ביקורת שירה

מחוֹללת

נטלי‭ ‬תורג‭'‬מן

פרדס‭, ‬97‭ ‬עמ‭'‬

הדרך‭ ‬הטובה‭ ‬ביותר‭ ‬לחוות‭ ‬את‭ ‬שיריה‭ ‬של‭ ‬נטלי‭ ‬תורג‭'‬מן‭ ‬היא‭ ‬קריאה‭ ‬בקול‭: ‬אם‭ ‬בקריאה‭ ‬בודדת‭ ‬של‭ ‬האדם‭ ‬בפני‭ ‬עצמו‭, ‬ואם‭ ‬בהאזנה‭ ‬לה‭ ‬לפני‭ ‬קהל‭; ‬משהו‭ ‬בשירה‭ ‬שלה‭, ‬כמו‭ ‬בקריאת‭ ‬מזמור‭ ‬דתי‭, ‬דורש‭ ‬עמידה‭ ‬משותפת‭ ‬של‭ ‬קהילת‭ ‬מאמינים‭ ‬מתפללת‭. ‬זהו‭ ‬ספר‭ ‬דתי‭ ‬מאוד‭, ‬שמזכיר‭ ‬ספרי‭ ‬תפילה‭ ‬במזמוריו‭ ‬הממוספרים‭ ‬ללא‭ ‬שם‭; ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬מהם‭ ‬הוא‭ ‬המנון‭ ‬או‭ ‬תחינה‭ ‬לנוכחות‭ ‬מרוחקת‭ ‬וקרובה‭ ‬מאוד‭, ‬גופנית‭ ‬עד‭ ‬כאב‭, ‬קרובה‭ ‬עד‭ ‬הנפש‭. ‬

תורג‭'‬מן‭ ‬היא‭ ‬רקדנית‭ ‬מחול‭ ‬סוּפי‭, ‬זרם‭ ‬רוחני‭ ‬באסלאם‭ ‬שמטרתו‭ ‬היא‭ ‬אהבת‭ ‬א‮–‬לוהים‭ ‬עמוקה‭ ‬ואחת‭ ‬הפרקטיקות‭ ‬שלו‭ ‬היא‭ ‬המחול‭ ‬הסיבובי‭ ‬המפורסם‭, ‬שבאמצעותו‭ ‬מתאחד‭ ‬המאמין‭ ‬עד‭ ‬לאקסטזה‭ ‬עם‭ ‬בוראו‭. ‬לא‭ ‬לחינם‭ ‬נקרא‭ ‬שם‭ ‬הספר‭ "‬מחוללת‭": ‬משהו‭ ‬מהתנועה‭ ‬הזו‭ ‬מצוי‭ ‬בכל‭ ‬משפט‭ ‬בספר‭, ‬בתביעה‭ ‬הגופנית‭ ‬לנוכחות‭, ‬לקרבה‭, ‬לאהבת‭ ‬האדם‭ ‬והא‮–‬ל‭. ‬

הנפרדות‭ ‬הבסיסית‭ ‬של‭ ‬האדם‭ ‬בעולם‭ ‬היא‭ ‬הפצע‭ ‬העמוק‭ ‬בבסיסו‭ ‬של‭ ‬הספר‭, ‬שכולו‭ ‬מסע‭ ‬אל‭ ‬מציאות‭ ‬האחד‭. ‬מתוך‭ ‬כך‭ ‬נוצר‭ ‬ספר‭ ‬מעניין‭ ‬ומקורי‭, ‬שלמרות‭ ‬שלכאורה‭ ‬אין‭ ‬בו‭ ‬שערים‭ ‬שכמו‭ "‬ידריכו‭" ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬במהלכו‭ ‬יכול‭ ‬להיקרא‭ ‬בנשימה‭ ‬אחת‭ ‬כספר‭ ‬תפילה‭ ‬ויכול‭ ‬להיקרא‭ ‬בחלקים‭ ‬כאשר‭ ‬כל‭ ‬שיר‭ ‬עומד‭ ‬בפני‭ ‬עצמו‭ ‬ומציע‭ ‬התבוננות‭ ‬אחרת‭. ‬לאט‭ ‬נגלה‭ ‬המסע‭ ‬של‭ ‬הספר‭: ‬מן‭ ‬הגופני‭ ‬והאישי‭ ‬אל‭ ‬המשפחתי‭ ‬והעירוני‭ ‬הנושק‭ ‬לפוליטי‭. ‬האישי‭ ‬והגופני‭ ‬הוא‭ ‬פוליטי‭, ‬והעולם‭ ‬החיצוני‭ ‬על‭ ‬שבריו‭ ‬ומצוקתו‭ ‬הוא‭ ‬רק‭ ‬סעיף‭ ‬מהמציאות‭ ‬הנפשית‭ ‬שבאמת‭ ‬אין‭ ‬חציצה‭ ‬בין‭ ‬הדוברת‭ ‬לבינו‭, ‬ובין‭ ‬השתיקה‭ ‬והצעקה‭ ‬שלה‭ ‬לקרבה‭ ‬ותיקון‭. ‬

בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭, ‬המיסטיות‭ ‬הזו‭ ‬מזדקקת‭ ‬לכדי‭ ‬ספר‭ ‬נשי‭ ‬ובשל‭ ‬מאוד‭: "‬כָּל‭ ‬הַדְּרָכִים‭ ‬מוֹבִילוֹת‭ ‬אֶל‭ ‬כִּוּוּנָה‭ ‬הַבְּסִיסִי‭ ‬שֶׁל‭ ‬הָאִשָּׁה‭", ‬היא‭ ‬כותבת‭ ‬בשיר‭ ‬בן‭ ‬שורה‭ ‬אחת‭; ‬הכיוון‭ ‬הזה‭ ‬הוא‭ ‬התשוקה‭ ‬האיומה‭ ‬לחיים‭, ‬בבשר‭ ‬ומחוצה‭ ‬לו‭, ‬תשוקה‭ ‬שעצם‭ ‬קיומה‭ ‬‮–‬‭ ‬כפי‭ ‬שמוכיחה‭ ‬יפה‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬המשוררת‭ ‬‮–‬‭ ‬הוא‭ ‬עצם‭ ‬מציאות‭ ‬החיים‭. ‬הספר‭ ‬כמו‭ ‬מוליך‭ ‬אל‭ ‬החוויה‭ ‬הזו‭ ‬של‭ ‬עיבור‭ ‬וילד‭, ‬כשהעיבור‭ ‬קודם‭ ‬להופעת‭ ‬הילד‭ ‬בבשר‭ ‬בעצם‭ ‬אפשרות‭ ‬הציפייה‭ ‬לו‭. ‬והמחול‭ ‬והתנועה‭ ‬שבגוף‭ ‬נושאים‭ ‬את‭ ‬האדם‭ ‬מהחומר‭ ‬שלו‭ ‬כבמעוף‭ ‬ציפור‭ ‬ויוצרים‭ ‬את‭ ‬המקום‭ ‬שגם‭ ‬בעולם‭ ‬שבור‭ ‬ובאין‭ ‬בית‭, ‬עושה‭ ‬את‭ ‬האדם‭ ‬למקדש‭.‬

בַּיוֹם‭ ‬שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת‭ ‬הָאִשָּׁה‭, ‬הַשַּׁבָּת‭ ‬נֶעֱתֶרֶת‭ ‬בִּנְשִׁיקוֹת‭ / ‬הַמִּקְדָּשׁ‭ ‬הָעֶלְיוֹן‭ ‬וְהַמִקְדָּשׁ‭ ‬הַתַּחְתוֹן‭ ‬נִתְלִים‭ ‬זֶה‭ ‬בָּזֶה‭. / ‬דָּבָר‭ ‬לֹא‭ ‬בּוֹקֵעַ‭. ‬הַכֹּל‭ ‬אֶחָד‭. ‬הַכֹּל‭ ‬אַתָּה‭. // ‬אַתָּה‭ ‬יוֹנֵק‭ ‬מִכָּל‭ ‬אֶבְרֵי‭ ‬הַגּוּף‭ ‬וְהַבֶּטֶן‭ ‬מִתְנַפַּחַת‭. / ‬אַתָּה‭ ‬מִתְפַּשֵּׁט‭ ‬מִתּוֹךְ‭ ‬הַהֵיכָל‭ ‬אֶל‭ ‬תוֹךְ‭ ‬הַפְּרִי‭. / ‬אַתָּה‭ ‬מֻנָּח‭ ‬שָׁקֵט‭ ‬כְּמַיִם‭, ‬זוֹהֵר‭ ‬כְּטַבְּעוֹת‭ ‬הָרָקִיעַ‭ / ‬בְּתוֹךְ‭ ‬הַכֶּתֶר‭ ‬הַגָּדוֹל‭ ‬סָפוּן‭ ‬בְּחָלָב‭. / ‬נוֹשֵׂאת‭ ‬אוֹתְךָ‭ ‬יָד‭ ‬עֲדִינָה‭. ‬אַתָּה‭ ‬חַי‭. ‬נוֹשֵׁם‭. ‬יוֹדֵעַ‭ / ‬אֶת‭ ‬מְתִיקוּת‭ ‬הַדְּבָרִים‭.‬

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016