סיפורים קצרים עליך | עינת ברזילי

הדמויות בסיפוריה של כנרת רובינשטיין לקוחות מהסביבה שלכם, אולי הן אתם, ועשויות ללמד אתכם משהו על עצמכם. אוסף תמונות נפרדות הנקרא כרומן

4חבלי הלידה של הירח

כנרת רובינשטיין

פרדס, 2016, 214 עמ'

סיפור קצר הוא יהלום מלוטש, אמר אדגר אלן פו. דחיסת הממדים, ההקפדה על כמה שיותר פרטים יוצקי אווירה לצד התמציתיות הן בנפשו של הסיפור הקצר. אז מה קשה יותר לכתוב? סיפור קצר או רומן? רוחב היריעה שמעניק הרומן למחבר מאפשר לתהליכים לקרות, לדמויות להשתנות, להתכווץ ולהתרחב ולעתים הן תופסות עצמאות, חומקות מידיו של הבורא שלהן ומרחיקות למחוזות חדשים מאלה שתוכננו עבורן. את הנסיעה במרחב הזמן והמקום אי אפשר לשחזר בסיפור הקצר, שם הפואנטה מחכה לתורה, דרוכה. הדמויות לא מחליפות תלבושת במעבר ממערכה אחת לשנייה, ולעלילה הגלויה יש תפקיד מרכזי, גם על חשבון היכרות מעמיקה עם הגיבורים שהיא מקדמת.

בשנה החולפת יצאו לאור מספר ספרי סיפורים קצרים של סופרות וסופרים ישראלים, ביניהם "בריכת שחייה אולימפית" של רוני ברודצקי, "המקום הטוב בעולם" של איילת צברי (המוצלח ביותר, לדעתי), וגם "חצי חלון חצי מראה" של העיתונאי החב"די מוני אנדר.

הדבר הבולט בסיפורים של היוצרים הללו הוא השימוש בסביבת המחיה שלהם כחומר גלם לסיפורים, בלי יומרות להרחיק בקווי עלילה מפותלים מדי או פנטסטיים, אלא היצמדות לנפשות פועלות שעוברות בכל רחוב.

 לא שונה מהבחינה הזו הוא רומן הסיפורים הקצרים "חבלי הלידה של הירח", ספרה השני של כנרת רובינשטיין. הספר אמנם עשוי מאוסף של תמונות, אבל בקריאה רציפה מתקבלת תחושה של שקיעה ברומן. כל הדמויות שמציבה המחברת הן מכאן ועכשיו. כולן מתנהלות באותו שטח מגודר של הנסיבות, הגיאוגרפיה ורוחות הזמן של ישראל העכשווית.

לעתים‭ ‬מתרחשות‭ ‬בו‭ ‬דרמות‭ ‬גדולות‭ ‬נסתרות‭ ‬מעין‭. ‬גן‭ ‬שעשועים צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

לעתים‭ ‬מתרחשות‭ ‬בו‭ ‬דרמות‭ ‬גדולות‭ ‬נסתרות‭ ‬מעין‭. ‬גן‭ ‬שעשועים
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

חלונות למשפחות

נדמה שדמויותיה של רובינשטיין גרות בבית דירות גדול אחד, כאשר בכל חלון מתקיימת משפחה אומללה לפי דרכה, ואתה, הולך הרגל, מציץ בצוהר ומהרהר: מה קורה שם בבית הזה, שעולים ממנו מנגינה, בכי, צחוק או קולות אהבה?

אישה צעירה חוזרת לבית הוריה, בהיריון מבעלה הנוטש שהחליט להתאהב בסטודנטית שלו, ומתחילה לעבוד בספרייה הציבורית שבה שהתה שעות רבות כילדה, תחת עיניה החקרניות של הספרנית המבוגרת שאותה היא גם תירש. האם זו תבוסה? אולי סגירת מעגל וחיבור למקור דווקא? האם תירש גם את גורלה העגום של הספרנית?

הסיפור הקצר של כנרת רובינשטיין לא מגלה. הוא מתאר באופן מוחשי מאוד ורב פרטים את העיירה, את החדר אצל ההורים, את קלסתרה ולבושה של הספרנית, את המצב הקיומי החדש שאליו נקלעת הגיבורה, הכה מוכרת. אישה מאוד ישראלית בשנות השלושים לחייה. לא יפהפייה אבל בוודאי נאה, מעמד ביניים, משכילה אבל רחוקה מלהיות מטאורית. אמא ואבא מסורים אבל לא בהכרח יודעים להעניק את הדבר החמקמק, הנכון הזה, שירגיע ויבנה מחדש את עצמאותה וכוחותיה. אחת מכולם. בדיוק כמו כולם.

אחריו יצטרף סיפור צובט לב על הייטקיסט צעיר, שמאוהב באשתו של החבר הטוב שלו, הגוסס מסרטן. רגשות החובה והאחווה הגברית מנסים להכניע את התשוקה האסורה, והוא מתמסר לטיפול ודאגה לכל צרכיו של החולה, כשהתאווה העצורה בתוכו הולכת ומתכדררת בתוכו לכדור גדול של כעס ותוקפנות.

בסמוך למקום מגוריכם

הסיפורים מוגשים באופן מאוד ריאליסטי. נטולים סלסולי רגשנות מיותרת, מדגישים מצב נפשי, פסיכולוגי, הלך רוח פנימי. ניכרת מודעות גדולה מאוד של הסופרת לחוטים שקושרים באופן אחר בין כל שני אנשים: בחור צעיר וחברו הטוב, בחור צעיר ואשתו ה"בסדר דווקא", בחור  צעיר והבחורה שלא יכול להשיג. כל אחד מהגיבורים מובחן ופרטי. ובכל זאת, הם מאוד דומים לאלה שעובדים איתנו במשרד, שגרים בשכונה שלנו ומשאירים את הילדים באותו הגן.

הזירה של הסיפורים היא הסביבה הקרובה למקום מגוריכם. גן השעשועים למשל. ציון דרך אחר–צהריימי שמתרחשות בו לעתים דרמות גדולות נסתרות מעין. כמו הקונפליקט של אם חד הורית שמאחרת ביודעין להגיש את ארוחת הערב והמקלחת לבתה התינוקת, כי הרבה יותר דחוף לה כרגע ללכוד את תשומת לבו של אב נאה המבלה עם בנו בגן המשחקים. האופן שבו מתוארת השיחה הפנימית בין רגש האשמה והדאגה לבת ובין תחושת העצמי של האם – כאישה, כסובייקט הצמא לחום וחיבור ונואש להתחבר לגבר שכנראה לא זמין עבורה, תוך שהיא דוהרת עם העגלה בכל השכונה כדי לחפש אחריו – הוא נהדר ברעיון ובביצוע.

סיפור נוסף שהפתיע אותי, בבחירה בנקודת המבט, מתרחש ברגע אחד מרוכז מאוד, שבו ילדים בגיל חטיבת ביניים מתעללים בבת כיתתם. הקול המספר הוא הקול של התוקפן, ובמובן הזה, זה ניסוי כתיבה שכמעט לא הזדמן לי לקרוא מסופר ישראלי. אנחנו קוראים בעיתונים על מקרים כאלה, מזדעזעים ומפנים את הזרקור אל ההורים והמורים שלא טיפלו, אבל מה עובר בראש של נער שמשפיל נערה ומודע לכוחו המאיים עליה? רובינשטיין מנסה לענות על השאלה הזאת והתשובה מאכזבת: כמעט לא כלום.

כמו בסיפור על ההייטקיסט שלא רואה את אנושיותה של המטפלת הפיליפינית גם כשהוא יודע שהוא הצד החזק בדינמיקה ביניהם, גם כאן המספרת מעלימה ומאלימה את הקרבן ולא מונעת ממנה את אסונה, שהוא לא פחות מכך האסון של התוקף. אבל פה היא עוצרת. לא נדע מה עלה בגורלו של הבריון והקרבן שלו ממילא כבר לא פה רגשית. כשהיא פועלת כך, רובינשטיין קוראת לקהל הקוראים להתכבד ולהציץ אל תוך עצמם, לצדדים האלימים והכוחניים יותר בתוכם. שהרי האנשים שהיא כותבת עליהם הם כל כך רגילים, נפוצים, בלתי ייחודיים.

מרתיע ומפתה

מגרש משחקים, כיתה, ספרייה. אלה הלוקיישנים שמהם דולים את חומרי החיים וזה באמת טוב, מושך לקריאה, מצמית ומרגיע כאחד.

מבחינת המתודולוגיה הספרותית של רובינשטיין, קיבלתי מדי פעם את התחושה שהפונאטה מגיעה מהר מדי. באבחה חדה, מהממת, שמעידה על הרצון של הכותבת לצאת לפתרון ולהתיר מהר את הסבך שקשרה בנחת בחלק הראשון של הסיפור, או על חוסר היכולת שלה להשקיע ולהעמיק בתשובה כפי שהשקיעה בשאלה שהעלתה. מספר סיפורים הסתיימו במין קליף האנגר טלוויזיוני – איש תלוי על צוק, ייפול או לא ייפול?

ככל שהקריאה בספר הולכת ומתגברת האוויר מידלדל, מתגברת העוצמה של האמצעים הספרותיים והם, כמו הגיבורים, קופצים ישר מן הגג: הלם, סטייה מהנורמה, אלימות עצורה וגם כזו שמתפרצת נושבת לתוך הכתיבה של רובינשטיין. בשלב הזה, במורד הגרון מתגנבת מועקה, כמאמר המשורר. יש  בחוסר הרגש והחמלה שבו משלימות הדמויות עם אופיין או עם החלטות אלימות כלפיהן משהו שמעורר רתיעה ובמקביל מפתה להישאר.

בדומה למבט בתאונת דרכים מדממת  כנרת רובינשטיין מכריחה אותנו להביט בטווס שנורה על ידי הקיבוצניק, בבן הבלתי מוצלח שמבקש להמית את אביו החולה המתת חסד (חסד כלפי מי? האב או הבן?), בזוג הורים שכולים ומנותקים שמתקשים להיאחז בחיבורים ביניהם אחרי המוות של הבן.

אהבתי יותר את הסיפורים שבהם המוות הוא סימבולי: סופה של מערכת יחסים, של תקווה, התפוררות של אהבה, וחבל שהקו הראשוני היפה משתנה. ועדיין, מדובר בהחלט בהפגנת כישרון סיפורי מרשים ובעיקר בתשומת לב דקה מאוד למצב האנושי הנפשי ובאמירה משמעותית על פוטנציאל אפל ואלים הקיים בכל אדם כלפי החלשים ממנו ובעיקר כלפי עצמו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בנובמבר 2016,ב-גיליון נח תשע"ז - 1004, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: