הרמזים הממלאים את שירת האזינו מלמדים שאין מדובר בנבואה עתידית אלא במסר התקף בכל הדורות, גם אם אינו מובן בקריאה ראשונה ושנייה

לשירת האזינו נודע מקום מיוחד, הן בתוך כלל דברי הנבואה והן בדברי השירה שבמקרא. לשונה של השירה גבוהה, הן מבחינת אוצר המילים שבה והן מבחינת הדקדוק, ומצד זה היא מזכירה את שירת הים. ואולם שלא כמו כל השירות האחרות, הן בתחילת השירה והן בסופה נאמר שהיא מיוחדת בכך שהיא אמורה להיות שגורה בפי כל ישראל. מעניין שעניין זה לא נקבע כחובה הלכתית, למרות שהוא מנוסח בדומה לכל שאר מצוות התורה. ואולם, יש כמה פוסקים, בעיקר מבין האחרונים, הקובעים על סמך פשט הכתוב – ולא על בסיס דברי חכמים במקורות אחרים – שחובה על כל אדם מישראל ללמוד את השירה הזאת בעל פה, ואין הסבר ברור מדוע לא נעשה כן בפועל.

איור: מנחם הלברשטט

שירת המסתורין

ידוע לנו ששירת האזינו נקראה, ואולי גם הושרה, בבית המקדש כחלק מעבודת המקדש, וגם זה צד ייחודי שיש בה. אך הדבר הבולט ביותר בה הוא המסתורין. בעוד שבשאר דברי הנבואה שבתנ"ך יש דברים המשייכים אותם לעתיד מסוים, ושלאחר מעשה מבינים את משמעותם, גם אם בשעת אמירתה כל הרמזים שהיו בה לא היו ברורים, שירת האזינו איננה רק שירה גבוהה, אלא כל–כולה רמזים. אפשר לומר שלשון הרמזים של שירת האזינו באה לומר לנו שאין זו באמת נבואה במובן המקובל, היינו נבואה המדברת על דברים שיקרו בזמן כלשהו בעתיד ושאפשר יהיה להצביע עליהם ולזהותם. שירת האזינו, ככל שאר דברי התורה, שייכת בשווה לכל הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד של עם ישראל.

אפשר לומר שהשירה הזאת סובבת סביב שלושה מרכיבים, החוזרים כמה פעמים בדברי הפרוזה של ספר דברים, ואילו כאן הם נמצאים כמכלול שירי אחד. המרכיב האחד הוא זיכרון יציאת מצרים, על המופתים והאותות שבה, המסתיימים במעמד הנאדר של מתן תורה בסיני; המרכיב השני מדבר על כך שישראל, אולי מעצם מהותם, אינם יכולים להחזיק במדרגה הזו; והמרכיב השלישי הוא התשובה והגאולה העתידות להגיע. אך כל זה נאמר, כאמור, בלשון היוצאת מגבולות הזמן והמקום. אין זו שירה על ההיסטוריה של עם ישראל, מתחילתה ועד סופה, אלא בעיקר אמירה הנוגעת לתיאור נפשם של ישראל: בעלייתם, בירידתם ובעלייתם המחודשת.

לשים לב לתורה

ויש כאן דבר נוסף, שאמנם נאמר לגבי כל התורה אבל הוא מתייחס במובהק לשירת האזינו: לשים לב לתורה. זוהי אמירה כללית הנוגעת לכל התורה כולה, אך ביתר שאת היא נוגעת לשירת האזינו: "כי לא דבר רֵק הוא מכם, כי הוא חייכם". כלומר: גם כשהדברים אינם בהירים, גם כאשר לא הכול מובן, יש צריך לזכור תמיד שהדברים הללו לא דבר ריק הם, אדרבה: כולם מלאים תכנים. יתר על כן, השגת התכנים האלה אינה מושגת על ידי הקשבה בלבד, ובוודאי שלא בשינון בעלמא, אלא מתוך הניסיון למצוא משמעות.

מצד זה אפשר אפוא לומר שדברי הסיכום שבשירת האזינו מטעימים דבר שאולי לא נאמר כל כך במפורש בתורה, אך הוא תמצית של התורה שבכתב ושבעל פה, והוא – החובה לעסוק בלימוד התורה ולהתעמק בהבנתה. וכן אמרו חכמים בתלמוד הירושלמי (פאה פ"א ה"א): "אמר רב מנא: 'כי לא דבר ריק הוא', ואם ריק הוא – 'מכם' הוא, ולמה? מפני שאין אתם יגעים בתורה". אם מרגישים לגבי דבר מדברי התורה שהוא ריק, שאין  לו תוכן המדבר היום אל הלב, סיבת הדבר היא ש"ריק הוא מכם", שאין אתם מתייגעים בו.

במילים אחרות: מעבר לרמזים שונים שבתורה יש פה גם אמירה, גם ציווי וגם הבטחה שמעתה ועד עולם התורה – ובכלל זה הדברים הסתומים שבה – היא מקור חיינו, ולכן מוטל עלינו להתייגע בה, מפני שמכאן נשאב את המשמעות ואת ההדרכות לכל מה שנעשה ולכל מה שאנו עתידים לעשות.

הרב עדין אבן–ישראל (שטיינזלץ) הוא מחנך, רב חסידי והוגה דעות המקדיש את חייו לביאור והנגשה של הידע היהודי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016