מבוכה היא ברכה | אסתי אייזנמן

 

רבים נמנעו מללמוד את ספר מורה הנבוכים מחשש דעותיו. בפירוש חדש הרב שלמה אבינר מנגיש את הספר, ואינו מתעלם מפירושים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו

1מורה הנבוכים לרמב"ם פירוש

כרך א: חלק ראשון, אמט

שלמה אבינר

ספריית חוה, תשע"ו, 445 עמ'

פירושים רבים נכתבו על כתבי הרמב"ם וכעת נוסף פירוש על מורה הנבוכים (להלן: מוה"נ), שכתב הרב שלמה אבינר, מחבר פורה מאוד שכבר פירש חלק נכבד מכתבי הרמב"ם. הפירוש מקיף כמחצית מהחלק הראשון של מוה"נ ומושתת על שיעורים בישיבת "עטרת כהנים" שערך תלמידו, אוריה לוי, תלמידי בעבר במכללת הרצוג. והקורא עשוי לתמוה: לשם מה נחוץ עוד פירוש?

לפני שאעמוד על ייחודו, אציין שאינה דומה הגותו של הרמב"ם במוה"נ להגותו בחיבוריו האחרים. האחרונים נכתבו לכל ישראל, ואילו מוה"נ נועד לתלמיד המעולה, השולט במקצועות התורה ובנבכי הפילוסופיה האריסטוטלית. יתרה מזו, מוה"נ נתפס לא פעם כ"ספר מסוכן" ובו דעות הנוטות לכפירה, ולא הרבו ללומדו. הרב אבינר נטל על עצמו אפוא משימה גדולה.

לדידו‭ ‬אין‭ ‬הבדל‭ ‬מולד‭ ‬בין‭ ‬יהודי‭ ‬לגוי‭. ‬פסל‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬במהלך‭ ‬עבודה‭ ‬של‭ ‬הפסל‭ ‬ג‭'‬וזף‭ ‬הובל‭, ‬1936

לדידו‭ ‬אין‭ ‬הבדל‭ ‬מולד‭ ‬בין‭ ‬יהודי‭ ‬לגוי‭. ‬פסל‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬במהלך‭ ‬עבודה‭ ‬של‭ ‬הפסל‭ ‬ג‭'‬וזף‭ ‬הובל‭, ‬1936

הבנת השפה הקדומה

דרכו של המחבר נבנית בשלושה נדבכים. תחילה ציטט ממוה"נ פרק שלם בתרגום אבן תיבון, באותיות מודגשות ומנוקדות, ללא תוספות. כידוע, מוה"נ נכתב בערבית וזכה לכמה תרגומים, המפורסמים שבהם הם של ר' שמואל אבן תיבון, של הרב יוסף קאפח ז"ל ושל פרופ' מיכאל שוורץ ז"ל. אף שהרב אבינר מודה שתרגומו של שוורץ מעולה וכתוב בשפה מודרנית, הוא בחר לפרש את מוה"נ על בסיס התרגום הימי ביניימי.

אין בדבריו נימוק מפורש לבחירתו, למעט המילים: "הוא המתרגם היחיד שתרגומו עבר, ולו בצורה חלקית, את ביקורתו של הרמב"ם. הרמב"ם העריך שהוא ירד לסודותיו … [ו]סמך עליו את ידיו" (עמ' 12). אישורו של הרמב"ם לחלק מהתרגום של אבן תיבון הוא אחד מהשיקולים המנחים גם אותי בבואי להורות את מוה"נ באוניברסיטה, וגם העובדה שמתרגום זה ציטטו רוב חכמי ישראל בכל הדורות. אצל הרב אבינר לא ברור אם אלו הסיבות לבחירה, אך עם הנדבך השני של הפירוש מסתבר שלבחירה יש יתרון, כפי שיפורט.

בנדבך השני בא הטקסט פעם נוספת, ובין המילים המקוריות נוספות מילות הסבר, באותיות רגילות, כך שאפשר להבחין בנקל בין המקור לפירוש. זהו הסבר מילולי ענייני קצר, בדומה למהדורת שטיינזלץ של התלמוד. כך משמש הפירוש שלפנינו כלי להבנת השפה הקדומה של אבן תיבון, שהיא מפתח להבנת טקסטים עבריים נוספים מימי הביניים, וזו מעלה גדולה של הספר.

עם זאת, בדומה למהדורת שטיינזלץ, ההסבר הקצר לא יועיל למי שחסר רקע בידיעת תורתו של הרמב"ם. את הפער הזה בא למלא הנדבך השלישי, גם אם לא תמיד בהצלחה, באמצעות הערות שוליים המספקות הסבר רחב על דברי הרמב"ם והפניות לפירושים. אף שפירושים אלו מפנים גם למחקרים אקדמיים, אין מדובר בספר אקדמי, שהרי הוא נועד לקורא ישראלי דתי שאינו מתעניין בהכרח במחקר. לכן הספרות הנזכרת בו חלקית, רובה בעברית והבחירה בה ולא באחרת אינה מנומקת.

בין הרב לדוקטור

אין זה אפוא ספר אקדמי, אך גם לא ספר תורני קלאסי. ההבדל בין הגישה התורנית לאקדמית הוא לעתים תהומי. לראשונה מגמה חינוכית, וככזו היא עשויה להסתיר מהתלמיד מידע שאינו מתיישב עם תמונת העולם של המחבר ולפרש את הטקסט בהתאם להנחות היסוד האמוניות שלו, גם אם אין להן אחיזה היסטורית. בגישה השנייה החוקר שואף לנתח את הטקסט בהקשר היסטורי, ספרותי  ולשוני, בין שהוא תואם את השקפת עולמו או לא.

דוגמה להבדל כזה נמצאת במבוא לפירוש (עמ' 11–12), כשהמחבר דן ביחסו של הרמב"ם לקבלה ומביא שלוש דעות, וביניהן זו של הרב צבי יהודה קוק, ולפיה אין זה הגיוני ש"מתן תורה כמו של הרמב"ם ייעשה באמצעות אדם שלא ידע את תורת הסוד" (עמ' 12). העובדה שהרמב"ם לא ידע את הזוהר מעוגנת בכתביו ובהקשר ההיסטורי של תקופתו, אך כיוון שאינה עולה בקנה אחד עם אמונת הרב קוק, הוא דחה אותה. דוגמה זו משקפת גישה תורנית שאינה אקדמית.

שתי גישות אלו, שאינן בהכרח נחלקות בין "רב" ל"דוקטור", בולטות דווקא בפרשנות לספר מוה"נ, שזכה ליחס חשדני משלומי אמוני ישראל. גישתו הרציונליסטית של הרמב"ם הנסמכת רבות על אריסטו ואלפאראבי עשויה להיות מוצנעת ומעומעמת בידי מי שבוחר לפרשה במגמה החינוכית. איזו גישה נקט המחבר? השאלה מתחדדת לאור השקפתו, כמו שתיארהּ פרופ' מנחם קלנר בהסתמכו על כתביו האחרים, כ"מושפעת בצורה מכרעת מדעת ר' יהודה הלוי, תוך פולמוס שקט, ולעתים לא כל כך שקט, עם דעת הרמב"ם" (מסורה ליוסף, ח [תשע"ו], עמ' 106).

לטובת הקורא שאינו אמון על ההבדלים בין גישות ר' יהודה הלוי  והרמב"ם, אציין שהרמב"ם ראה את ייחוד האדם בשכל האוניברסלי, ולדידו אין הבדל מולד בין יהודי לגוי. ר' יהודה הלוי , לעומתו, ראה בנבואה הישראלית כוח מעל השכל, ולדעתו ההבדל בין יהודי לגוי מהותי ומולד. לאור דברי קלנר יש לשאול האם אמונתו ה"ריה"ליסטית" של הרב אבינר השפיעה על פרשנותו למוה"נ והצניעה את עמדתו של הרמב"ם? התשובה היא שלילית.

גישות רדיקליות

כבר במבוא הרמב"ם מוצג כרציונליסט מובהק:

השכל והמחשבה האנושית אינם דבר שיש להיאבק בו או להתפשר עמו – אלא מדובר בכוח המרכזי בנפשו של האדם המהווה את הקשר שבין האדם לא–לוהיו… התביעה השכלית היא מהותו של האדם ומהווה חלק מעבודתו את ה'. קרבת האדם לא–לוהיו והתרחקותו ממנו לא תיקבע באמצעות צומות ותפילות בלבד – אלא לפי מידת ידיעתו או אי ידיעתו של האדם את הא–ל… למרות הקונוטציה השלילית של המילה "נבוך", הרמב"ם רואה במבוכה, כלומר במתח בין השכל לתורה, דבר חיובי הנובע ממחויבות לשניהם גם יחד (עמ' 9).

דברים אלו אינם מילתא זוטרתא, שהרי לעתים נשמעת הטענה שהרמב"ם כתב את מוה"נ למי שבדיעבד נקלע אל המבוכה בעקבות לימוד הפילוסופיה, אך נוח היה לו אלמלא היה נחשף אליה מלכתחילה. טענה זו, הסותרת את דבריו המפורשים של הרמב"ם, לא נשמעת מפי הרב אבינר. אדרבה, הוא מציג את הרמב"ם ובצדק כמי שראה במבוכה ברכה וסימן לשלמות.

מה טיבה של הרציונליות הרמב"מית לפי הרב אבינר? האם היא מתבטאת, כדברי הרמב"ם המפורשים, בהכרת הידע הפילוסופי של תקופתו (פיזיקה ומטאפיזיקה), או בעיניו משמעותה היא שימוש בביקורת התבונה גרידא? עיון בספר מלמד שהמחבר מציג את דברי הרמב"ם בדרך כלל בהקשרם ההיסטורי והטקסטואלי. למשל, בעמ' 35, בהערה יא, כתב: "נראה כי יש זהות בין התחום המכונה בפילוסופיה האריסטוטלית פיזיקה למעשה בראשית, ובין התחום המכונה מטאפיזיקה למעשה מרכבה". בדומה ציין (עמ' 312) שהנבואה לפי הרמב"ם היא לכל באי עולם, יהודים וגויים כאחד. יתרה מזו, הרב אבינר טרח להסביר את רוב המושגים האריסטוטליים שהרמב"ם הסתמך עליהם, כגון: השכל הפועל, שכלים נבדלים, חומר היולי, שכל היולי (אך לא את המונח גלגלים, ראו למשל עמ' 137).

המחבר לא התעלם מפירושים שאינם עולים בקנה אחד עם דעתו והציג אפילו גישות רדיקליות. למשל, בעמ' 134 תיאר את "אחד מגדולי פרשי המורה" שטען "שלדעת הרמב"ם סיפור העקדה לא התרחש במישור הפיזי אלא בנפשו של אברהם". בדומה, בעמ' 150–151 הציג דעה ולפיה על פי הרמב"ם אין הא–ל מכיר את הפרטים אלא רק את המינים. המחבר דחה פירושים אלו (לפחות באופן חלקי) והציע אחרים, אך עצם הצגתם נועזת וראויה לציון.

מפוגג את הסכנה

בפירושיו הרב אבינר "מרכך" לרוב את עמדות הרמב"ם. דוגמה לכך יש בטענה שהוזכרה לעיל (עמ' 35), שמעשה בראשית ומרכבה זהים לתחומי הידע האריסטוטליים. הרב אבינר מסייג אותה באומרו שתחומי ידע אלו חשובים לא מצד תוכנם אלא מצד היותם כלי להשגת ה'. מהערה זו עלול הקורא להתרשם שבכך דעת הרמב"ם שונה מדעת אריסטו, אך באמת זו גם עמדת הפילוסופיה. בדומה, הרב אבינר עורך הפרדה שאין לה מקור בדברי הרמב"ם בין חכמות החול לחכמות הקודש (עמ' 18, 38) ובין מטאפיזיקה לחכמת הא–לוהות (עמ' 42, 116), והיא עלולה ליצור את הרושם כאילו הרמב"ם הסתייג מהפילוסופיה והפריד בין מדעים לחכמת הא–לוהות, בין חול לקודש.

ולא כן. אצל הרמב"ם כל החכמות הן קודש (אף שיש מדרג בתוכן), וחכמת האלוהות זהה עם המטאפיזיקה. ברוב המקומות גם ניכר שעריכת הספר הייתה קפדנית והלשון נוסחה בבהירות ובזהירות, אך לפעמים הניסוח אינו מדויק ומטעה. למשל, הלשון "הנביא מקבל את דבר ה' בצורה בלתי אמצעית" (עמ' 40) במקום "בחוויה בלתי אמצעית" מטעה וסותר את דברי הרמב"ם שכל הנביאים מתנבאים באמצעות מלאך.

לעתים רחוקות ניסה הרב אבינר להתאים את דעות הרמב"ם לעמדותיו הריה"ליסטיות, למשל בדיון על הפסוק "הביטו אל צור חצבתם, הביטו אל אברהם אביכם" (ישעיהו נא, ב), שמוסבר על ידי הרמב"ם כך: "כאלו ביאר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו, האמינו בתורתו, והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שייחצב ממנו", כתב הרב אבינר: "התורה איננה דבר זר לאדם אלא גילוי הנמצא בפנימיותו. כיוון שאנחנו צאצאיו של אברהם, הרי שאנו נושאים באופן טבעי ובלתי בחירי את תכונותיו" (עמ' 175 הערה א). פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון הרמב"ם שם, ובוודאי לא עם דבריו במקומות אחרים, כמו באגרתו לעובדיה הגר, ובה הוא כותב: "אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו, והם כל גר שיתגייר" (אגרות, מהדורת שילת, א עמ' רלד).

בדומה, כתב הרב אבינר שלפי הרמב"ם מהניסים ניכרת במיוחד השגחת ה', למרות שבמשנתו אין להם עדיפות, והם אינם כלי ייחודי בהשגחה (עמ' 251 הערה ב). דעות אלו מתאימות יותר לשיטת ר' יהודה הלוי . עם זאת, כאמור, רוב הפירוש מסביר את דברי הרמב"ם בהקשרם הטקסטואלי וההיסטורי, על פי המונחים הפילוסופיים ומציג מגוון פירושים, ואפילו רדיקליים, למוה"נ.

לסיכום, מעלתו של הספר היא שהוא מנגיש את מורה הנבוכים, המסובך והקשה להבנה עצמאית, ומאפשר לקהל גדול יותר להיחשף אליו, ובייחוד לציבור הנרתע ממנו בשל דימויו כמסוכן. ציבור זה, שברובו הוא תורני, רואה ברב אבינר מנהיג סמכותי, והפירוש מפלס עבורו דרך לספרו זה של הרמב"ם. אם הפירוש היה מגמתי היה אפשר להסתייג ממנו, בהרגילו את הקורא לדעות שלכאורה אינן נכונות ואחר כך קשה לעוקרן. וכפי שכתב הרמב"ם: "האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו… כן יתחדש לאדם בדעות, אשר הורגל בהם וגדל עליהם" (מוה"נ א, לא). כיוון שאין הדבר כך, יש בספר ברכה גדולה: הרב אבינר מאפשר לרבים להיכנס למורה הנבוכים ולטעום מפריו המתוק, "ללא חשש טבל, ערלה ושביעית".

 ד"ר אסתי אייזנמן מלמדת פילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה. ספרה על פירושו של ר' מרדכי כומטינו למורה הנבוכים לרמב"ם, בשיתוף עם פרופ' דב שוורץ, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016

 

 

Advertisements

פורסמה ב-31 באוקטובר 2016, ב-גיליון בראשית תשע"ז - 1003, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: