הבסיס לקשר?

"שכבת הפנטזיה היא הבסיס לקשר אבל יש בה גם סיכון, כי היא הגורם שלפעמים מפרק את הקשר. אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה מפגשים בין גברים לנשים מחוץ לנישואין, ואני לפעמים חושבת ששיעורי תורה מעורבים הם מקום רגיש יותר אפילו ממקומות עבודה, כי אין דבר שיוצר יותר אינטימיות מאשר המקום הנפשי–רוחני. צריך רגישות כדי לזהות מתי המקומות הללו מגיעים לערעור על שלום הבית".

ובכל זאת את לא מונעת מגברים ללמד אצלך במדרשה?

"אני לא מונעת אבל בהחלט עומדת על המשמר. אני מאמינה שצריך לתת אמון מלא במורה, והמורה צריך לדעת שנתינת האמון מחייבת אותו לנאמנות. לפעמים אנשים לא רוצים ליפול ובכל זאת הם נופלים. הייתה לי תלמידה במדרשה שהתאהבה במורה שלה. היא תכננה להכין לו ארוחה, להזמין אותו לחדר שלה ולפתות אותו. הוא מעולם לא נכנס למגורי הבנות אבל היא חשבה למצוא אמתלה ולמשוך אותו לשם. היא עשתה שגיאה וסיפרה לחברה על התוכנית, וההיא סיפרה לנו ועצרנו את זה בזמן. האמת שאני מבינה אותה, מורה הוא משאת נפש. העולם הרוחני שלו מלהיב ומחבר. בטח ובטח אם הוא דמות מורכבת שכוללת אמנות ורוחניות. הנפשות נפגשות ומרגישות את הניצוץ ניצת".

אם זה כל כך מורכב אז למה בכלל לתת למורים ללמד במדרשה?

"כי התלמידות מחפשות את האנרגיה הזו ששונה מהן, שקוטבית להן, היא נותנת להן המון כוח. יש צד שהעולם הגברי מייצב משהו בעולם הרוחני של הבנות בתקופת סוף הנעורים. הן נמצאות במקום של חיפוש ותהייה, נעורים שמתבטאים לפעמים בהתנערות, והקוטב הגברי גם מכיל אותן וגם נותן להן נקודת משען יציבה. למורים קל יותר לומר דברים ברורים ולהצביע על אמיתות".

אז מה זה, סוג של סימולציה שהן עושות לזוגיות העתידית שלהן?

"בהחלט. אחרי כן, כשהן מחפשות את הנשמה התאומה, אני שומעת מהן לא פעם שהן מחפשות את האנרגיה הרוחנית שהייתה להן אצל המורה. כשאחת כזו באה אליי אני אומרת לה שחשוב לשמור את מה שהיא קיבלה מהמורה, אבל יש איכויות אחרות שיש לאיש שלה ואין למורה. החינוך הוא אמנות של משחק בין נתינת עוגן לתלמיד לבין האומץ לזרוק אותו לשחות לבד במים".

אלו דברים די מסעירים. אני מעריך שלא מעט נשים ישאלו עכשיו מדוע זה לא צריך לקרות גם בצד השני, שנערים בישיבות יתחנכו על ידי נשים כדי שהן יהיו מודל לדמויות מופת נשיות שאותן הם יחפשו בזוגיות העתידית.

"ההשוואה לכאורה מתבקשת אבל היא לא נכונה. יש הבדל מאוד גדול בין מפגש רוחני של נשים עם מורה רוחני למפגש של גברים עם מורָה. אצל הבנות הביטוי הוא בכיסופים רוחניים, במאוויים שגם אם הם לובשים צורה במחשבות הם נשארים במצב צבירה מופשט. בנים לעומתם מהר מאוד מגיעים למחשבות על מימוש, ולכן המפגש הזה לא יקדם אותם".

פתיחות היא מושג מתעתע

משפחתה של הרבנית שפירא נוטלת חלק פעיל ומגוון באזורים שונים של הציונות הדתית. הרב משה, בעלה, היה שותפה הצמוד למיזמים החינוכיים המגוונים שבהם נטלו חלק במהלך השנים ולהקמת מדרשת שובה. בנה הרב יהושע הוא מייסד ישיבת רמת גן. בן אחר, הרב יצחק שפירא, הוא ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר וממחברי הספר השנוי במחלוקת "תורת המלך". הבן השלישי, מתניה, הוא סמנכ"ל מועצת יש"ע שנים ארוכות.

"כשיהושע הקים את ישיבת רמת גן לא היה ברור שהקונספט של ישיבה חסידית יכול להצליח. הייתה לו קבוצת תלמידים במרכז הרב אולם לא התירו לו ללמד בישיבה והוא נאלץ להעביר שיעורים במתחרת".

מצד שני הישיבה שלו מזוהה עם הקצה השמרניחרד"לי. איך את מרגישה עם הפער שהולך ונפער בין האגף התורני ל"לייטי" בציונות הדתית?

"פתיחות היא מושג מתעתע. כמה רבנים בונים עולמות תוכן שלמים על יסוד תורות לא יהודיות? יהושע נמצא בקשר מתמיד עם פסיכולוגים ומעשיר כל הזמן את ארגז הכלים שלו. לא סתם נפתחה נגדו חזית בעקבות השימוש בשיטת 12 הצעדים. פתיחות אמיתית אפשרית רק כשיש גבולות הלכתיים ברורים. אבל חשוב לדייק פה, יש הרבה מאוויים שבאים ממקום פנימי וצריכים לקבל מענה ולכן נקודת המוצא מאוד חשובה: אם מדברים על מקום האישה אני מאמינה שחשוב להקים מועצה רחבה של אנשי הלכה שתבחן איפה נכון לאפשר יותר ביטוי נשי. אחת הסוגיות היא מבנה עזרת הנשים בבית הכנסת. אני מאוד מתחברת למודל של יצהר, יש שם מחיצה לא גבוהה ושקופה יחסית שנפרסת לאורך ומאפשרת לנשים חיבור ממשי להתרחשות בבית הכנסת.

"מהצד השני יש תהליכים שלא מגיעים מבקשה פנימית לקרבת א–לוהים, כמו למשל הורדת כיסוי הראש. זה בא ממקום שיש בו פריקת עול, 'אני' שנכנס לשיח עם כל כובד משקלו. אצל הנשים הללו הסוגיות הכבדות נבחנות רק לאור האני, ומהמקום הזה גם ערכה של ארץ ישראל מתחיל לעמוד בסימן שאלה. העמדת האני במרכז מערערת את עולם הערכים של הציונות הדתית, מערערת ומהרהרת".

מעבר לקיר עומד הקב"ה

הבנות שמגיעות למדרשת שובה נמצאות בטווח רחב מאוד מבחינת האפיון הדתי שלהן, והיא מוכרת כמקום שמקבל כל אחת כפי שהיא בלי שיפוטיות. מצד שני, הרבנית שפירא רחוקה מהאגפים הליברליים של הציונות הדתית.

"הרוח של מדרשת שובה יושבת על החירות ועל החופש. מאד חשוב לי לאפשר את המרחב ולתת לבנות את החלל הפנוי שבו הן יכולות לעבור תהליך אמיתי שיש בו התמודדויות. מצד שני אין כאן מורה שאיננו איש הלכה מובהק ומהווה בחייו דוגמה לחיים של קדושה. המתח הזה עוזר בסוף לבנות התמקדות, להוריד את האורות לשפה של מציאות".

שובה הייתה המדרשה הראשונה שהעמידה במרכז את לימודי החסידות והשפה הקיומית, אבל בחורה שמחפשת היום באתר המדרשות מגלה שכל המדרשות משווקות את עצמן באותה שפה.

"זה נכון, השפה של שובה התפשטה על פני כל המדרשות. לפעמים זה היה רק כיסוי לביקוש של הבנות, כמו במדרשה מסוימת מהקו שהביאה שיעור חסידות לא בגלל שהוא חלק מתמונת החיים שלה אלא בגלל שהבנות התעקשו. זה מביא אותנו לסוגיה יותר רחבה: אנחנו מדברים על התחדשות רוחנית, אבל החברה שהכי סוגרת את עצמה מפני שינויים היא הציונות הדתית. בתוכה, אגב, הקיבעון הכי גדול נמצא בקיבוץ הדתי, אולי אפילו יותר מהר המור.

"העולם החילוני מתקרב לרוחניות, הגלובליזציה חושפת אנשים לתופעות שמעבר לטבע, וגם אם זו לא אמונה בה' זו אמונה במעֵבר. בציונות הדתית לעומת זאת יש פחד. כל תופעה שמשדרת קצת מיסטיות נחשדת כמשהו שאולי יערער את העולם שלנו. אנחנו רואים את הברסלברים צועקים וזה נראה לנו הזוי. עמוק בפנים מקנן החשש, אולי הקב"ה יהפוך פתאום לרלוונטי עבורנו? הרב שטיינזלץ נתן פעם דימוי, תאר לך שאתה מתפלל ומעבר לקיר עומד הקב"ה כמו אבא שמביט בילד וממש מקשיב לך. זה פותח אותך למרחב אחר לגמרי".

"אחד המייסדים של עפרה ישב לידי פעם באוטובוס ערבי. הוא אמר לי, אני מוכרח לספר לך משהו. הם עבדו בכרמים של היישוב ליד גבעון ופתאום שמעו זעקות שבר, הצילו הצילו. העובדים מעפרה רצו כמו מטורפים לראות מה קורה, ואז גילו שם חסיד ברסלב בהתבודדות. זו הייתה חוויה מטלטלת עבורו והוא הרגיש שהוא חייב לשתף. הציונות הדתית חשה מאוימת מעבודת ה' ממשית, זה פחד לפתוח בתוך עצמך את המקומות הללו, להיכנס לחוויה שלא ממוקדת כולה בכוחי ועוצם ידי. לכן במובן הזה עולם הדימויים שלה קרוב הרבה יותר לזה של הציונות החילונית מאשר לחרדי, וזה נובע מפחד".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016

Advertisements

פורסם ב-27 בנובמבר 2016,ב-גיליון חיי שרה תשע"ז - 1007. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יוכי קוסובסקי

    היכן ניתן להשיג את הספר של הרבנית רבקה שפירא "שניהם כאחד". כתבה מעולה . תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: