מיניות: סיכום ביניים ציבורי | רפי אוסטרוף

בחינת ספרות ההדרכה, המכונים המקצועיים וימי העיון בציבור הדתי–לאומי חושפת התפתחות עכשווית מהירה בכל הנוגע לעיסוק במיניות. האם התופעה מבורכת, על מה היא מעידה, ולהיכן אנחנו צועדים?

"חיי אישות", "חינוך למיניות", "מיניות בריאה" ועוד הם ביטויים שלא נשמעו בציבור הדתי עד לפני כמה שנים. היום נדמה כי בכל ארגון ובכל מקום ישנם קורסים, הרצאות, סמינרים וימי עיון בתחום המיני, כאילו נפרץ הסכר. מה קרה לנו? איפה היינו, איפה אנחנו עכשיו ולאן הציבור שלנו הולך עם הנושא הזה?

לפני כחמש שנים הקמתי ביחד עם שותפתי, מיכל פרינס, את מרכז יה"ל – ארגון שהחליט לעסוק אך ורק בנושא המיניות בתוך הציבור הדתי, ועד לאחרונה הייתי בין מנהליו. בתום חמש שנות פעילות אני מבקש לערוך בפניכם מעין סיכום ביניים על שיח המיניות בציבור הדתי. אך לפני שאתחיל בכך, אבהיר: במסגרת הסקירה להלן אזכיר שני ארגונים שהיו הראשונים לעסוק בנושא בצורה מוצהרת, אולם יש רבים וטובים אחרים שעסקו ועסוקים בכך היום. אינני מזכירם בשמם שמא אחסיר אחד מהם או שאמעט בדמותם. כמו כן לא אתייחס לאישים יחידים העוסקים בכך, כי רבים הם, מי מפורסם יותר ומי פחות, ואיני רוצה לפגוע באיש על ידי אי–אזכורו.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

צמיחת העיסוק

גדלתי בישיבות מרכז הרב והר עציון. במקומות האלה לא עסקו בחינוך לזוגיות, לחיי משפחה או למיניות בריאה. כמובן, כבני נוער התעניינו בנושא בדרכים כשרות או לא, אבל מצד המחנכים והרבנים שלנו, פשוט כלום. חוויה זו היא משותפת כמעט לכל בני גילי.

"מכון פועה" היה הראשון שזיהה את הצורך בכך והעמיד קורס מקצועי (בשיתוף בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר אילן) העוסק בלעדית בתחום המיניות של הזוגות הדתיים. לקורס קראו "יועצים בקדושה", ואני בוגר הקורס הראשון שלהם לגברים. השתתפו בקורס רבני המכון, רבנים חשובים ויועצים זוגיים. המטרה לא הייתה שיצאו משם מטפלים מיניים, אלא אנשים, כל אחד בתחומו, עם ידע נרחב בתחום המיניות של האדם, עם דגשים תורניים, הלכתיים ומחשבתיים.

לאחר מכן קם מרכז יה"ל, שדגל בכך שלא מסתתרים מאחורי שמות כמו "יועץ בקדושה". לראשונה נפתחו קורסים שבמודעות ובכותרות קראו לאנשי מקצוע או לציבור הרחב לבוא ולשמוע הרצאות על יחסי אישות. תוך זמן קצר הצטרפו למגמה זו ארגונים נוספים שעסקו בחינוך לזוגיות, והכניסו לתוך מערכת הקורסים או ימי העיון שלהם נושאים הקשורים למיניות.

היום המצב הוא שישנן אפשרויות רבות לכל מי שמגלה עניין בתחום. החל מארגונים בעלי אוריינטציה יותר שמרנית ועד לארגונים מהזן הפתוח יותר, פמיניסטי יותר או פחות ועוד. מתפרסמות סדרות שיעורים של רבנים ורבניות חשובים בנושא חינוך לחיי אישות, ימי עיון שלמים או הרצאות בתוך ימי העיון הפופולריים של המגזר עוסקים במיניות, וישנן הרצאות אינטרנטיות של נשים וגברים דתיים וחרדיים המדברים על הנאה בחיי אישות ועוד.

האם ההתפתחות הזאת היא טובה? האם נכון וראוי שיהיו כל כך הרבה כתבות, הרצאות ושיחות בנושא הזה? הרי בדור של ההורים שלנו כל זה לא היה, ואולי לא היה להם כל כך גרוע?

התנ"ך והגמרא מלאים בהתייחסויות לנושא המיניות. אין צורך להגיע לשיר השירים לשם כך; די לקרוא על יהודה שנפגש עם אישה על אם הדרך, על דינה, דוד ובת שבע, יעל וסיסרא, פרק ב' בהושע, פרק כ"ג ביחזקאל ועוד ועוד. ובגמרא: השבחים ביחס לאישה היוזמת יחסים (נדרים כ, ב, עירובין ק, ב ועוד), הביקורת הקשה על מי שמונע עונה מאשתו (כתובת סא, ב), ההדרכה המינית של רב חסדא לבנותיו (שבת קמ, א( ועוד. מכאן נראה בבירור שהתורה וחז"ל ראו את המיניות כחלק אורגני מסדר החיים שאליו צריך לחנך, כמו שאר כל חלקי החיים הצריכים את הדרכתה של התורה.

בנוסף לכך, ישנה המציאות שסביבנו. חוץ מקבוצות דתיות מעטות שאינן חשופות לאינטרנט, לטלוויזיה ולרדיו, אנו חיים בעולם רווי מסרים מיניים. הדבר מקיף אותנו מכל כיוון, וכמעט בלתי אפשרי להימנע מזה. לפיכך, השאלה היא לא האם אנו נחנך או לא, אלא האם מישהו אחר, שלא אמון לא עלינו ולא על תורתנו, יחנך את הדור הבא של ילדינו ואת הזוגות הצעירים שלנו. משתי הסיבות הללו, תשובתי לשאלה שהצגנו למעלה היא חד משמעית חיובית.

פריחת הספרות

עד לפני מספר שנים, הספר העיקרי שבאמצעותו למדו זוגות לפני החתונה ואחריה היה ספרו של הרב מרדכי אליהו "דרכי טהרה". בעולם הישיבות כמעט לא היה ספר אחר. עיקר הספר מוקדש להלכות טהרת המשפחה לפרטי פרטים, ובסופו חלק המוקדש ליחסי אישות, שכותרתו "הלכות צניעות". היו מעט מאוד ספרים נוספים שעסקו בזוגיות (זוכרים את ספרה של הרבנית רחל נריה?), אך כיוון שהם כבר לא מצויים בדפוס, וזוגות צעירים כבר לא קוראים בהם כלל, אין צורך לסקור אותם פה.

הניצן הראשון של הספרות על חיי אישות של זוגות דתיים בעידן החדש היה חוברת קטנה של הרב אלישיב קנוהל שהגיעה כרוכה אך בנפרד בספרו "איש ואישה". הספר נתן הדרכה בסיסית ביותר לחתן וכלה לקראת המעבר לחיי זוגיות משותפים בפעם הראשונה, והיא כללה איורים סכמתיים בלבד של איברי ההולדה. לאחר מכן, בשנת 2011 הופיעה חוברת מפורטת יותר (שתורגמה מאנגלית) מאת דיוויד ריבנר וג'ני רוזנפלד, וגם היא נותנת מענה בעיקר לזוג בשנה הראשונה של חיי הנישואין. החידוש בחוברת היה בשפתה הישירה. מעטפה סגורה בסוף החוברת הכילה תרשימים של איברי ההולדה ושל תנוחות מיניות בסיסיות.

באותו פרק זמן הופיע ספרו של הרב אברהם שמואל קטן, "לדעת לאהוב", שהיה הספר הראשון ששילב הדרכה מינית מפורטת לזוגות נשואים יחד עם התייחסות הלכתית ומחשבתית. ספר זה היה ייחודי בנוף הדתי בכך ששפתו לא הייתה שפה תורנית הלכתית, ובכך שייעודו הוא הציבור הדתי. עד אותו זמן לא הופיע ספר לזוגות דתיים שדיבר בצורה כה מפורשת על מיניות. ספר זה יכול לשמש ספר הדרכה מינית לכל דבר גם לזוגות שנשואים שנים רבות, ולא נכתב רק עבור זוגות טריים.

ספריה של מחברת די ותיקה בתחום, הרבנית נעמי וולפסון, יכולים גם הם לשמש דוגמה כללית לשינוי שעובר על הציבור הדתי מבחינת השפה, וכנראה גם על מוריו ורבותיו. וולפסון פרסמה מספר ספרים על זוגיות, ורק לאחר שקנתה מעמד כמומחית לזוגיות היא התירה לעצמה לפרסם ספר העוסק במישרין בחיי הגוף בשם "מרחק, נגיעה" (הספר נכתב יחד עם בתה, צופיה שקורי – עובדה שיש בה אמירה בריאה מצד עצמה). קדם לספר זה הספר "ודבק באשתו" שעסק גם הוא במיניות של האיש והאישה, אך אם מילים מורות על תוכן – בספר הראשון הקשר המיני בין איש ואישה נקרא "חיבור" ובספרה האחרון כבר בראשי הפרקים מופיעה הכותרת: "יחסי מין מבראשית". ספרה הראשון הרבה יותר רוחני ובשני כבר מדברים על הדברים בעצמם. אלו לא דברים סמנטיים. זהו תהליך העובר על הדור כולו, ומוריו מוליכים אותו או הולכים אחריו.

בשנתיים האחרונות פורסמו שני ספרים תורניים בנושא חיי אישות. ניתן לשער שהמחברים לא היו כותבים על כך ללא דרישת הציבור או הלגיטימיות שניתנה לעיסוק בנושא על ידי אלו שקדמו להם.

מחבר סדרת הספרים המפורסמים "פניני הלכה", הרב אליעזר מלמד, פרסם את הספר "ברכת הבית ושמחתו". הספר נכתב בשפה תורנית הלכתית כמו שאר ספריו של הרב מלמד, אך עקב הנושא, המחבר הבדיל בינו לבין סדרת ספריו והוא פורסם בעיצוב שונה. הסגנון התורני יכול לתווך את התכנים הגלויים והפתוחים של הספר עבור אברכים מהעולם התורני, שמתקשים לקרוא ספרים עם שפה ישירה או "ישראלית" יותר כדוגמת אלו שנזכרו למעלה. הרב מלמד כמעט לא מדלג על אף נושא מיני שאפשר למצוא בשאר ספרי הדרכה מיניים, אך שפתו המיוחדת נותנת תחושה שקוראים ספר הלכתי רגיל. הספר שונה מהותית מכל הספרים התורניים שפורסמו עד זמנו, בגישה הלכתית של "בית הלל" ביחס למיניות, ובנקיטת עמדה אנטי פרושית, לפחות בתור אפשרות לגיטימית לחלוטין גם עבור בני תורה ומבקשי קדושה.

הספר השני הוא ספרה של ד"ר חנה קטן "ביחד – מדריך לבניית אינטימיות זוגית". קטן, גינקולוגית במקצועה, פרסמה ספרים רבים לפני ספר זה העוסקים בממדים רפואיים וזוגיים הקשורים לנשים, והשנה העזה לכתוב גם על נושא המיניות. באופן כללי, ספריה גם עברו תהליך של "העזה" במשך השנים. מכותרת הספר "חיי משפחה" ל"חיי אישה", ועכשיו "מדריך לאינטימיות". ייתכן ששפתה העדינה תקל בגישור הנושא בעיקר עבור נשים שלא רגילות או לא יכולות לקרוא על נושא זה במקום אחר.

התיכונים במקום האחרון

כאשר התחתנתי בזמן לימודיי בישיבה, קיבלתי הדרכת חתנים מאחד האברכים המבוגרים בישיבה. היו לנו מספר מפגשים שעסקו בהלכות טהרה בלבד. המפגש האחרון, לילה לפני החתונה, עסק ביחסי אישות, ואיני יכול לומר שלמדתי שם משהו משמעותי. אמנם חשבתי שסוג כזה של הדרכה עבר מן העולם, אך רק לאחרונה סיפרה לי כלה שהתחתנה לפני מספר שבועות שההדרכה שלה הייתה דומה מאוד.

בעברי, עבדתי תקופה מסוימת בארגון תורני שהכשיר רבנים לעריכת חופות ולמפגש עם זוגות. בארגון זה ההכשרה לא כללה שום אספקט שקשור לחיי אישות, על אף שזהו בעצם השינוי המשמעותי ביותר בחייהם של רווק ורווקה דתיים שעומדים להינשא.

היום היחס לנושא תלוי בעיקר באוריינטציה של הארגונים השונים המעבירים הכשרות למדריכי חתנים וכלות, אך המשותף לכולם הוא שישנה התייחסות לנושא של מיניות אחרי החתונה, יחד עם הנושא של חיים זוגיים בכלל. הכול מבינים כיום שנדרשת הכנה נכונה יותר כדי להבין מה זה איש ומה זה אישה, ומה יש ביניהם. לכן, הארגונים השונים מחלקים את נושאי הקורס לתחומים הבאים: טהרת המשפחה, יחסים זוגיים ותקשורת בין איש ואישה, יחסי אישות בפעם הראשונה וגם בהמשך החיים.

בשנה האחרונה או בשנתיים האחרונות בתי ספר רבים ערכו השתלמויות למוריהם ולתלמידיהם בנושא של מיניות בריאה. כאמור, אני מדבר פה בהכללה, כיוון שהיו בתי חינוך שמאז ומעולם חינכו לנושא זה. אך בהכללה ניתן לומר שזה נושא שלא עסקו בו בבתי ספר.

במשך מספר שנים לימדתי את נושא הזוגיות במכינה קדם צבאית מעורבת. התחנכו בה תלמידים ממיטב בתי הספר הדתיים והחילוניים. בתחילת כל שנה ערכתי סקר בלתי מדעי בין החניכים בשאלה מי למד תוכנית רצינית בבית החינוך שלו בנושאי חיי משפחה, זוגיות, מיניות או כל שם אחר. התשובות התחלקו כדלהלן:

במקומות הראשונים תמיד היו האולפנות. בכל אולפנה היו שיעורי חלמי"ש (חינוך לחיי משפחה) כתוספת לחוברת שאותה חייבים ללמוד לבגרות. כמובן, יש בנות שהתלוננו על איכות הלימודים או על ארכאיותם, אבל לפחות ישנה התייחסות. לאחר מכן באות הישיבות התיכוניות, עם פערים גדולים בין ישיבות העוסקות בנושא בצורה שיטתית ורצינית, לבין התייחסות מעטה, בעיקר על מנת לצאת ידי חובה.

במקומות האחרונים נמצאים התיכונים החילוניים. ברובם ישנה התייחסות של שיעור אחד או שניים בעיקר בנושא של מוגנות מינית, ורק במעטים ישנה תוכנית שנתית מקיפה של חינוך לחיים זוגיים ולחיי משפחה.

אך קרה דבר, ובשנה–שנתיים האחרונות חדרי מורים רבים ביקשו ממני הדרכה להתייחסות נכונה לנושא של פורנוגרפיה, אוננות של בנים, התנהגות לא ראויה בין בנים לבנות, בעיות בלבוש (בעיקר של הבנות) ועוד. סבורני שעם התרחבות השימוש בטלפונים החכמים וירידת גיל המשתמשים, המורים וההורים הוכרחו להביט נכוחה במציאות ולהבין שכבר אי אפשר לעבור בשתיקה על החוויה שבה תלמידינו נמצאים. מגמה זו רק תלך ותגבר עם המבוכה כיצד מתנהלים בין חיים מודרניים לבין חיי צניעות פשוטים ובריאים. הבחירות נעשות יותר קשות ומורכבות. אם איננו רוצים או יכולים לפשט את החיים על ידי הקמת חומות בינינו לבין העולם המודרני, אין בררה אלא להתייחס בצורה בריאה, ישירה וכנה לנושא.

סיפור נשי

בין כל מה שכתבנו עד כה, לא התייחסנו למאפיין מרכזי: ההתפתחות בשיח המיני בחברה הדתית היא בעיקרה וברובה שיח נשי. דוגמה אחת בלבד תבהיר את הנקודה: ארגון מסוים החליט שהוא פותח קורס לגברים בנושא חינוך למיניות בריאה. לאחר פרסום בכל עיתוני הציבור הדתי–לאומי ואתריו במשך זמן רב, הגיעו ללמוד בקורס בסך הכול שמונה גברים. בקורס המקביל של הנשים היו כשלושים נשים. הדבר חוזר על עצמו בכל ארגון העוסק בנושאים אלו. מספר הגברים העוסקים בחינוך למיניות או בהדרכה לחיי אישות הוא כרבע בלבד ביחס לנשים. מדוע זה כך? לדעתי ישנן שתי תשובות מרכזיות לתופעה: קושי ואינטליגנציה רגשית.

נפתח בקושי. אילו אנשים יפנו לפסיכולוג או למטפל אלטרנטיבי? כמובן, מי שיש לו קושי בתחום מסוים. הוא יחפש את התשובות במקומות שבהם הוא חושב שהוא יוכל למצוא אותן. הנושא המיני הוא תחום שיש בו הרבה יותר קושי לנשים מאשר לגברים. לא נוכל במאמר זה לסקור את ההיסטוריה של המיניות, אך די אם נציין את העובדה שאישה יכולה ללדת עשרה ילדים ולא ליהנות מהתהליך אפילו פעם אחת, אך עבור גברים מציאות כזאת היא זרה לחלוטין. כיוון שאנו חיים בתקופה של מודעות אישית, נשים רבות כבר אינן מוכנות להסתפק במה שהיה עד כה, ובמיוחד כשהן חשופות לכך שהן יכולות לצפות להרבה יותר בחוויה המינית. הדבר גרם לנשים רבות לפנות תחילה לקורסים למדריכות כלות, והיום לקורסים של מדריכות לחיי אישות, מחנכות למיניות, יועצות בקהילה ועוד. הגברים שלא מרגישים בצורה כל כך ברורה את הקושי גם לא רואים צורך לפנות.

אינטליגנציה רגשית: אני סבור שבכל מה שקשור להתייחסות כנה וישירה למיניות, הגברים נמצאים בפיגור של כמה שנים אחרי הנשים. הרבה יותר קשה לגבר לדבר על מיניות או על הקשיים המיניים שלו, מאשר לעשות את הדבר עצמו. בכלל, הרבה יותר קשה לגברים לדבר ולשתף, ויותר קשה להם להודות בקשיים ובפרט בקשיים בתחום המיניות. יש בזה משהו לא "גברי", שיכול להוביל לירידת ערך בעיני האדם עצמו, והוא סבור שכך גם בעיני אשתו או חבריו. ואם האדם בקושי מסוגל להודות בפני עצמו בקושי, קל וחומר שקשה לו לדבר על כך בפתיחות בקבוצה או אפילו להשתתף בקבוצה שבה ידברו על כך. לכן, גברים מעטים ישתתפו בקורסים העוסקים בנושא המיניות, ואם ישתתפו, יהיה זה תמיד באצטלא של מומחה (רב, מחנך, מטפל זוגי וכד') הבא ללמד אחרים.

ללמוד לא להתבייש

כיצד הנושא הולך להתפתח בשנים הקרובות, וכיצד היינו רוצים לראות את השיח המיני בחברה הדתית? בסך הכול אני סבור שהחברה הדתית צועדת בדרך הנכונה בתחום זה. יש עוד הרבה מה לעשות ולחנך, אבל היסודות הבריאים כבר כאן, ועכשיו צריך להרחיבם ולפרוץ דרך לאותם מקומות שאליהם הבשורה על חינוך מיני בריא טרם הגיעה.

ועדיין יש הרבה מה לעשות. ברוב הישיבות הגבוהות והמדרשות אין תוכנית מסודרת ושיטתית העוסקת בחינוך למיניות בריאה. אלו נושאים שמעסיקים ללא הרף את תלמידינו. לרוב, אם יהיה חינוך בתחום תהיה זו יוזמה מקומית של מחנך זה או אחר. כמובן, עוסקים הרבה מאוד בפן השלילי, של סכנות היצר, אך יחסית מעט מאוד בפן החיובי של חיי אישות ביהדות. באופן טבעי ישנם הבדלים בין מדרשות לישיבות, אך רובן, כחלק מההכשרה לחיים יהודים מלאים, אינן מנצלות את שנות הישיבה כדי לבנות תשתית בריאה וטובה של חיי משפחה החל משנה א' במוסד.

אז איזה סוג שיח בסופו של דבר הייתי רוצה שיהיה? אינני רוצה מצב שבו שיחה בין שני אנשים בנושא של מיניות או שיעור בישיבה יקבלו אותו יחס כמו שיחה על מזג האוויר או על שור שנפל לבור. שיח על מיניות תמיד יטמון בחובו רגש של בושה, חוסר נעימות, ריגוש וציפייה. כך ראוי להיות. אבל המטרה היא להגיע למצב שבו אנשים לא יתביישו ללמוד בצורה כנה ואמיתית על הנושא. להיות מודעים למהי מיניות טובה, נעימה ומספקת בין בני זוג, כדי שהדבר יברך ויעצים את שאר תחומי הזוגיות שלהם. שזוגות ירגישו בנוח לדבר על מה קורה ביניהם בתחום זה ולא לסבול שנים, רק כי אין שפה או לגיטימיות לדבר על כך.

כדי להגיע למצב זה דרושים מחנכים רבים, מדריכים רבים, ובעיקר פתיחות הלב והמוח כדי להיות מסוגלים להכיל את אחת החוויות האנושיות החזקות ביותר.

הרב רפי אוסטרוף הוא יו"ר המועצה הדתית גוש עציון, מרצה במכללת הרצוג בקורס ל"חינוך למיניות בריאה בבית הספר הדתי" ומייסד מרכז יה"ל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2016, ב-גיליון בראשית תשע"ז - 1003 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: