לאחר פטירת אביו גמלה בלבו של המעצב דורון זאבי ההחלטה לעורר את המודעות ליצירת תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי. החיבור בין אמנות הטקסטיל ומעילי התורה הוליד תערוכה מקורית ומלאת השראה

סבתא של דורון זאבי תרמה פרוכת לבית הכנסת לעילוי נשמת בעלה, לרגל חתונת הוריו של זאבי. בפרוכת הקטיפה נרקמו עיטורי כוכבים וכמובן הקדשה מיוחדת. שנה לאחר שהסבתא הלכה לעולמה, תרם ישראל, אביו של דורון, פרוכת לעילוי נשמת הוריו ולכבוד בר המצווה של בנו, ובה דאג לשמור על נוסח ומוטיבים דומים לאלה שבפרוכת הישנה. כאשר עיצב דורון פרוכת לפרויקט הגמר שלו לתואר שני, יצק לתוכה את כאבו על פטירת אביו, יחד עם התייחסות עיצובית לשתי הפרוכות המשפחתיות שקדמו לזו החדשה. הוא עשה מה שמכונה "רימייק" – העתקה ושינוי על בסיס הקיים, מבדים ומחומרים אחרים. הפרוכת הוכנה מפיסות בד שנגזרו מתוך בגדי אביו והרכיבו יחד אריג ייחודי. בין ריבועי הבד שילב רקמת ורדים, כמו הוורד שרקמה אמו יהודית בגובלן שהיה תלוי בבית ילדותו. לאחר שעיטר את הפרוכת בברגים ובאומים שמצא בכלי העבודה של אביו, נוכח לדעת שבלי כוונה נוצר מהם מוטיב הכוכבים שקישט את הפרוכת שתרמה סבתו. כך נוצר חיבור סמלי ומרגש בין הדורות. השילוב הזה שבין מסורת וזיכרון באמצעות עיצוב מודרני הנשען על מנהגים והלכות עתיקים הוא המייחד את עבודתו של זאבי (42), מעצב אופנה עילית ואמן טקסטיל ויודאיקה המתגורר ברמת–גן.

בתערוכת פרויקט הגמר שלו בבית הספר הגבוה לעיצוב "שנקר" לפני 14 שנה דרכו המבקרים על "שטיח" של טון מלח גס. זאבי כיסה בו את רצפת התצוגה של התערוכה, שנשאה את הכותרת "עורות גנוזים". את המלח פיזר על הרצפה בגלל תכונתו להכשיר את הבשר ולהעלותו לדרגת כשר לאכילה. הוא חקר את האפשרות להעלות בקודש את מה שנפסל ונזרק, לתת לתשמישי קדושה חיים שניים לאחר סיום תפקודם הראשון. כך עשה גם כשיצר רימונים לספרי תורה משאריות של ייצור בתי תפילין.

פרוכת‭ ‬ומעילי‭ ‬תורה‭ ‬בתערוכה
צילומים: ‬רמי‭ ‬זרנגר, ‬אחיקם‭ ‬בן‭ ‬יוסף

בחזרה לעיצוב הידני

גולת הכותרת של עבודתו לתואר הראשון הייתה מעיל לעצמו ומעיל לספר תורה, שאת הבד שלהם סרג וליבד. בתוכם הדפיס בכתב מיוחד ובולט. על השרוול השמאלי שילב רצועת עור המרמזת על התפילין. בסגנון דומה הכין מעיל לספר תורה שעוצב כקליפה או כתכריך והמדמה את העיסוק בקילוף הקליפות הרוחניות העוטפות את האדם לפי המושג היהודי "אור גנוז". הוא כתב בחלקו הפנימי את מילות הפסוק "לב טהור ברא לי א–להים ורוח נכון חדש בקרבי". המעיל היה סרוג בטכניקה מיוחדת שיצרה מראה עשיר בצבעים כלפי פנים. הפרויקט היה הראשון שנבחר מבין עבודות של בוגרי שנקר להיות מוצג במסגרת תערוכת האמנים הצעירים הבינלאומית "ArtLink", שחשפה את האמנים הצעירים שסיימו לימודים ונחשבו כהבטחה הבאה של עולם האמנות העולמי.

"בלימודי התואר השני ביקשתי לעשות אתנחתא ממרוץ העיצוב הבלתי פוסק הנכנע לתכתיבי טרנדים, פרסום וכסף", מספר זאבי. "רציתי לחזור למהות שלי כמעצב טקסטיל ולהתעסק בכוח של אומנות העשייה – הקראפט – להרכיב בצורה ידנית, לרקום, לחבר, לפרק ולבחון צורה, צבע ומרקם. רציתי לעצב בסקיצות קטנות סוגים של חיבורים חדשים לחומרי הגלם שאותם אני חווה כמעצב, בין הידורי הרקמה והאבנים לבין קריעת בדים שאפיינה את עבודותיי הראשונות".

מעיל הקוישיקלאך

העבודה על הפרויקט החלה לאחר פטירת אביו. אז גמלה בלבו ההחלטה לעורר את המודעות ליצירת תשמישי קודש בעלי ערך רגשי הן למשפחה התורמת והן לקהילה המורחבת. מכאן החל מהלך עיצובי שבו ביקש לבטא את רעיונותיו תוך בחירה לעצב מחדש את המסורת הקיימת בחפצי קדושה טקסטיליים.

בימים אלה מוצגת תערוכה של זאבי בגלריה לעיצוב "חנקין" בחולון, "שמחות קטנות", ובה מוצג פרויקט הגמר שלו ללימודי התואר השני בעיצוב (אוצרת: אילנה כרמלי–לנר). מעילי התורה הססגוניים שיצר נתפרו ונרקמו מתוך חלקים של פריטי לבוש שהיו של אביו. זאבי שאב השראה ממנהגים שרווחו בעבר בקהילות יהודיות ברחבי העולם, שם מקובל היה לתרום פריטי לבוש להנצחת אירוע חשוב או קרוב משפחה. כיוון שהבגדים מטבעם הם תלת–ממדיים והיה נחוץ להתאימם לשימוש חוזר בבית הכנסת, היה צורך לפרק את הבגד כדי להפוך אותו לתשמיש קדושה. במלאכת החיבור מחדש נהגו להוסיף רקמה בין חלקי הבגד שהפכו לפרוכת, למעיל תורה או למפת בימה, לשם תוספת הדר וכן כדי לטשטש מעט את קווי המתאר של הבגד המקורי, כדי למנוע הרהור והסחת דעת בזמן התפילה.

ביצירות שהכין יצר רקמת גפנים מברגים, אומים ושעונים, ושילב סיכות ראש לכיפה בתוך דוגמאות של שיבולים ופרחים. בדומה למטרה שלה שימשה הרקמה בעבר, גם כאן הכוונה היא לשוות מראה אחיד לפריטים המורכבים מפיסות בד מסוגים שונים, אך הרקמה מהווה גם אלמנט עיצובי מקורי בפני עצמו.

קריאה לגישה אחרת

בין השאר יצר מפה מרהיבת עין לבימת הקריאה בתורה. הוא שילב בה חלקי כיפות של האב, שהחיבורים ביניהן נוצרו על ידי סיכות ביטחון מוזהבות. ויש לו הסבר מרגש לכך. "האבלים נוהגים להישאר עם החולצה הקרועה במשך כל ימי השבעה. אם הקרע גדול מדי, ניתן להקטינו אך ורק בסיכת ביטחון. זהו מהלך סמלי המנסה לחבר לא רק את הבגד שנקרע אלא גם לתקן לב שבור".

למה מרמז שם הפרויקט, שמחות קטנות, ומה המסר שביקשת ליצוק בו?

"לטעמי, לאחר שנפטר קרוב משפחה, ובוודאי הורה, תרומת ספר תורה לעילוי נשמתו כבר אינה שמחה גדולה, כי היא שמחה המהולה בעצב. אגב, המסכת שעוסקת בענייני אבלות, שמה בלשון סגי נהור, 'שמחות'. בפרויקט אני מנסה לתת דעתי על העניין ולהביע צער על כך שכדתיים אורתודוקסים אנו משתמשים לעתים בתשמישי קדושה המיוצרים ללא שאר רוח, ועיצובית לא התפתחו כבר שנים רבות. הפרוכות ומעילי ספרי התורה נשארו בצורתם הזהה, חלקם אף מיוצרים בסין.

"עולם האופנה טבוע בי, כך שאני יכול לזהות במבט תהליכים בעיצוב. בתקופה שעסקתי בעיקר באופנה זה חידד אצלי את הניתוח של מהות הבגד והעיצוב. בפרויקט שלי התחברתי רעיונית ל–Victor & Rolf, בית האופנה ההולנדי שאנשיו קוראים תיגר על עולם העיצוב".

זאבי ביקש לחדש. לאחר שפירק ליחידות את חולצותיו של אביו, חיבר כל פעם קבוצת פריטים זהים למעיל אחד, וכיוון שלכל חלק יש צורה מסוימת נוצרה גזרה חדשה ושונה לכל מעיל לפי חלק הלבוש שממנו הורכב. לדוגמה, שרוולים שאוגדו יחד יוצרים מראה של ספר שדפיו פתוחים. במעיל אחר חיבר זאבי אוסף של צווארונים שהודפסו בעלי זהב ויצרו כתר מובנה במעיל התורה הקיים. "השתדלתי ליצור בחלק העליון של מעילי התורה עושר עיצובי שיידמה ככתר תורה שהוא חלק בלתי נפרד מהמעיל", הוא אומר.

המעיל הראשון

חור כסמל להיעדר

הדבר הראשון שעשה בתהליך העבודה היה ליצור את האותיות של המילה "אבא" כדי לרקום מעליהן בחוטי כסף, כפי שנהגו בעבר בהכנת פרוכות ומעילי תורה. הגילוי המרגש עבור זאבי היה כאשר ראה את חומר הגלם שנותר מחיתוך האותיות. הקרטון שבו נשארה המילה אבא, אך בהיעדר שלה, בחורי האותיות שנשארו. מכך התפתח אצלו הרעיון שחור יכול להביע חלל שנפער עם מותו של האב, רעיון שהוביל לסדרת עבודות בפרויקט. למשל, בפרוכת שהכין יצר חורים בכוונה באמצעות נעיצת ניטים. גם במעיל התורה שבנוי מעורפיות של חולצות האב נוצרו חורים טבעיים מתוך הגזרה עצמה, ואותם מילא בגזרי מפה סרוגה שמסמלים את נוכחות האם שנותרה.

את מילותיה של ברכת הכהנים רקם על עטרה לטלית שנעשתה מפסי כפתורים ולולאות, אך החסיר ממנה את המשפט האחרון, "וישם לך שלום". אין אומרים שלום לאבלים, כי אין שלמות בחייהם. הבן שהתייתם חש את היעדרה של טלית האב מעל ראשו וכתפיו בזמן ברכת הכהנים בתפילת השבת בבית הכנסת, לכן מילות הברכה החסרה סמליות כאן במיוחד. זאבי גם כתב–גזר את הברכה מסביב לטס לספר תורה, לסמל את אותו חסר.

עבדת על הפרויקט שלוש שנים. האם חל שינוי כלשהו בעבודות במהלך התקופה?

"בהתחלה הגזרות היו נוקשות, עמוסות וטעונות. עם הזמן נוספו אלמנטים צבעוניים ורכים מבית הוריי – מפות סרוגות, רקמות גובלן, הווילון מהסלון, והעיצובים התרחקו מהדימוי הקונבנציונלי של מעיל התורה המוכר. אמנם התרחקתי ממנו עיצובית, אך הצללית חזרה להיות הצללית המסורתית הקדומה, שדומה לשמלה".

צעד עיצובי מקורי נוסף עשה זאבי בהשראת חג הסוכות. בטכניקה זהה להכנת הקוישיקלך, המקלעת שמאגדת את הלולב, ההדס והערבה, ארג את רצועות הבד שעליהן כפתורים ולולאות בשילוב עם רצועות חבל תריס. מעיל זה נכרך על ספר התורה יחד עם גלילתו, וכאשר הספר נפתח, המעיל נפרש תחתיו והופך בעצם להיות מפת הבימה, כך שיש לו שני שימושים.

עושר הרעיונות של זאבי מרשים במיוחד. בתערוכה מוצגים גם שני זוגות רימונים לספר תורה: אחד העשוי צינורות פליז, כיפות ופעמונים שנותרו על רצפת ארון הקודש, והשני מצינורות ברזל, חולצות עבודה של האב, שאריות של מחזיקי נרות, ברגים וחרוזי כסף. עוד במהלך העבודה על הפרויקט קיבל זאבי את פרס קרן רוזן לשנת 2015 על שימוש בטכנולוגיות ירוקות וייחודיות.

ומה הלאה?

"הרעיון העומד מאחורי הפרויקט הוא יצירת תשמישי קדושה מתוך התבוננות חדשה ואחרת על צורה, צבע וחומר גלם. הבסיס ברעיון המתהווה הוא ליצור הלך רוח חדש בחברה הדתית, ליצור תשמישי קדושה בסגנון שונה ובגזרות מתוחכמות, תוך שילובם בחומרי גלם של אנשים שרוצים ליצור תשמישי קדושה הטומנים בחובם סיפור משפחתי או ערך סנטימנטלי ייחודי. אשמח להמשיך בכיוון זה, בוודאי".

"שמחות קטנות", אוצרת: אילנה כרמלי–לנר. שיח גלריה ייערך ביום שישי י"ז במרחשוון, 18.11, בשעה 11:00 בגלריה לעיצוב חנקין, חולון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016