יהודי עם מזוודה | יעל מאלי

אברהם אבינו  נצטווה ללכת אל הארץ, ועם ישראל לדורותיו הלך בעקבותיו, אך גם בשבילים אחרים. יוצרים ישראלים בעקבות היהודי הנודד והקשר שלו לארצו ולא–לוהיו

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". משפט אופטימי ונהדר כתב אמיר גלבֹּעַ בשירו הידוע. האם הוא בא לתאר באופן פיוטי את הדרך שבה התגשם החזון הציוני? נראה שהשיר טומן בחובו דווקא את הדיאלקטיקה הנעוצה בקשר המיוחד שבין עם ישראל לארצו.

 כבר בעת העתיקה הוגדר עם ישראל דווקא באמצעות הריחוק שלו מארצו. כך למשל תיאר אותו המן הרשע: "יֶשְׁנוֹ עַם–אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים… וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל–עָם" (אסתר, ג, ח). הנוצרים העמיקו את התיאור ודימו את עם ישראל לקין שה' קילל אותו, גירש אותו מעל אדמתו והפך אותו לנע ונד בארץ. לפי השקפתם, היהודים אשמים במותו של ישו והם נענשו בגלות ובנדודי נצח בין האומות. דימוי "היהודי הנודד" תיאר בעיני הנוצרים מציאות היסטורית ועונש דתי הכרוכים זה בזה.

"העם ללא ארץ" חלם תמיד על שיבת ציון. משאת נפשנו הקולקטיבית הייתה למצוא מנוח לכף רגלנו, אך לאורך כאלפיים שנה לא הצלחנו להפסיק לנדוד. ייתכן שכדי להגשים את החלום היינו זקוקים לרגע של "פתאום" שבו נקום ונלך אל ארץ אבותינו.

בריחה וייעוד

העולה הראשון הוא אברהם אבינו. בהליכתו אל עבר הארץ המובטחת כבר טמון הקוד הגנטי של תהליך שיבת ציון. כדי שעם ישראל ישוב לארצו צריך להתקיים שילוב בין גורמי דחייה לבין גורמי משיכה: בין שלילת הגלות לבין שאיפה עמוקה להגיע לארץ, המשולבת באמונה שהחיים בארץ יהיו טובים יותר מאשר בגולה. נראה שאברם העברי החל את מסעו אל ארץ כנען כבריחה, כפי שביאר רמב"ן בפירושו לבראשית יב, ב: "אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן". רק בשלב השני של המסע קיבל אברהם את הצו הא–לוהי והלך בעקבותיו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, א–ב).

ועדיין טורח הכתוב להדגיש את הקושי שבתהליך הפרדה מארץ, ממולדת ומבית אב. הכתוב אינו מעלים מאיתנו את הקשיים של העולה הראשון, אברם העברי, ומי כמונו יודעים שהקושי ממשיך לתת בנו את אותותיו.

שירו של נתן אלתרמן "על הילד אברם", המספר על ילד יהודי יתום בתום מלחמת העולם השנייה, מקשר בין גזרת היהודי הנודד לבין הבטחת ה' לאברם. אלתרמן מציג בבטחה את ארץ ישראל כפתרון יחיד לעם היהודי הנרדף ב"ליל מאכלת ודם":

אָז בַּלֵּיל הָשְׁלַךְ הָס

וְיָרֵחַ הוּעַם,

וּמוּל בְּרַק פִּגְיוֹנוֹת שׁוֹחֲרִים לַצַּיִד,

הָיָה דְּבַר אֲדֹנָי אֶל אַבְרָם. אֶל אַבְרָם

הַיָּשֵׁן בִּפְרוֹזְדּוֹר הַבַּיִת.

לֵאמֹר: אַל תִּירָא

אַל תִּירָא, אַבְרָם,

כִּי גָּדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָּ.

לֵךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לֵךְ לְךָ דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם

כְּחַיָּה, כְּתוֹלַע, כְּצִפּוֹר.

מְבָרְכֶיךָ אֲנִי אֲבָרֵךְ, אַבְרָהָם,

וּמְקַלְּלֶיך אָאֹר.

המולדת‭ ‬שלו‭ ‬היא‭ ‬עולם‭ ‬התרבות‭ ‬והרוח‭. ‬מאיר‭ ‬פיצ‭'‬חדזה‭, ‬דיוקן‭ ‬עצמי‭ ‬עם‭ ‬מזוודות‭, ‬1996

המולדת‭ ‬שלו‭ ‬היא‭ ‬עולם‭ ‬התרבות‭ ‬והרוח‭. ‬מאיר‭ ‬פיצ‭'‬חדזה‭, ‬דיוקן‭ ‬עצמי‭ ‬עם‭ ‬מזוודות‭, ‬1996

תמיד במסע

מאיר פִּיצְ'חַדְזֶה (1955–2010) נולד בגיאורגיה ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1973. ימי ילדותו היו מלווים בסבל ובמחסור. בראיונות עמו ציין שאינו מתגעגע כלל לחיים בגיאורגיה. בארץ זכה פיצ'חדזה להערכה רבה וציוריו נמכרו היטב, אולם מעבודותיו עולה תחושת תלישות וקדרות. הוא הרבה לצייר מזוודות וספרים ישנים, דמויות משפחתיות, סמלים ונופים זרים. הנופים הדמיוניים המנוכרים, שאינם דומים לנופי גיאורגיה וגם לא לנופי ישראל, ביטאו תחושה של ניתוק מארץ המוצא כמו גם מארץ היעד, תחושה העומדת בבסיסה של חווית ההגירה.

בציור "דיוקן עצמי עם מזוודות" נראית דמות האמן פוסעת קדימה על רקע נוף דמיוני. ארשת פניו קודרת, והוא נראה שקוע במחשבות. שתי ידיו אוחזות במזוודות ישנות, ואחת מהן גם מהדקת אל חזהו ספרים עבי כרס. מאחורי הנוף הכהה בוקע באופק אור, ספק זריחה ספק שקיעה. גם ראש האמן והחפצים שבידיו שטופים אור; אך אור זה נראה כאילו הוא בוקע מן הראש עצמו ומן החפצים, ולא ממקור אור חיצוני.

המזוודה עשויה לסמל את המסע החיצוני של האמן המהגר, כמו גם את נדודי העם היהודי כולו. הספרים אף הם משמשים אטריבוט מובהק ל"עם הספר". היהודי אינו נודד עם רכוש פיסי אלא עם נכסי צאן הברזל שלו: התורה ואהבת הלימוד. הספרים ממוקמים במרכז הקומפוזיציה ומוחזקים קרוב ללבו של האמן. הראש המואר מרמז על מסע פנימי שהאמן חווה במקביל למסעו הגיאוגרפי.

האמן הולך מארץ לא נודעת אל עבר מקום לא ברור, כשהוא נושא עמו את מרכיבי הזהות שלו, ספריו, מחשבותיו ורכושו הדל. נראה כי לדידו של פיצ'חדזה מולדת אינה מקום פיזי, בוודאי לא ארץ ישראל, ונראה שגם לא גיאורגיה. הוא מייצג את היהודי הגלותי שאינו מוצא מנוח ונחת בארץ המובטחת. המולדת שלו היא עולם התרבות והרוח.

בספרו המטלטל "אל תשלח ידך אל הנער" מתאר הרב ישראל מאיר לאו את מזוודת הנדודים שלו:

ב–2.6.1945 היינו בין הראשונים שיצאו מבוכנוולד ברכבת לצרפתחייל אמריקאי תרם לי מזוודה קטנה ישנהוהיא מלווה אותי עד היום. איתה עליתי לארץ, איתה נדדתי בין מוסדות הלימוד השונים, וכשנישאתיוהמזוודה כבר הייתה מרופטת כדבעיביקשה אשתי לסלקה, אך אני סירבתי בתוקף: "זה הבית שלי", הסברתי לה והעליתי אותה לבוידעםכעבור חמש שנים עברנו לדירה מרווחת יותרנזכרתי ששכחתי את המזוודה בבוידעם. עליתי 75 מדרגות, טיפסתי לבוידעם ומצאתירק את הידית. המזוודה התפוררה כולההמזוודה אמנם איננה, אבל תמונתה שוכנת כבוד בסלון ביתי. קיבלתי אותה מאלי ויזל אשר השתחרר עמנו מבוכנוולד.

‬המזוודה‭ ‬מסמנת‭ ‬את‭ ‬היעד‭ ‬ואת‭ ‬הייעוד‭. ‬ישראל‭ ‬מאיר‭ ‬לאו‭ ‬בן‭ ‬ה‮–‬8‭ ‬עוזב‭ ‬את‭ ‬מחנה‭ ‬הריכוז‭ ‬בוכנוולד‭, ‬1945 צילום‭: ‬מתוך‭ "‬אל‭ ‬תשלח‭ ‬ידך‭ ‬אל‭ ‬הנער‭", ‬הוצאת‭ ‬ידיעות‭ ‬ספרים‭, ‬2005

‬המזוודה‭ ‬מסמנת‭ ‬את‭ ‬היעד‭ ‬ואת‭ ‬הייעוד‭. ‬ישראל‭ ‬מאיר‭ ‬לאו‭ ‬בן‭ ‬ה‮–‬8‭ ‬עוזב‭ ‬את‭ ‬מחנה‭ ‬הריכוז‭ ‬בוכנוולד‭, ‬1945
צילום‭: ‬מתוך‭ "‬אל‭ ‬תשלח‭ ‬ידך‭ ‬אל‭ ‬הנער‭", ‬הוצאת‭ ‬ידיעות‭ ‬ספרים‭, ‬2005

אני מצולם שם עם המזוודה. בן שמונה, שיני החלב שלי רקובות, ואושר גדול על פניי. מכיוון שלא היה לי מה ללבוש, פרץ מישהו למחסן הבגדים של המחנה, שבו היו מַדֵּי ההיטלריוגנד. בלית בררה הלבישו לי את המדים הללו, שהיו גדולים עלי וכלכך לא מתאימיםמאז, בכל עת שאני יוצא מביתי, אני מביט בתמונה הניצבת בכניסה, מימין לדלת: ילד לבוש במדי הנוער ההיטלראי, על השרוול המילה המצמררת "בוכנוולד", המזוודה והרובה. מצד שמאל, קבועה בדלת המזוזה. מהשמאל והימין הללו מורכב עולמי. אני מביט בתמונה, והיא אומרת לי כל פעם מחדש: ישראל, מוטלת עליך משימה: להצדיק את הצלתך ואת קיומך, להיות שליחם של אביך, אמך ואחיך הטבוחים ולהמשיך את השושלת.

בניגוד למזוודה של פיצ'חדזה, המבטאת תלישות ונדודים, המזוודה של הרב לאו מסמנת את היעד ואת הייעוד.

שם וכאן

אבנר בר–חמא נולד במרוקו ב–1946 ועלה לישראל בשנת 1956. הוא אמן ישראלי רב–תחומי אשר עבודותיו, שחלקן נושאות אופי פוליטי, מוצגות בארץ ובעולם. בר–חמא נטל תצלום של הדיפטיך "שם", מאת מיכאל סגן–כהן, ובנה לו הקשר חדש. ליצירה החדשה קרא "והכנעני אז בארץ" (2007).

נתייחס תחילה לעבודה המקורית של סגן–כהן. דיפטיך הוא כינוי לשני לוחות שטוחים המחוברים באמצעות ציר. יצירות בתבנית דיפטיך שימשו בכנסיות ולרוב הן בעלות משמעות דתית. סגן–כהן בחר בתבנית הדיפטיך ליצירה שלפנינו.

הלוח הימני צבוע בכחול שמים ועליו מצוירת כף יד קמוצה המושיטה קדימה את האגודל ואת האצבע המורה. האצבע כמעט נוגעת בציר האנכי ובקו האופק המחלק את הלוח השמאלי לשניים.

הלוח השמאלי מחולק באופן סכמתי לשמיים וארץ, והמילה "שם" כתובה עליו פעמיים: פעם באותיות דפוס מסורתיות וגדולות, הממלאות את הקנבס, ופעם באותיות כתב קטנות יותר. המילה אינה מנוקדת, ולא ברור אם יש לקרוא "שָׁם" או "שֵׁם". היצירה מציגה מערכת של זוגות המנהלים ביניהם שיח דיאלקטי: שני בדים מרכיבים את הדיפטיך, בָּאחד דימוי מטונימי, שתי אצבעות מורות כיוון, ובשני טקסט על רקע נוף קונקרטי, מילה זהה הכתובה בטיפוגרפיות ובגדלים שונים.

מיכאל סְגַן–כהן (1944–1999), צייר וחוקר אמנות, הרבה להשתמש ביצירותיו בדימויים מן המקרא. עבודותיו משלבות אמנות מושגית ויחסי דימוי–טקסט. שימוש באותיות עבריות נוסך ביצירה אופי יהודי. העובדה שהמילה אינה מנוקדת, וכתובה בשני אופנים שונים, מזמינה ריבוי פרשנויות המאפיין את המקורות היהודיים.

נראה שסגן–כהן רצה ליצור עמימות אצל הצופה. האם האצבעות מורות על "השֵּׁם", ה', שנמצא בשמים ובארץ ומלוא כל הארץ כבודו? האם הן מרמזות כי ניתן לעבוד את ה' בכל מקום? המילה "שם" עשויה גם לציין "קריאת שם". העולם נברא במאמרות, והפעולה הראשונה שעשה אדם הראשון הייתה ללכת בעקבות בוראו ולקרוא שמות לכל בעלי החיים. "שֵׁם" מגדיר ממשות. מתן שם למקום, לחיה, לאדם או לחפץ יוצר זיקה בין הקורא בשם לבין האובייקט.

הנוף ההיולי בלוח השמאלי, המתאר רק שמים, ארץ וקו אופק המפריד ביניהם, מרמז על תיאור בריאה. האמן יוצר מתח בין הצבעה באמצעות דימוי מטונימי של יד מוחשית, המסמלת אדם, לבין מה שמצביעים עליו, המילה "שֵׁם", שהיא תיאור מופשט המונח על גבי נוף סכמתי. הפער בין המוחשי למופשט מרמז על הא–ל הבלתי מושג, שמלוא כל הארץ כבודו, אבל הוא בלתי ניתן לתפיסה.

ואולי הכוונה היא ל"שָׁם". האצבעות מורות בבטחה אל עבר מקום מסוים. האם הוא ארץ ישראל? כלל לא בטוח. כי כיוון מערב (שמאל), באמנות היהודית בכלל ובאמנות של סגן–כהן בפרט, מצביע בדרך כלל אל עבר העולם המערבי, ובפרט אל עבר ארצות הברית שבה חי האמן שנים אחדות. הכיוון מתעתע במיוחד, כי דווקא עבודה זו נוצרה בשנים שבהן שהה האמן בניו יורק והרבה לעסוק בקשר שלו לארץ ישראל. נוסיף ש"שֵׁם" הוא שמו של אבי הגזע השמי, שבני אברהם נמנים עמו. ואולי, היות שהמילה "שם" כתובה פעמיים, "שם" אחד מתכוון לה' (שאחד משמותיו הוא "מקום"), והאחר – לתיאור מקום?

כאשר סגן–כהן מדגיש את המילה "שם", נשאלת השאלה: איפה ה"כאן" שלו? היצירה מתכתבת עם השאיפה הציונית לנורמליות. לבית, לשדה ולכרם. השאיפה לנורמליות טומנת בחובה קשר לאדמה המנותק מהציווי הא–לוהי, מנותק מהקדושה. ריבוי הפנים שהיצירה הצנועה הזו מציעה מאפשר מרחב גדול לשיח על אודות הקשר שבין אדם לאלוהיו ובין ישראל לארצו.

%d7%91%d7%a8-%d7%97%d7%9e%d7%90

התמודדות‭ ‬פוליטית‭. ‬אבנר‭ ‬בר‭ ‬חמא‭, ‬והכנעני‭ ‬אז‭ ‬בארץ‭, ‬2007‭, ‬תצלום‭ ‬מטופל‭; ‬מיכאל‭ ‬סגן–כהן‭, ‬שם‭ (‬דיפטיך‭), ‬1982

גלות וציונות

בר–חמא הציג ליצירתו של סגן–כהן פירוש בעל אופי פוליטי. את הדיפטיך המצולם של סגן–כהן הניח בר–חמא על גבי רקע מצולם שרובו שמים מעוננים, ובתחתיתו נוף עירוני מוחשך. זהו נוף ישראלי שצילם בר–חמא. מעל לצילום העבודה של סגן–כהן, על רקע השמים, הוסיף בר–חמא את הפסוק "לֶךְ–לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶך" (בראשית יב, א). האותיות התכולות משתלבות ברקע השמימי. בשוליים התחתונים של השמים הוסיף בר–חמא באותיות תכולות המתמזגות עם צבע העננים ציטוט מהמשך אותו פרק בבראשית, "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ו). שני הפסוקים ממחישים את המתח שבין ההבטחה השמימית לבין מימושה כאן על פני האדמה. האמן רומז בעבודתו לקונפליקט הישראלי–פלשתיני.

עבודתו של סגן–כהן מרחפת בשמים. חוקר האמנות דוד שפרבר, בספרו "אותות: מעגל השנה והשבת באמנות היהודית העכשווית", כותב שהוא רואה ביצירה של בר–חמא אמירה פוליטית המתווכחת עם יצירתו של סגן–כהן ומצביעה על "כאן", על פני האדמה הזו, במקום ה"שָׁם" הגלותי של סגן–כהן. לדבריו, "בהומאז' שיצר מכוון בר–חמא לעבר מקומיות ישראלית על בסיס יהודי–ציוני שבו 'מקומו של עולם', אלוהים, ארוג לתוך המקום הקונקרטי ברוח הציונות הדתית שאליה בר–חמא משייך את עצמו. ה'שם' הופך ממסמן של כמיהה החוצה, או שאיפה למרחבי נדודים, למסמן של שאיפה ארצה. האצבע שיצר סגן–כהן מצביעה בעבודתו של בר–חמא לעבר ה'כאן' הקונקרטי שלו – ארץ ישראל בכלל ומדינת ישראל בפרט".

בר–חמא מוסיף בתחתית העבודה את הפסוק "והכנעני אז בארץ", ואף מכנה בשם זה את היצירה כולה. בכך הוא חושף באומץ את ההתמודדות הפוליטית של העולים בכל הדורות, החל באברם העברי וכלה בעולים החדשים בני ימינו אלה, עם תושבי הארץ. הרובד הפוליטי מאזכר באופן סמוי את דעותיו הפוליטיות של סגן–כהן, המנוגדות לאלו של בר–חמא, אך מצמצם, לדעתי, את הדיון שמעלה סגן–כהן ביצירתו.

*

השיר "על הילד אברם" של אלתרמן הדגיש את הצורך הקיומי של עם ישראל במולדת משלו. "לך–לך", כי אין לך בררה, כי אתה מגורש. אתה מגורש, אבל הדרך מובילה אל הגשמת הייעוד. המזוודה בידו הקטנה של הרב לאו מייצגת, לדבריו, לא רק נדודים, כפי שמייצגות המזוודות ביצירה של פיצ'חדזה, אלא תחושת ייעוד והמשכיות. כמאמר אלתרמן – "כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב / רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר".

היצירה של בר–חמא מעמתת אותנו עם הפן הפוליטי של הציונות כממשיכת דרכו של אברהם. הדיפטיך של סגן–כהן פותח בפנינו מרחב של אפשרויות להתבונן בתפקידי הציונות ובקשר שבין האדם לבין א–לוהיו. השימוש הכפול במילה "שם", שעשוי להתפרש כמקום או ככינוי לא–ל, מרמז גם על התמודדות עם מקום המקדש בתרבות הישראלית המתחדשת: "אֶל–הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' א–לוהֵיכֶם… לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם – לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה".

הדרך הלא קונקרטית שבה מציג סגן–כהן את הייעוד האברהמי מרמזת אולי על המחשבה שאברהם לא הצביע רק על החזון הציוני כשלעצמו, אלא "בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף אב לכל העולם כולו" (ברכות יג ע"א).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בנובמבר 2016,ב-גיליון לך לך תשע"ז - 1005. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: