מאחורי פרגוד הראשית | אסף מלאך

 

מתורת השמיטות והעולמות המקבילים ועד לתפיסת הזמן בתורת היחסות הפרטית. התבוננות על ראש השנה על פי תמונות שונות של מושג הזמן עשויה להוליד תחושות ענווה, אחריות ואהבת ה'

זה יובל שנים, מאז זכתה תאוריית "המפץ הגדול" לאישוש תצפיתי, מקובלת במדע התפיסה שלפיה העולם יצא לדרכו מתוך נקודת צפיפות אינסופית של אנרגיה. התנודות הראשונות, שמקורן ופשרן נשגבים מהבנת המדע, הובילו לפני כ–14 מיליארד שנים להתהוות הזמן והחלל, ולהתגבשות החומר וחוקי הפיזיקה העומדים ביסוד העולם המוכר לנו. את התפיסה האריסטוטלית של עולם קדמון וסטטי החליפה תפיסה "בריאתנית", המתארת יקום שיש לו ראשית, שבעקבותיה כמאה מיליארדי גלקסיות מתרחקות זו מזו בקביעות אל עבר קץ לא נודע.

כל יהודי, המציין את בריאת העולם בשישה ימים, נזקק מדי שבת בשבתו לפער שבין פשט המקראות שבספר בראשית לבין תמונת העולם המדעית שתוארה כעת. סוגיית "קדמות העולם" על פי המדע אל מול "חידוש העולם" על פי המקרא, שהטרידה את מנוחת הקדמונים, נתחלפה בשאלות על סדרי הגודל העצומים של הזמן המדעי ובפשר שעלינו להעניק לסיפור המקראי על שביתת הבורא ולשביתתנו אנו. כך מדי שבת, ובראש השנה הממוקד בנקודת הראשית, "יום הרת עולם", על אחת כמה וכמה.

על מנת להלום את סודו של ראש השנה כיום הבריאה, ראוי להפנות את המבט לתמונות המגוונות שבהן בחרו הקדמונים לצייר את ראשית הזמן ואת אחריתו. אלו כרוכות בעמדות השונות שהוצעו להבנת מושג הזמן עצמו, מושג יומיומי ושימושי כל כך, ובה בעת כה סתום ועלום. באמצעות התמונות המתחלפות הללו נוכל להתבונן בלקח המוסרי–רוחני הנובע מן ההצצה החד–שנתית אל מאחורי הפרגוד, לידע "מה לפנים ומה לאחור". אל ההתבוננות המורכבת הזו יש לגשת בדחילו ורחימו, אך מובטח למחזיקים בה שיעלה בידם הרהור תשובה.

%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9a

הדסה הדס שרשבסקי, "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א–להים", 
צילום צבע, 2015

עולמות מקבילים

כמה שנים יתקיים העולם על פי המסורת? לכאורה, 6,000 שנה. כך עולה מן הדברים הידועים בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף צז): "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב…". אמנם, רבים מן המקובלים הראשונים (כמו מקובלי גירונה וחוג הרמב"ן) האריכו את הזמן הזה ואימצו את "תורת השמיטות", שלפיה בתלמוד מתואר רק מחזור אחד מתוך שורת מחזורי שמיטות, שבתום כל אחת מהן נחרב העולם למשך האלף השביעי. רבים מהם סימנו את מקומנו בשמיטה שנייה מבין שבע שמיטות שבסופן ישובו ההוויות כולן למקורן הא–לוהי. אחרים סברו שאנו כבר בשמיטה השביעית, ויש שדיברו על מחזורי יובל חוזרים ונשנים. כך או כך, כל אלה דחו את הדימוי הפשטני של יקום "קצר", וראו בשמיטה "שלנו" רק מקטע מתוך מעגלי ענק של עשרות או מאות אלפי שנים.

הרמב"ם הרחיק לכת עוד יותר וסבר שעולמנו, על חוקי הטבע שלו, יעמוד לעד ללא ביטול (מורה הנבוכים ב, כח–כט). ואולם קשה לקבל סברה זו, שהייתה נוחה בעיני מדעני זמנו. תמונת העולם של המפץ הגדול כוללת צפי לקיצו של העולם בדמות קריסתן החוזרת של הגלקסיות אל תוך הנקודה הסינגולרית הראשונית והיבלעותן בחור שחור מעבר לפיזיקה המוכרת לנו. תיאוריה חלופית צופה התפזרות מתמשכת של הגלקסיות שתוביל לקפיאת היקום ולאובדנו. כך או כך, סוף זה קרוב יותר לדימויי הקץ של "תורת השמיטות" מלתפיסת "עולם כמנהגו נוהג" של הרמב"ם.

