בדרך הגלות הדרומית | אורי אהלי

עיון במקורות המתייחסים לקבר רחל יכול לאשש את המסורת המזהה את האתר סמוך לבית לחם, ולשפוך אור על בכי האם על בניה

קולמוסים רבים נשתברו על אודות מקום קבורת רחל. הזיהוי המקובל מסוף ימי בית שני, מערבית לבית לחם, מסתמך כידוע על דברי יעקב ליוסף טרם מותו: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז). ואולם, זיהוי זה מוקשה מאוד משני טעמים. האחד הוא ציוני הדרך שמוסר שמואל לשאול, בן בנה של רחל, בחיפוש האתונות: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ" (שמ"א י, ב). מכאן שקבורת רחל מצויה בנחלת בנימין.

הקושי השני הוא המדרש המובא בדבריו של רש"י על הפסוק מספר בראשית: "דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהיה לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים". אין כל סבירות למסלול יציאה לגולת בבל מירושלים דרך נקודת כינוס ברמה וחזרה דרומה לבית לחם, ומכאן שקבר רחל מצוי צפונית לירושלים.

לאור דברים אלה זיהה נגה הראובני (אור חדש על ספר ירמיהו, עמ' 143‑151) את קבר רחל בצד הצפוני של ירושלים, ב"קובור בני ישראל". הרב בני לאו מאמץ אף הוא מסקנה זו בקביעתו שפרק ל"א בספר ירמיה, שבו נאמר הפסוק הידוע "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו'" (שם, פסוק יד), קשור לפעילותו בימי יאשיה להשיב את שארית ישראל. על הזיהוי השגוי לדעתו ליד בית לחם הוא כותב: "דמעת יהודים בכל הדורות הועילה לציון הקבר בבית לחם יהודה ולהתקדשותו בקדושת עולמים" (ירמיהו, גורלו של חוזה, עמ' 53–54).

דא עקא, שאם הדבר כה פשוט וברור, קשה להבין את עורך בראשית רבה (פרשת וישלח) אשר הניח את שאלת הזיהוי הצפוני בפיו של מין אחד: "והלא צלצח בגבול בנימין וקבורת רחל בגבול יהודה", שואל המין. מדוע סתירה כה בוטה בין פשטי המקראות נחשבה כשאלת כפירה בלתי לגיטימית? מדוע היה כה חשוב לחכמים במאה השלישית בארץ ישראל להגן על הזיהוי הקיים של קבר רחל?

שאלה דומה מתעוררת ביחס לדברי הרמב"ן, שכתב בפירושו לתורה (בראשית לה): "ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל… וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה". מה גרם לרמב"ן לנטוש את הבנתו מפשוטי המקראות, כפי שהעלה בכוח עיונו, ולאמץ ללא עוררין את המסורת של שרידי היהודים בארץ ישראל במאה הי"ג?

מנחמת‭ ‬את‭ ‬הגולים‭ ‬העוברים‭ ‬ליד‭ ‬קברה‭. ‬קבר‭ ‬רחל‭, ‬2011 צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

מנחמת‭ ‬את‭ ‬הגולים‭ ‬העוברים‭ ‬ליד‭ ‬קברה‭. ‬קבר‭ ‬רחל‭, ‬2011
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

הגלויות למצרים

כדי לפתור שאלות אלו אני מציע לבחון מחדש את זיהוי הגלות שעליה בוכה רחל אמנו כמובא בספר ירמיהו ובמדרש. הדעה הרווחת, המושפעת מרש"י, רואה את רחל אמנו מנחמת את גולי בבל העוברים ליד קברה, ומכאן, כאמור, נפוצה הדעת שקברה מצוי בנחלת בנימין, צפונית לירושלים. ואולם, אם נדייק בדברי ר' שמעון בן גמליאל במקור המדרש (בראשית רבה, וישלח) נמצא כי הוא אינו מדבר על גלות אחת, אלא על "גלויות":

צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים.

באילו גלויות מדובר? ברצוני להציע כי הגלויות שהזכיר רשב"ג הן גלות מצרים השנייה וגלות מרד בר כוכבא ולא גלות בבל. בספר ירמיהו נכתב במפורש כי גלות מצרים השנייה יוצאת מבית לחם יהודה (ירמיהו מא, יז): "וילכו וישבו בגרות כמהם אשר אצל בית לחם ללכת לבא מצרימה". גם לאחר דיכוי מרד בר כוכבא נמכרו השבויים לעבדים ביריד של חברון וביריד של עזה. וכבר שיער פרופ' יואל אליצור בעקבות הירונימוס, שדרכם ממרכזי המרד ביהודה עברה על דרך ההר המרכזית ליד קבר רחל.

שתי הגלויות הללו היו מהגלויות הקשות ביותר מבחינה רוחנית. גולי מצרים סירבו בקשיות עורפם לשמוע בקול הנביא: "ויבואו ארץ מצרים כי לא שמעו בקול ה'" (ירמיהו מג, ח). רצח גדליה שעמד ברקע הירידה הוא הוכחה מובהקת למצבם הרוחני הקשה. רצח פוליטי היה גם מנת חלקם של שרידי מרד בר כוכבא שלפי המסורת בירושלמי רצחו את רבי אלעזר המודעי בשל חשד שווא בבגידה.

מעתה ניתן להבין את בכייה של רחל באופן הבא: על שתי הגלויות הקשות האלה הצועדות דרומה בוכה רחל אמנו והן מתנחמות בה. זהו בכי על גלות שמעורבת בה שפיכות דמים וטעות בקריאת המציאות, כפי שמלמד הרקע לגלות ברצח גדליה ואלעזר המודעי. זוהי גלות הסותמת את הגולל על מציאות חיים יהודיים בארץ ישראל.

וכיצד יובן הביטוי "קול ברמה" לפי זה? התשובה מצויה בפירושים השונים לפסוק. זיהוי המילה רמה כעיר בנחלת בנימין איננו מחויב כלל ועיקר. פירושים אחרים מסבירים זאת כ"קול רם" (תרגום יונתן) או קול שנשמע ברום השמים (רש"י ומצודת ציון). גם את הפסוק מספר שמואל שהזכרנו למעלה ניתן להסביר כפי שפתר זאת פרופ' יואל אליצור (סיני צב תשמ"ג). בעקבות התוספתא, מפרש אליצור את אזכור קבר רחל בגבול בנימין בצלצח לא כציון מקום אלא כדרגה רוחנית, כשהתנועה הגיאוגרפית היא דינמית: "עכשיו שאני מדבר עמך הנם על קבורת רחל, אתה הולך והן באין ומוצא אתה אותן בגבול בנימין בצלצח" (תוספתא סוטה פרק יא).

נמצא אפוא שאין הכרח לזהות את קבר רחל בצפון ירושלים, לא מבחינת הפסוקים, ולפי הסברנו גם לא מבחינת המדרש. אדרבה, דיוק בדברי המדרש מאשש דווקא את המסורת המזהה את הקבר באזור בית לחם, כפי שטען הרמב"ן.

נבואת נחמה חותמת

כידוע, ספר ירמיהו מתאפיין בחוסר סדר כרונולוגי. בראש פרקים מסוימים ניתנה כותרת של זמן – שנת מלכותו של פלוני. ואולם, פרקים אחרים חסרים ציון זמן והמעיין והפרשן נדרשים לשער את זמנן של הנבואות שניתנו ללא כותרת.

מקובל לראות בפרק ל"א, שבו מופיע הפסוק על בכי רחל, ביטוי לאופטימיות של ימי יאשיהו עם נפילת האימפריה האשורית וציפייה לשיבת עשרת השבטים ולאיחוד ישראל ויהודה. אבל הבנה זו קשה. בימי התקווה הגדולים של יאשיהו נבואת נחמה הריהי בבחינת אור הנר בצהרים ואינה נצרכת. לכן, סביר בעיניי יותר לומר שתפקיד הנבואה הזאת הוא להאיר את הלבבות דווקא בימי האפלה הרוחנית הנוראה של גולת מצרים, בהתאם לפירוש שהצענו למעלה.

במצרים עבר ירמיהו את כל שיאי ההשפלה. הוא הואשם בבגידה ובשקר, ועמד נוכח חשיבה מעוותת של העם שביקש לעבוד עבודה זרה ביתר שאת בשל החורבן: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים… חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו" (ירמיהו מד, יט). בנקודה זו עלול היה ירמיהו לשקוע לייאוש גמור, ליפול ולהתרסק. מבחינה כרונולוגית זהו סוף הספר וסיום תפקידו של ירמיהו בגלות מצרים הקשה. ואז, מהנקודה הנמוכה ביותר בחייו, עולה הנבואה האופטימית ביותר החותמת את מפעלו הנבואי.

הפרק כולו עומד בסימן החזרה הפעילה לארץ ישראל. פועל השיבה מופיע כאן באופן יחידאי כמעט כפעיל: "הנני בורא חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" – החיזור של כנסת ישראל אחרי ארצה וזהותה מתחיל בנבואה זו. מול השפל הגדול בהכרעות של העם יבואו ימים שבהם בחירתו של העם תהיה הפוכה לחלוטין:

נבואת "הבן יקיר לי אפרים" מעלה על לב את "בני אפרים נושקי רומי קשת", דווקא לאור דימוי העגלה המשותף לאפרים ולמצרים. מול שפל כזה של ירידה אל תהום גלות, מעמיד הפסוק געגוע לאקטיביזם שיסודו ברצון לגאולה.

מול הקדשת הנביא "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיהו א, י), חותם הפרק בבניה ובנטיעה בלבד (פסוק כ).

וכאן נכנסת הנבואה על רחל. כנגד ייאושו האפשרי של הנביא עולה נבואת נחמה אשר בכייה של רחל מהדהד בה ברמה על בניה, גם על אלה בהם המקטירים למלכת השמים.

אחדות כמפתח לגאולה

הפטרות החגים, ובמיוחד ההפטרה ביום טוב שני של גלויות, מכילות התייחסות ורמיזות לאירועים אשר אירעו באותו חג. הבחירה להפטיר ביום השני של ראש השנה בירמיהו ל"א אינה קשורה רק לפסוק המשולב בזיכרונות אלא לעניין היום של צום גדליה – הרצח הפוליטי ומשבר האמונה.

קול ברמה נשמע. גם היום רחל אינה מתייאשת מהגרועים שבבניה ומובטחת היא שגאולתם של ישראל תבוא בעקבות בחירה טובה יותר של בניה. האמונה בתשובה שלמה, גם של קטני האמונה, הגולים מדרום, מחייבת אותנו להאמין שאכן מצבת קבורת רחל היא בבית לחם יהודה, בדרך אל הגלות המרה ביותר.

דווקא ביום י"א בחשוון המתלכד עם יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה עלינו להאזין לקולה של רחל, המזהיר אותנו שרצח ומלחמת אחים מובילים לגלות. הדמעות של חנן פורת ומנחם פורוש אשר הרטיבו את חולצתו של יצחק רבין בנוגע לקבר רחל לא נשפכו לשווא בשל זיהוי שגוי. האחדות הנדירה הזו בשעת שסע לאומי בין ראש הממשלה לנציגי הציונות הדתית והחרדים לא הייתה סביב מקום ריק שהתקדש רק בדמעות. זהו אכן מקום קבורת רחל. זהו האות לכולנו שהאחדות היא המפתח לגאולה.

אורי אהלי הוא דוקטורנט לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בראילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בנובמבר 2016,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: