ריקוד תפילה | בכל סרלואי
ביקורת שירה
מחוֹללת
נטלי תורג'מן
פרדס, 97 עמ'
הדרך הטובה ביותר לחוות את שיריה של נטלי תורג'מן היא קריאה בקול: אם בקריאה בודדת של האדם בפני עצמו, ואם בהאזנה לה לפני קהל; משהו בשירה שלה, כמו בקריאת מזמור דתי, דורש עמידה משותפת של קהילת מאמינים מתפללת. זהו ספר דתי מאוד, שמזכיר ספרי תפילה במזמוריו הממוספרים ללא שם; כל אחד מהם הוא המנון או תחינה לנוכחות מרוחקת וקרובה מאוד, גופנית עד כאב, קרובה עד הנפש.
תורג'מן היא רקדנית מחול סוּפי, זרם רוחני באסלאם שמטרתו היא אהבת א–לוהים עמוקה ואחת הפרקטיקות שלו היא המחול הסיבובי המפורסם, שבאמצעותו מתאחד המאמין עד לאקסטזה עם בוראו. לא לחינם נקרא שם הספר "מחוללת": משהו מהתנועה הזו מצוי בכל משפט בספר, בתביעה הגופנית לנוכחות, לקרבה, לאהבת האדם והא–ל.
הנפרדות הבסיסית של האדם בעולם היא הפצע העמוק בבסיסו של הספר, שכולו מסע אל מציאות האחד. מתוך כך נוצר ספר מעניין ומקורי, שלמרות שלכאורה אין בו שערים שכמו "ידריכו" את הקורא במהלכו יכול להיקרא בנשימה אחת כספר תפילה ויכול להיקרא בחלקים כאשר כל שיר עומד בפני עצמו ומציע התבוננות אחרת. לאט נגלה המסע של הספר: מן הגופני והאישי אל המשפחתי והעירוני הנושק לפוליטי. האישי והגופני הוא פוליטי, והעולם החיצוני על שבריו ומצוקתו הוא רק סעיף מהמציאות הנפשית שבאמת אין חציצה בין הדוברת לבינו, ובין השתיקה והצעקה שלה לקרבה ותיקון.
בסופו של דבר, המיסטיות הזו מזדקקת לכדי ספר נשי ובשל מאוד: "כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת אֶל כִּוּוּנָה הַבְּסִיסִי שֶׁל הָאִשָּׁה", היא כותבת בשיר בן שורה אחת; הכיוון הזה הוא התשוקה האיומה לחיים, בבשר ומחוצה לו, תשוקה שעצם קיומה – כפי שמוכיחה יפה כל כך המשוררת – הוא עצם מציאות החיים. הספר כמו מוליך אל החוויה הזו של עיבור וילד, כשהעיבור קודם להופעת הילד בבשר בעצם אפשרות הציפייה לו. והמחול והתנועה שבגוף נושאים את האדם מהחומר שלו כבמעוף ציפור ויוצרים את המקום שגם בעולם שבור ובאין בית, עושה את האדם למקדש.
בַּיוֹם שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת הָאִשָּׁה, הַשַּׁבָּת נֶעֱתֶרֶת בִּנְשִׁיקוֹת / הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן וְהַמִקְדָּשׁ הַתַּחְתוֹן נִתְלִים זֶה בָּזֶה. / דָּבָר לֹא בּוֹקֵעַ. הַכֹּל אֶחָד. הַכֹּל אַתָּה. // אַתָּה יוֹנֵק מִכָּל אֶבְרֵי הַגּוּף וְהַבֶּטֶן מִתְנַפַּחַת. / אַתָּה מִתְפַּשֵּׁט מִתּוֹךְ הַהֵיכָל אֶל תוֹךְ הַפְּרִי. / אַתָּה מֻנָּח שָׁקֵט כְּמַיִם, זוֹהֵר כְּטַבְּעוֹת הָרָקִיעַ / בְּתוֹךְ הַכֶּתֶר הַגָּדוֹל סָפוּן בְּחָלָב. / נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ יָד עֲדִינָה. אַתָּה חַי. נוֹשֵׁם. יוֹדֵעַ / אֶת מְתִיקוּת הַדְּבָרִים.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016
פורסם ב-18 באוקטובר 2016,ב-אומרת שירה, גיליון האזינו תשע"ז - 1001, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.
השארת תגובה
Comments 0