במקביל למתיחת היקום מבחינת המשך הארוך של הזמן, מצינו שחלק מן הראשונים מתחו את העולם גם בממדים אחרים: הן בנוגע לחלל ולשטח והן בנוגע לשאלת קיומם של עולמות מקבילים.

רבי חסדאי קרשקש, מגדולי חכמי ספרד במאה ה–14, היה זה שבאופן שיטתי פירק את יסודות המדע האריסטוטלי של ימי הביניים. העמדה החריגה שהציג בספרו "אור ה'" הייתה סנונית שבישרה את מה שהפך לעמדה רווחת רק בעקבותיו של ניוטון במאה ה–17: לא עוד מרחב סופי של גלגלים וגרמי שמים כבתפיסה האריסטוטלית, אלא חלל אינסופי, שבו מערכת הכוכבים המוכרת לנו איננה אלא פסיק קטן בתוך אוקיינוס חללי חסר גבולות.

בהתאם לכך, העלה רבי חסדאי את אפשרות קיומם של עולמות מקבילים. במסגרת דיון מפורט בשאלה "אם אפשר מציאות עולם אחר או עולמים רבים יחד" (דרוש ב', מאמר ד') הוא טוען שאם העולם הוא תוצר של תשוקת ההטבה הא–לוהית, מסתבר ש"כל אשר יוסיף בעולמות יוסיף בהטבה", ומדוע להניח שהיטיב הא–ל לעולם אחד בלבד? לכך הוא מצרף את מאמר התלמוד המתאר את הקב"ה "שט בשמונה עשר אלף עולמות" (עבודה זרה דף ג). לפי פירושו, הכוונה היא להשגחת הא–ל ה"משוטטת בכל העולמות ההם".

תיאורים אלה מהדהדים גם הם רעיונות ששבו אל לב השיח המדעי במאה העשרים. מפעם לפעם אנו שומעים על התקדמות במחקר המדעי על היתכנות חיים וציוויליזציות אחרות על כוכבים אחרים, אך מעבר לאלו מרחפת מעל תמונת המציאות בת זמננו השאלה הגדולה: האם קרו גם "מפצים" אחרים? האם במקביל ליקום המוכר לנו ישנם יקומים מקבילים המושרשים ב"מפץ" משלהם? ימים יגידו האם טיולים בין יקומים באמצעות חורי–תולעת יישארו לעד בגדר מדע–בדיוני או יגלשו גם הם אל תוך תחומו של המדע הניסיוני החמור.

מה אנו למדים מכל זה? ברור למדי שמתיחת ממדי הזמן והמרחב מייצרת אצל האדם תחושה של איפוס וביטול עצמי, על גבול אובדן המשמעות. "מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות…" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ב ב). לעומת מחשבי הקיצין, הקונים את החשבתם העצמית מתוך שהם חולקים את סודה של גאולה קרובה הנענית לקני המידה של החיים האנושיים, המבט על הממדים הגרנדיוזיים של היקום מלמד את האדם ענווה ויראת א–לוהים, או כמשמעותן הפנימית וכינוין בלשון החסידים: "ביטול" או "ייחוד עליון".

%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%94

חזי סנדר, ראש השנה בצפת, 2016

הזמן כמהות נבראת

לעומת מתיחת הזמן אל עבר ראשית או אחרית רחוקות, רבים מן הראשונים הדגישו את היותו של הזמן עצמו נברא. גישה זו מבוססת על הגדרת אריסטו את הזמן, שאותו לא הבין כמנהרה הומוגנית ואינסופית שבתוכה מתרחשים דברים אלא כאופן מדידה של התנועה. לפי תפיסה זו לזמן אין קיום עצמאי והוא רק צורת תיאור של תנועת הגופים. מי שנטל את הגדרת אריסטו את הזמן ושילב אותה עם האמונה בבריאת העולם הגיע למסקנה ש"לפני" בריאת העולם הזמן עצמו לא התקיים, שהרי לא היו גופים, וממילא אין משמעות לזמן שכל עניינו מדידה של תנועתם.

כך, למשל, התייחס רס"ג לשואלים מדוע לא ברא הא–ל את העולם בזמן מוקדם יותר לזה שבראו בפועל:

והם אינם יודעים כי עצם השאלה הבל, מפני שאנו אומרים שהוא ברא את הזמן אשר כל 'לפני' וכל 'אחרי' כלולים בו [= אין משמעות למושגים 'לפני' ו'אחרי' קודם לבריאת הזמן] (פירוש לבראשית, הובא בהערות לאמונות ודעות, עמ' עד).

להבנה זו משמעות מרחיקת לכת להבנת סוגיית חידוש העולם מול קדמותו העומדת בלבו של ספר מורה הנבוכים. באחד הפרקים המרכזיים שהוא מקדיש לנושא (ב, יג) מציג הרמב"ם שלוש השקפות: השקפת הבריאה של המאמינים בתורת משה, השקפת אפלטון על בריאה מחומר קדום, והשקפת הקדמות של אריסטו. הרמב"ם מצדד בנחרצות המתבקשת בהשקפה הראשונה, אלא שהוא מציג אותה בצורה הרחוקה מן ההבנה הפשוטה, שלפיה היה זמן שבו היה קיים הא–ל לבדו, ואז, בזמן מסוים, ברא את העולם.

הרמב"ם צועד בעקבות אריסטו, וכותב ש"הזמן עצמו מכלל הנבראים, כי הזמן נספח לתנועה". לפיכך, כאשר הוא מפרט את השקפת המאמינים הוא מאריך להבהיר ש"לא תהיה המצאת ה' את העולם בהתחלה זמנית, כיוון שהזמן מכלל הנבראים". הרמב"ם מטעים שאדרבה, מי שסובר שהזמן התקיים קודם לקיום העולם שלנו מתקרב לעמדה של קדמות, שהרי הוא מניח את קיומו של חומר קודם לעולם, שהרי בלעדיו איזו תנועה מודד הזמן?

מעתה, אם קדימותו של הא–ל לעולם איננה קדימה זמנית, עולה במלוא עוצמתה השאלה מהי בדיוק נקודת ההבדל בין עמדה זו לעמדה האריסטוטלית? שהרי גם אריסטו סבר שהא–ל קודם לעולם אלא שלא מדובר בקדימה זמנית אלא בקדימה לוגית–דרגאית! גם מבלי לפתור את החידה הזו הכרוכה בסוגיות הליבה של ה"מורה", דבר אחד עולה בבירור משיטת הרמב"ם: הזמן והתהליכים ההיסטוריים שהם תוצאותיו הם מתנאי הקיום והחוויה האנושיים–עולמיים, והא–ל איננו נופל תחתיהם כלל.

לעומת היראה וההתבטלות של האנושי הנובעות מהפניית המבט אל המחזורים הארוכים שהצגנו בתמונה הראשונה, ההתבוננות בתמונה השנייה מולידה מבט מעצים על האנושות ומטילה על האדם אחריות דרמטית שממנה אין לו מנוס. היא מדגישה שקומת החיים הארצית, מבוססת החומר והזמן, ניתנה כולה לבני אדם. דווקא הדגשת מדרגתו העל–זמנית של הא–ל מבהירה שהתיקון על ציר הזמן או על ציר ההיסטוריה, אי אפשר לו שייעשה אלא על ידי המין האנושי ובתודעתו.

באופן מקביל אנו מוצאים את תיאור הבריאה החסידי–קבלי, שבו הא–לוהות צמצמה את מהותה העל–זמנית ובאמצעות ספירת ותשוקת המלכות פינתה חלל ויצרה זמן עבור האחריות האנושית (ראו תניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ז). את התודעה הזו כינו החסידים "ייחוד תחתון", זו הממוקדת ברובדי המציאות שבהם "אין מלך בלא עם", ומלכותו תלויה בהחלט בקבלת עול מלכותו עליהם: "אם אתם עֵדָי אני א–ל, אין אתם עֵדָי כביכול איני א–ל" (ילקוט שמעוני, יתרו, רעא).

הנצח שבתוך החומר

התמונה החלופית לתפיסת הזמן של אריסטו בתקופה הקדם–מודרנית הייתה זו של פלוטינוס (מאה שלישית לסה"נ). קשה לתארה מבלי להזכיר, ולו בתמצית, את האופן שבו תיאר אבי המחשבה הניאו–פלטונית את תהליך ההאצלה המרובע, שלפיו היקום מחולק לארבעה רבדים: 1. "האחד המוחלט", הוא המדרגה הא–לוהית שמעל לכל תיאור ואין לדבר עליה אלא ברמיזה. 2. "עולם השכל", שנאצל מתוך ה"אחד", שבו ניתן להבחין בריבוי של היבטים וגוונים אך הם נעלים על הזמן והמרחב ושרויים בהרמוניה והשלמה הדדית מתמדת היוצרים "ריבוי מאוחד". 3. "נפש העולם", המהווה את הגשר אל העולם התחתון. יש לה פן עליון הפונה אל הוויות השכל הנצחיות, אך יש לה פן הכוסף ומשתוקק לחקות הוויות אלו, והוא היוצר כחיקוי דהוי שלהן את העולם הגשמי. 4. העולם הגשמי המוחשי, שבו מודגשים הריבוי והנפרדות שבין החלקים. אמנם יש בעולם זה סדירוּת וארגון המייצרים סוג של אחדות בין חלקיו, אך אלה בטלים לעומת הריבוי שבו, המרחיק אותו מאופי ההוויות העליונות.

את הזמן הגדיר פלוטינוס כ"חייה של הנפש", בהיותו המעבר מן הצד העליון של הנפש, המתבונן בשכל, לצדה התחתון, היוצר את העולם הגשמי. היכולת לבטא ולשקף בתוך עולם החומר החלקי והפגום את ההוויות המושלמות של הנצח מושגת באמצעות תהליך ההשתלמות וההתקדמות בזמן. הזמן מאפשר שינוי והתקדמות של הבלתי–שלם אל עבר השלמות:

הנפש, בחוללה על פי דוגמת העולם "ההוא" את העולם המוחשי… שמה עצמה קודם כל לתוך זמן כבבואת הנצח… במקום הכוליות השלמה הבלתי מוגבלת – השתלשלות רצופה בלתי מוגבלת, ובמקום הכוליות שכולה כאחת, זו שהיא מתהווה והולכת חלק חלק (אנאדות, ח"א, עמ' 426).

ההשלכה מרחיקת הלכת של ההתבוננות הזו היא שזיהוי ההתפרטות בזמן נובע ממבט נחות על המציאות. ואולם, מנקודת מבט גבוהה יותר היא נצפית כאחדותית, הרמונית ובו–זמנית, עד למדרגת הריבוי–האחדותי של ה"שכל", ולמעלה ממנו למדרגת "האחד המוחלט".

להשקפה זו על הזמן היו שותפים בצורות שונות רבים מבעלי הסוד בישראל (ראו מרטל גברין, "תפיסת הזמן במחשבת רבי עזריאל מגירונה", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ו). להלן אתמקד באחד מהם, אך קודם לכך מתבקש להעיר לאסוציאציה המיידית העולה לקורא בן–זמננו מתיאור זה של הזמן.

כנודע, תורת היחסות הפרטית של איינשטיין טלטלה את העולם המדעי והתרבותי כאשר קבעה שהזמן הוא מושג יחסי לחלוטין. ככל שהגוף מצוי בתנועה מהירה יותר הזמן נע בקצב איטי יותר. ממחיש זאת היטב הפרדוקס המפורסם על התאומים בני העשרים, שאחד מהם ממריא בחללית שמהירותה קרובה למהירות האור וחוזר לכדור הארץ כעבור חמישים שנה. לפי תורת היחסות הוא יפגוש את אחיו בן שבעים בעוד עליו חלפה תקופת זמן קצרה בלבד והוא נותר צעיר כשהיה. הווה אומר: הזמן שאנו חווים איננו מציאות אבסולוטית אלא צורת הסתכלות התלויה במהירות שלנו, עד כדי כך שבאופן תיאורטי, לו ניתן היה לנוע במהירות האור הזמן אמור היה להיעצר לגמרי.

זמן מתארך ומתקצר

נקודת המבט הזו, על זמן מתארך ומתקצר, כאשר הזמן המתפרט לאיטו מהווה שיקוף נחות–מדרגה וחלקי של המבט הנצחי והאחדותי, פוּתח היטב אצל האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, בעל ה"צמח צדק". בספרו "דרך מצוותיך" הוא מסביר את הניגוד בין תכונת העולם הגשמי הכפוף לזמן לתכונת הא–ל המצוי מעל לו. לשם כך הוא נזקק לדברי המדרש: "ויהי ערב – מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן" (בראשית רבה, ג). לדעתו, "סדר זמנים" הוא מדרגת ביניים המצויה בין ההוויה הא–לוהית העל–זמנית לבין העולם הגשמי.

במחשבת הבורא עלה העולם הגשמי בדרך של כלל ופרט. בתחילה נברא סדר הזמן ש"הוא דק יותר מעניין הזמן", והוא בבחינת אור כללי ה"כולל כל חלקי הזמן כאחד ממש", בבחינת "צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת". ממדרגה זו נמשכה מדרגה פחותה ממנה, שבה כבר מתחלק הזמן לכמה חלקים. כל אחד מהם כבר איננו אוצר בתוכו את "כל חלקי הזמן" כמו במדרגה הראשונה, אך מדובר ביחידות של זמן "דחוס" שכל אחת מהן כוללת פרקי זמן ארוכים מאוד בצורה תמציתית. זוהי בחינת "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהילים פרק צ).

תחתיה מצויה מדרגה מפורטת עוד יותר, שבה כל שנה אנושית דחוסה לתוך נקודה אחת, "והוא ענין ראש השנה שבו ביום נמשך בחינה אחת שכוללת כל הזמן דשס"ה ימי השנה בסקירה אחת" (שם, עמ' נט). כך בהדרגה מאבד הזמן את דחיסותו עד להופעת הדיוטא התחתונה של הזמן המתפרט ומתחלק לרגעים, שהוא הזמן שאותו אנו חווים בתודעה האנושית הרגילה. על פי הדברים הללו מסביר ה"צמח צדק" מעשה ידוע על הבעש"ט "שצפה והשיג בראש השנה מה שהיה אחר כך", שהרי "כשם שהראש כולל חיות כל הגוף הנה כולל גם כן כל הזמן בסקירה אחת" (שם, עמ' נט).

תיאור התצורות השונות של הזמן – בתורת היחסות, בדברי פלוטינוס ובדברי ה"צמח צדק" – מבטא מדרגות שונות של קיום שאותן ניתן להבין גם כרמות שונות של מודעות. מהן נגזרת גם משמעות קיומית חשובה, מאחר שהן מעוררות את תשוקתו של האדם להתעלות מעל המודעות היומיומית, הבנאלית. במדרגה האחרונה נעלמים ונסתרים התכלית, המגמה והרצון הא–לוהיים, בתוך האוקיינוס האינסופי של תופעות המציאות המתחלפות, ואילו במדרגות הזמן הדחוסות יותר, הגם שאינן לגמרי מעל מדרגת הזמן, נגלה ונחשף סודה הפנימי של הישות מבלי להיבלע בשטף הפרטים.

הערגה והכיסופים אל דרגות המודעות הגבוהות, הגישוש אל עבר ההתעלות שמעל לסתמיות הזועקת מן העולם, אלו מכונים בלשון הקדמונים אהבת ה': "צמאה נפשי לא–להים לא–ל חי מתי אבוא ואראה פני א–להים" (תהילים מב).

*

דיסוננס חריף מלווה את תמונת העולם של התרבות המערבית בת זמננו. במקביל להצלחה טכנולוגית מסחררת, שרוי המדע במבוכה גדולה ביחס לשאלות התשתית של הראשית, האחרית והתכלית. במצב שכזה, פרדיגמות חלופיות המשמשות במקביל יכולות לעורר השראה לפרדיגמה חדשה שתכבוש את השדה, בבוא עיתה. פרטיוף קאפרה, בספרו "הטאו של הפיסיקה", הבהיר שהפרדיגמות הללו אינן בהכרח אלו שצמחו במעבדה הניסיונית של איש המדע המודרני, כאשר הציג דמיון מפתיע בין תמונות מיסטיות קדומות מתורות המזרח לבין תובנות מדעיות מודרניות. נדמה שלדברים אלו משנה תוקף במה שנוגע להבנתנו המעורפלת את מושג הזמן, שהמדע רחוק אלפי שנות אור מדין וחשבון ברור על מהותו.

גם ראש השנה כיום הראשית איננו מציע לנו מידע חלוט על הזמן ועל נקודת הבריאה, אך הוא מזמין אותנו להתבוננות מעמיקה בציורי הזמן. מבקשי ה' ודאי יוכלו לשאוב ממנה מנה גדושה של ענווה ואחריות, תשוקת התעלות ואהבה.

 

 

ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה במרכז האקדמי שלם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ז אלול תשע"ו, 30.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בספטמבר 2016, ב-גיליון נצבים תשע"ו - 999 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: