מסמכים עתיקים שהתגלו במערה באפגניסטן שופכים אור על גורל יהדות ח'וראסאן, שכמעט נעלמו עקבותיה. תגליות ראשונות על היהודים של דרך המשי

עדות חשובה לחיים יהודיים על דרכי המשי בימי הביניים נמצאה לא מכבר במערה בעמק במיאן באפגניסטן, כ–230 ק"מ מערבית לקאבול, לא הרחק משני פסלי בודהה הגדולים בעולם שנמחו מעל פני האדמה על–ידי הטליבאן בשל היותם "לא אסלאמיים". באורח נס השתמרו שם עד ימינו כמה מאות דפים הכתובים עברית, פרסית, פרסית–יהודית, ערבית וערבית–יהודית. הם כוללים מכתבים, תעודות משפטיות, פנקסי סוחרים, פיוטים בעברית, פירושי מקרא, קטעי תפילה וגם קטעים מתשובותיו הפולמוסיות של רב סעדיה גאון לחיווי הבַּלֱכִי – הכוללות קטעים לא מוכָּרים.

יש לשער שהתעודות נכתבו על–ידי צאצאי יהודים מבבל שהתיישבו בח'וֹרַאסַאן ("ארץ השמש“), חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, הכולל גם את אפגניסטן. הם קראו למקום מושבם "המושבה של בצרה" או "ערב השנייה". הייתה זאת קהילת סוחרים שפעלה על דרכי המשי וזכתה לכינוי ראד'נים (מפרסית: רָאה–דָאן – יודע דרך). רבים מהסוחרים שנסעו על דרכי המשי היו יהודים. לצדם היו סוחרים מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים. הראד'נים שלטו בשפות רבות. השפה הפרסית הייתה באותם ימים הלִינְגוּאָה פְרַנְקָה, שפת קשר בינלאומית, ואילו העברית הייתה שפת קשר בין הקהילות היהודיות.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה–5 לפנה"ס), המתבסס על תעודות פרסיות, מתאר את סלילתה של דרך המלך הפרסית, שעברה מרחק של 2,857 ק"מ בין העיר שושן (סוסה) לאיזמיר שבתורכיה. הדרך אפשרה לסוחרים להחליף סוסים, וכן אפשרה לרצים מלכותיים להחליף סוסים באמצעות תחנות ולעבור את כל אורכה של הדרך בתשעה ימים, בעוד שלסוחרים בשיירות הגמלים, הסוסים והפרדות ארכה הדרך כשלושה חודשים.

יהודי ח'וראסאן אוזכרו גם במקורות עבריים ובעיקר בפרשנות המקראית של ימי הביניים, שכללה ציונים גיאוגרפיים בכתביהם של הקראים הראשונים ובכתביהם של פרשנים רבניים. ח'וראסאן צוינה בעיקר כמקום גלותם של עשרת השבטים האובדים.

יהודי‭ ‬אחד‭ ‬נותר‭ ‬כיום‭ ‬באפגניסטאן‭. ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬היהודי‭ ‬בהראת‭, ‬שמשמש‭ ‬כיום‭ ‬כמסגד
צילומים‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

היטמעות יהודית בסין

דרכי המשי תחילתן בקאי פנג פו בדלתא שעל הנהר הצהוב בסין, שבה הייתה קהילה יהודית דוברת פרסית. העיר קאי–פנג הייתה בשנים 1127-907 בירת הקיסרות הסינית והיא ממוקמת כ–600 ק"מ מערבית לבייג'ינג. מיקומה הקנה לה יתרונות אך היה גם בעוכריה כי העיר נפגעה פעמים רבות משיטפונות שסחפו את שרידי החיים של הסוחרים היהודים.

היהודים הגיעו לסין לפי בקשת אחד מקיסרי שושלת סונג והתיישבו בקאי פנג בירת המדינה וזאת בשל מומחיותם בייצור בדים ובצביעתם, מקצועות שיהודי בוכרה הצטיינו בהם עד הדורות האחרונים. היישוב היהודי התקיים בקאי פנג לפחות מן המאה ה–12 ועד לראשית המאה ה–19. בין עתיקותיה נמצאו שרידי בית–כנסת ובית עלמין יהודי. על במת בית הכנסת ניצב "כיסא משה" ועליו הניחו ספר תורה לקריאה בשעת התפילה. בצד עמד סומך שתיקן שגיאות של בעל קורא. המתפללים פנו מערבה לעבר ירושלים.

הקהילה היהודית והקהילה המוסלמית שבעיר שגשגו ושיתפו פעולה מסחרית למן המאה ה–12 ועד למאה ה–16, כשהסחר היבשתי בין סין לבין המזרח–התיכון ואירופה היה בשיאו. הסתגרותה של סין הביאה לטמיעה של המיעוטים. קודם נטמעו היהודים בקרב המוסלמים של סין ולימים נטמעו גם יחד בתוך הרוב הסיני.

לדעת החוקר לסלי, יהודים הגיעו לקאי פנג בכמה נתיבים ובכמה גלים. יהודים הגיעו לעיר בימי שושלת סונג (1279-960) מפרס, אפגניסטן ובוכרה. סינולוגים העדיפו את דרך הים, שבה היו הגירות לסין מהודו ותימן. לסלי מביא מקור, שלפיו הגיעו מח'וראסאן שבעים משפחות בימי שושלת האן, שהמאוחרת בהם הייתה במאה ה–10. סופרים ערבים סיפרו על הגירת יהודים לסין הן בדרך היבשה והן בדרך הים. נראה שהמונגולים הגלו יהודים מהחבלים המערביים של ארצות כיבושיהם אל סין.

לדברי לסלי, כל העדויות היהודיות שבידינו מקאי פנג הן מן השנים 1489 ועד המאה ה–16, אך אין ספק שהיישוב היהודי קדום יותר. מיסיונרים שביקרו בקאי פנג בשנת 1850 סיפרו כי המסורות של יהודי קאי פנג קובעות שמוצאם מפרס. בספרו על היהודים בסין מציין צ'רלס ווייט, בישוף הונאן ופרופסור למדעי סין, כי בגניזת טון–הואנג (Tun־Huang) נמצא דף של סליחות מן המאה השמינית, כתוב בפרסית–יהודית על נייר סיני, ומהווה עדות לקדמותם של יהודי פרס בסין.

בשלושת כרכי ספרו המונומנטלי הוא מביא קטעי תפילה וקטעים מן המחזור בעברית וכן מובאות מן התלמוד ומן הספרות הרבנית שלאחריה, המעידים על הגירה לסין לאחר הכיבוש הערבי. הנוסח הוא בבלי–פרסי. בין הכתבים נמצא ספר תורה עם קולופון משנת שפ"ב–שפ"ו (1626-1622) בפרסית יהודית. במגילת יוחסין מהשנים
1670-1660 מופיעים 453 שמות של גברים (בן–משה, בן–יוסף, בן–אהרן, בן–יהושע, בן–ישראל) ועוד 259 שמות של נשים, שרובן היו כנראה לא יהודיות.

משלימים‭ ‬את‭ ‬ידיעותינו‭ ‬על‭ ‬יהודי‭ ‬ח‭'‬וראסאן‭. ‬מסמכי‭ ‬הגניזה‭ ‬האפגאנית

שיירת המשי

אנשי השיירות חשו על בשרם את להט המדבר (מעל 50 מעלות צלזיוס) ואת קור השלגים שבמרומי ההרים, שבשיאו ירדה הטמפרטורה למינוס 58 מעלות צלזיוס. השלג נערם לגובה שני מטרים והשיירות המתינו עד להפשרת השלגים. הדרך עברה בהרי פאמיר, המתנשאים לגובה 7,495 מטרים מעל פני הים. מרקו פולו 
(1324-1254) כינה אותם "גג העולם".

מרקו פולו הגיע מוונציה למרכז אסיה. בדרכו לסין עבר את בוכרה, סמרקנד (שתיהן כיום באוזבקיסטן) וקאשגאר (כיום בסין). הוא חצה את מדבר גובי, ששטחו רבע מיליון קמ"ר, ובשנת 1266 הגיע לבייג'ינג, בירתו החדשה של החאן הגדול קובלאי ח'אן, נכדו של ג'ינגיז ח'אן, שליטה של הקיסרות המונגולית האדירה.

המונח דרך המשי מוביל אותנו אל השיירות האינסופיות של פילים, גמלים, סוסים ופרדות עמוסים מאוצרות הודו, סין ויפן, שכללו בדי משי ססגוניים, תכשיטים מרהיבים, בשמים, סמי מרפא, תבלינים, כלי–נשק, עבדים, סריסים ושפחות. נוסעי השיירות לא רק הובילו סחורות אלא גם היו נושאי תרבות שהובילו ממזרח למערב וממערב למזרח דתות, שפות, סיפורים ופתגמים, אמנות במיטבה, מוסיקה, פילוסופיה ורפואה. תרבות למדה מחברתה והעולם הלך והתעשר. כך נדדו דתות והתחלפו זו בזו, דוגמת הבודהיזם, שנדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה. מן העבר האחר פלש האסלאם ותפס את מקומה של הדת הדואלית הזורואסטרית שהאמינה בשני יסודות – הטוב והרע. היא נדחקה כמו שנדחקה הנצרות המזרחית ובמקומן שלט האסלאם הסוני והשיעי.

דתות שונות עשו דרכן ממזרח למערב וממערב למזרח וכל דת הותירה אחריה יצירות מופת, שכללו תמשיחי קיר, מיניאטורות, פסלים, ארכיטקטורה כובשת עין ולב. הם סיפרו לעולם המערבי על תרבותם של עמי אסיה ועל הארכיטקטורה הקסומה שלהם. הם עמדו נפעמים מול הכיפות, המינרטים, המדרסות והארמונות של מרכז אסיה, שעוצבו בקרמיקה בגון הטורקיז, מקושטות במילים מן הקוראן בכתב קוּפִּי ובצורות גיאומטריות מסוגננות. חלפו מאות שנים מאז והיופי הייחודי הזה של המבנים ושל הקרמיקה, שאומץ כמורשת התרבות האנושית על–ידי אונסקו, עודנו קסום ומעורר השתאות ממש כביום צאתו מסדנת האמן בימי קדם.

קהילות על הדרך

איגרת מן הגניזה הקהירית עוסקת בשיירה נושאת משי, העושה דרכה דרך חלב וצידון למצרים ועמה סוחר יהודי מקירואן ועוד כמה סוחרים מח'וראסאן. האיגרת מלמדת על שיתוף פעולה המשתרע ממרכז אסיה אל הלבנט, למצרים, לצפון אפריקה ולספרד. נתיב המסחר מאירופה עבר בימי הביניים מנהר הריינוס שבצרפת, דרך גרמניה, כזריה, איטול שבשפך הוולגה, הים הכספי, באלך (באפגניסטן משנת 1841), שם התפצלה הדרך – פנתה מזרחה לסין או דרומה להודו.

הסוחרים היהודים נפגשו במסעותיהם עם קהילות יהודיות, ביקרו בבתי–כנסת ונפגשו עם ההנהגה הדתית של הקהילות. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון הקודש, עברית השואבת מן המקורות. הם העבירו מצד לצד הלכות ומנהגים, נוסחי תפילה ופיוטים ועדכנו את הקהילות שבדרך בקורותיהם של היהודים בכל אתר ואתר. דרכי המסחר שיצאו מסין השתרעו לאורך כל אסיה והגיעו עד לקצה ספרד, צפון אפריקה ומצרים. שיירות המסחר עשו את המסע במשך 200 יום לאורך 12,000 ק"מ. לא כל הסוחרים עשו את המסלול כולו אלא הסתפקו בקטעי דרך ועברו מתחנה אחת לאחרת. הסחורות החליפו ידיים לאורך הדרך וכל סוחר במסלול הארוך גבה עמלה, עד שבסופו של תהליך מחירן של הסחורות הסיניות באירופה היה יקר מאוד.

כך קמה ההתיישבות היהודית באותן תחנות שהפכו לימים לערי מסחר. נציגיהם של הסוחרים התמקמו בערי המסחר על דרך המשי וקנו מהסוחרים הנוסעים בשיירות את הסחורה במחיר אטרקטיבי. עושרה של הקהילה הענפה הזאת אפשר לה לתמוך כלכלית בישיבות בבל ובראש הגולה, שחי חיי רווחה. בתמורה נשלחו אליהם רבנים, מלמדים, שוחטים, מוהלים וחזנים. הם שלחו שאלות הלכתיות לגאוני בבל וקיבלו תשובות. הקהילות על דרך המשי היו סמוכות על שולחן בבל ורבניה, אך חלקים מהן השתייכו לקראים ולכיתות סוטות מן היהדות הנורמטיבית. אותם "נבדלי בני ישראל", כפי שכונו אלה, הוחרמו על ידי הממסד הרבני ונמנע מהם ומצאצאיהם לחזור לחיים יהודיים שלמים.

בהיותם מיעוט בתוך עולם מוסלמי רחב היקף רבים המירו דתם והאסלאם קיבל אותם בזרועות פתוחות. כותב על כך רב נטרונאי גאון (המאה ה–9) בדברי תשובתו ליהודים מח'וראסאן:

הללו כולן כיון שעיקרן מישראל, ויש שם ישראל עליהם, ומצוות נוהגות בהן והיו מחויבים בשש מאות ושלוש עשרה מצוות, וכיון שהיו פרוצין בעריות ולא כתבו גיטי נשים – בניהם ממזרים, ואי אפשר לקבלן ולהכניסן בקהל, שמא יתערבו בישראל ויישאו נשים וישיאו בנותיהם לבני ישראל ומרבים ממזרים בישראל, לפיכך אי אפשר לקבלן כל עיקר (ב"צ דינור, ישראל בגולה, א(2), עמ' 362).

בסוף המאה ה–9 שולח רב האי גאון מבבל לח'וראסאן תיקונים דתיים, המתריעים על המנהג הרווח אצלם לקדש אישה ללא כתובה או שטר אירוסין.

הדרך הייתה מלאה שודדי דרכים ועל כן נמנעו רבים מן הסוחרים להעביר מטבעות זהב וכסף בדרכים המסוכנות ויצרו את הנציגויות המסחריות, ובעיקר המשפחתיות. הנציגויות בערי המסחר הבטיחו רכישות נכונות, שיווק כהלכה והעברת כספים בהמחאות ובשטרות מבלי שמובילי הכספים יהיו טרף לשודדי דרכים. כך נוצרה הסוֹפְתַאגַ'ה, מסמך בנוסח: "נא לתת למוכ"ז סך…". בימינו קוראים למסמך הזה צ'ק. הסוחרים תפרו את המסמך בתוך בגדיהם וכך הבטיחו את כספם.

קשר הדוק לחכמי בבל

סוחרים יהודים מח'וראסאן הם שהביאו לחסדאי אבן שפרוט את בשורת קיומה של ממלכת הכוזרים. חיזוק לאמינות הדיווח שלהם הוא מקבל ממשלחת דיפלומטית ביזנטית שהגיעה לארמונו בספרד. וכך כותב חסדאי באיגרתו ליוסף מלך הכוזרים:

ואת כל השלוחים האלה, מביאי המנחות, [סוחרים מח'וראסאן שניסו לקנות את לבו] אני שואל אותם תמיד בעד אחינו ישרא[ל] פליטת הגולה: אם שמעו שמע לדבר הדרור לשרידים אשר כלו בעבודה ולא מצאו מנוח. עד אשר הודיעוני שלוחי כראסאן, הסוחרים שאמרו לי כי יש ממלכת ליהודים נקראים על שם אלכזר ולא האמנתי לדבריהם, כי אמרתי לא יאמרו לי כדבר הזה כי אם לרצות אותי ולהתקרב אלי. ואשתומם על הדבר הזה, עד אשר באו שלוחי קסטנטינה בתשורה וכתב מאת מלכם אל מלכנו, ואשאלם על הדבר הזה. וישיבו אותי כי באמת הוא הדבר הזה, וכי שם המלכות – אלכזר; ובין אלקסטנטינה ובין ארצם מהלך ט"ו יום בים, אבל ביבשה יש בינינו אומות רבות. ושם המלך המולך יוסף. ואניות באות אלינו מארצם ומביאים דגים ועורות וכל מיני סחורות והם אנשי אחוָתנו ומכובדים עלינו. ובינינו וביניהם שליחות ומנחות, ולהם כח ומעוז, גדודים וחיילים יוצאים [למלחמה] בזמנים [=לעתים] (דינור–ישראל בגולה, כרך א/2, עמ' 35-34).

קבוצה של ארכיאולוגים וארכיטקטים איטלקים שבאו בשנת 1957 לפירוז–קוּ (ג'אם בימינו), על האפיק של הַארי–רוּד, כדי לשחזר מינרט עתיק – גילו להפתעתם בית קברות יהודי קדום ובו מצבות המתוארכות לאורך 210 שנים (1249-1012). התארים של הנפטרים המכובדים, הנקובים על המצבות, הם: "אלוף', "ראש הסדרנות", "חכם", "מלמד", "ראש הכנסה", "זקן וישיש", והם מלמדים על הקשר ההדוק בין בבל, חכמיה וישיבותיה לבין היהודים שפעלו ביישובים שעל דרך המשי. שנים לא רבות לאחר הפלישה המונגולית חדל בית הקברות הזה לשמש אתר קבורה, ללמדנו שהיהודים נעלמו מן האזור ואין לדעת אם נקטלו או מתו במגפות, ברחו על נפשם, היגרו למחוזות אחרים במרחב או נטמעו בחברה המוסלמית השיעית או הסונית, ברצונם ושלא ברצונם.

היהודים בח'וראסאן אוזכרו בספרות הנוסעים ובספרות הגיאוגרפית הערבית של ימי הביניים, המאששות את הידיעה שבאזור התנהלו חיים יהודיים כבר במאות ה–8–7. כך מצאנו שעומר השני (720-680) הורה בצו לבני ח'וראסאן היהודים שלא להרוס בית–כנסת אך לא לאפשר הקמתם של בתי–כנסת חדשים, מה שמוכיח שהיישוב היהודי קדם לכיבוש המוסלמי. סוחרי יהלומים יהודים חיו בח'וראסאן בימי שלטונו של יזיד בן מואלאב (715). מוזכר סאהל בן בישר, אסטרונום יהודי מח'וראסאן, שפעל בחצרו של הח'ליף אל מאמון (833-786). מקורות מוסלמיים מספרים כי נאצר אבו סאיאר, מושל ח'וראסאן, נשא דרשה במסגד ביום שישי ופירט את תוכנית המיסים המוטלת על הלא–מוסלמים וביניהם מוזכר עקיבא ראש הקהילה שהֵקֵל על היהודים בגביית המיסים. אבן ח'ורדאד'בה, מנהל דואר ערבי באזור מהמאה ה–9, מספר על פעילותם של הסוחרים היהודים על דרך המשי:

הסוחרים היהודים הראד'אנים שהם מדברים פרסית, יוונית, ערבית, פרנקית, ספרדית וסלבית, הם נוסעים מן המערב אל המזרח ומן המזרח אל המערב, ביבשה ובים. מן המערב הם לוקחים איתם סריסים, שפחות, נערים, אריגי משי מקושטים, פרוות וחרבות. בארץ הפרנקים הם יורדים באוניות על הים המערבי ועולים על החוף באל–פרמא [בחלק המזרחי של מצרים התחתונה] ושם מעמיסים את סחורותיהם על גבי בהמות [ומובילים אותן ביבשה] עד קולזום [סואץ]… מקולזום הם מפליגים בים המזרחי אל אל–ג'אר [אי בקרבת ג'דה] וג'דה [עיר הנמל של מכה] ומשם הם ממשיכים את דרכם אל סינד [באשדות האינדוס], הודו וסין.

הקטע הזה מלמדנו על ההיקפים הגיאוגרפיים האדירים ועל מגוון הסחר העשיר שיהודים לקחו בהם חלק. אין זה מפעל של יחידים אלא מדובר בלוגיסטיקה רחבת היקף שהשתתפו בה יהודים מרחבי אירופה ואסיה.

הכיבוש המונגולי וניתוק הסחר

הפלישה המונגולית הביאה להפסקת הפעילות על דרך המשי, וזו שבה והתחדשה לזמן קצר לאחר התבססותם של המונגולים במרכז אסיה. לאחר נפילתה של האימפריה המונגולית השתלטו הטורקמנים על דרכי המסחר המערביות יותר. נפילתה של האימפריה הביזנטית בידי התורכים בשנת 1453 והשפעתה הקשה של המגפה השחורה באירופה, שהחלה במאי 1348, גרמו להפסקת הסחר בין סין לאירופה. החל משנת 1400 פסק לחלוטין הסחר היבשתי על דרך המשי ונותק הקשר היבשתי בין סין לאירופה.

היעדר קשר מסחרי יבשתי הוביל לניסיונות אירופיים להגיע לסין דרך הים. בשנת 1492 הפליג כריסטופר קולומבוס מערבה בניסיון להגיע לסין ממערב וליצור דרך משי חדשה. לאכזבתו גילה יבשת חדשה שחסמה את דרכו, אמריקה. הניסיונות לשלוט על דרכי המסחר הימיות לסין הביאו לכיבושים פורטוגזיים באפריקה, ולאחר מכן להתפתחות המושבות של הולנד ובריטניה באפריקה ובאסיה החל מהמאה ה–15 ועד המאה ה–17.

המגוון הרחב של מסמכי הגניזה מאפגניסטן, שנרכשו על–ידי הספרייה הלאומית, ממחיש לנו את החשיבות הגדולה הטמונה בגניזה האפגאנית כמקור לתחומי מחקר שונים, אך בראש ובראשונה להשלמת ידיעותינו על יהודי ח'וראסאן בכלל ויהודי אפגניסטן בפרט בימי הביניים. עדיין רב הנסתר על הגלוי ואנו מקווים כי בעתיד יירכשו שאר הטקסטים כדי שנוכל להרחיב את ידיעותינו על יהודי חבל ארץ זה.

גורלם של יהודי ח'וראסאן נותר אפוא לוט בערפל. לאן נעלמה אותה יהדות מפוארת, שמנתה בימיה הטובים אלפים רבים? האם יהודים אולצו להתאסלם? האם המונגולים קטלו את היישוב היהודי? הנוסע אפרים ניימרק מספר בספרו "מסע בארץ הקדם" על ראשית ההתיישבות היהודית באפגניסטן בעת החדשה. הוא ביקר בעיר הראת בשנת 1888 ומצא בה כשלוש מאות בתי–אב (2,000-1,500 נפש), שרובם היו פליטים שברחו ממשהד באיראן מחמת אינוסם בשנת 1939 לאסלאם השיעי. אלו שברחו ממשהד חזרו ליהדות שלמה בעיר הראת. נראה כי קודם בואם של הפליטים ממשהד היו בהראת הסונית והסובלנית 40-20 בתי–אב (200-120 נפש). אין בידינו עדויות לגבי מועד בואם של יהודים אלה לאפגניסטן ולגבי השאלה האם בחלקם הם שרידי היישוב היהודי הקדום. בבאלך חיו באותו זמן כמה עשרות יהודים ובקאבול היו עוד 50 משפחות ובית–כנסת אחד.

בדורות האחרונים חיו באפגניסטן כ–5,000 נפש. כ–20% מהם הגיעו ארצה כבר בשלהי המאה ה–19 וראשית המאה ה–20 מתוך אהבה לציון. לאחר הקמת המדינה עלו יהודי אפגניסטן בכמה גלים ארצה וכיום נותר בקאבול יהודי אחד המתגורר בחצר בית הכנסת.

בן–ציון יהושע–רז כיהן כמנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. יצא בשליחות "נתיב" וחילץ יהודים מאזורי מצוקה. יקיר העיר ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016