יש דין בעולם | אריאל הורוביץ

שני פיגועים קשים פקדו השנה את עתניאל. בשיחה עם ראשי הישיבה ביישוב הקטן שבדרום הר חברון הם מדברים על ההתמודדות היומיומית, היחס לקבוצות הנרתעות מלבוא לבקר במקום, דתל"שים בוגרי ישיבות ותורה המשולבת באמנות. וגם על רבותיהם האישיים שנפטרו בשנים האחרונות

סיבוב קצר ביישוב עתניאל לא חושף, במבט ראשון, את הסערות שפקדו את היישוב הקטן בדרום הר חברון בשנה שחלפה: שני פיגועים – באחד מהם נרצחה דפנה מאיר בפתח ביתה, בשני נרצח הרב מיכאל מרק, מנהל ישיבת ההסדר שביישוב, בנסיעה מהיישוב. וגם אם נדמה שהשגרה חזרה – על הגדרות בכניסה תלויה כרזה המזמינה את התושבים להופעה של זמר ידוע שמגיע לאזור; מודעות אחרות מספרות על קבוצת כדורגל של ילדי הר חברון וכרזה ססגונית מזמינה אל הפיצרייה המקומית – היישוב, שידע כבר פיגועים רבים בעבר, עוד מלקק את פצעיו; הפחד – מהטרמפיאדה בקריית ארבע ועד לכניסה לבית המדרש של ישיבת ההסדר – לא התפוגג לגמרי, וראשי הישיבה, הרב בני קלמנזון והרב רא"ם הכהן, מודעים לו, ולאחריות כלפי התושבים והתלמידים – אך הם מבקשים, כמעט מפצירים, לא להיכנע לו.

כעת, ימים ספורים לפני ראש השנה, מתפנים שני ראשי הישיבה לשיחה על השנה שחלפה, על דרכם הרוחנית ועל הישיבה שבראשותם, על בוגרי הישיבה ("לישיבה אין בוגרים", מתעקש הרב הכהן, "רק תלמידים שלא מן המניין") ועל האתגרים החינוכיים שעל הפרק. הם מנווטים את הספינה ששמה ישיבת עתניאל במים אחרים, סוערים יותר, מאלה שהכירו כאשר הישיבה הוקמה ב–1988: כיום הם מתמודדים עם תחרות גדולה בין ישיבות שמציעות אפיקים רוחניים דומים לאלה של עתניאל; עם תלמידי כיתה י"ב שהופכים לבחורים בשיעור א' בעולם סוער, טכנולוגי וקצבי יותר; עם זהויות רוחניות ואישיות שמאיימות על העולם הרוחני שהם מבקשים לבנות.

שבת

צילום: יהודה פרץ

מה זו הטלת המורך הזו?

שני ראשי הישיבה שונים באופיים ובסגנונם: הרב הכהן חד, פסקני והחלטי, דיבורו מתובל בציטוטים מהתלמוד ומספרי קבלה, ובאנקדוטות על פוסקי הלכה ואחרונים; הרב קלמנזון, לעומת זאת, מהורהר, נוגה ולפרקים גם חרדתי יותר ("אני אדם עם הרבה חרדות", הוא מודה, "הרב רא"ם יודע את זה ואיכשהו סובל את זה"), מצטט מספרי חסידות ומשלב וידויים אישיים נוקבים. כיצד הם מתמודדים עם המחיר שגובה מהם הישיבה הפיזית בעתניאל? מה המענה שלהם לאתגרים החינוכיים והרוחניים העומדים על הפרק? והאם המענה הזה מצליח להיות רלוונטי לתלמידים שלהם, לבוגרי הישיבה ולחברה הדתית בכלל?

"הייתה שנה לא פשוטה", אומר הרב קלמנזון, "גם לנו בישיבה, גם ביישוב, ועבורי, גם במשפחה – גיסי, מיכי מרק, נרצח, ובכך הפכנו להיות חלק ממשפחת השכול הגדולה. עבדנו בעיקר כדי לחזק את עצמנו, לחזק אנשים בסביבה שלנו. למרות כל מה שקרה בעתניאל, מדובר ביישוב חי, שמח, וגם במשפחה מאוד בריאה ושמחה שכואבת את מה שקורה, אך בעזרת השם תצליח לצאת מחוזקת מהתקופה הזו.

"אני מודה שלקראת הימים הנוראים אני מצוי בחרדה מסוימת. אולי הייתי שאנן מדי בימי הדין הקודמים. היו לנו שנים מאוד שקטות ורגועות בעתניאל, ויכול להיות ששכחנו שיש דין בעולם. אני חושש שלא אהיה מספיק קרוב לקב"ה כדי לבקש ממנו דברים בצורה רצינית. אני חרד ממה שצופנת השנה הבאה, ואני גם חושש, באופן אישי, שעבודת ה' שלי לא תהיה איכותית מספיק כדי שהקב"ה ישמע את התפילה שלי".

הרב הכהן מתמודד עם הכאבים של הקהילה גם בכובעו כרב היישוב. "השנה שעברה אכן לא הייתה פשוטה", הוא אומר, "הצרות שעברנו נכללות בצרות של עם ישראל כולו. ועדיין, צריך לזכור שליהודי עובד ה' יש ייעוד בעולם ויש תפקיד. אינני מקבל את התפיסה שמחשבת חשבונות של חטאים פרטיים. כאשר עם ישראל נמצא במלחמה, איננו מבינים את החשבונות של הקב"ה. יש שיקולים שנסתרים מעינינו, שיקולים שבלשון הרמח"ל הם שיקולי 'הנהגת הייחוד והממשלה'. השנה הזו מלמדת אותי בעיקר על החובה הגדולה שלנו להבין שייעודנו הוא להיות חלק ממלכות ה'. יש כאב עמוק, אני חי אותו ומתמודד איתו, ועם זאת, עלינו לזכור שאנחנו חלק מתהליך גדול של גאולת העולם".

אתם מדברים בקול מאוד שונה.

הרב קלמנזון: "נכון, אבל אני לא מרגיש שיש סתירה בין הדברים שלנו. אני מסכים עם הדברים של הרב רא"ם, ובמקביל, אני חושב שגם בתוך כל התהליכים הגדולים הללו, אפשר להתפלל בצורה מוגבלת ולבקש מהקב"ה שהתהליכים האלה ייעשו כמה שיותר בחסד, כמה שיותר בנעימות, וכמה שפחות בכאב".

הרב הכהן: "אנחנו בני אדם, וכשיש קושי אנו זועקים לקב"ה. אחרי הרצח פתחתי את ארון הקודש כשאמרנו את המילים 'שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות', וצעקנו. אין סתירה בין האנושיות הפשוטה הזו לבין ההבנה שאנחנו נמצאים בתהליך. מי שתורת הגאולה מביאה אותו לקהות חושים הוא לא בן אדם, אין לו מקום בעולם הזה. אבל בראש השנה עלינו להעצים את ייעודנו ותפקידנו להיות חלק מהנהגת הייחוד והממשלה. כך אנחנו גם לומדים בישיבה: לא מתוך קהות חושים, אלא מתוך כאב נורא. אנחנו ממשיכים הלאה, כי לאדם יש תפקיד בעולם".

אפשר להבין את התפקיד בעולם, חלק מ"הנהגת הייחוד והממשלה", אבל יש הבדל בין זה לבין להיות בחוד החנית של התהליך הזה. המגורים כאן גבו מכם מחיר יקר, ביישוב ובישיבה. אתם מצליחים להבין משפחה ביישוב שרוצה לעזוב, או הורה שלא רוצה לשלוח את בנו לישיבה בתקופה כזו?

הרב הכהן: "אם יש אדם פרטי שמפחד לבוא לכאן, או משפחה אחת שחוששת ורוצה לעזוב, אני מבין את זה לגמרי. אבל אם יש קבוצה מסוימת של אנשים שאומרים שהם לא מוכנים להגיע למקום שיהודים גרים בו, צריך לחתוך את שוקיהם".

עד כדי כך?

"זו הלכה מפורשת ברמב"ם – 'הרוצה לחזור מן המלחמה, הרשות בידן לחתוך את שוקו'. זו הטלת מורך. יש תיכון דתי אחד שהחליט שהשנה הוא לא שולח לכאן שמיניסטים לשבוע ישיבה, לאור המצב הביטחוני. מנהלי המוסד התקשרו אליי להתנצל, ואמרתי להם – אני לא מקבל את ההתנצלות שלכם, וכל זמן שאתם לא חוזרים בתשובה, תסגרו את המוסד שלכם. אין לכם זכות קיום. בחורים בני 17 לא מוכנים להגיע למקום שיהודים גרים בו? מה זו הטלת המורך הזו? רק אנשים חוטאים מפחדים באמת".

שבת

ארץ ישראל והומניזם

הם כמעט בני אותו גיל – הרב קלמנזון מבוגר בשנה מהרב הכהן – ועומדים יחד בראשות הישיבה מאז 1993. הרב רא"ם הכהן הוא יליד ירושלים, בן 59, בוגר ישיבת נתיב מאיר וישיבת הר עציון, רס"ן במילואים. את עיקר תורתו, כך הוא מעיד, קיבל מהרב אהרן ליכטנשטיין, אך מקורות ההשראה שלו הם דמויות כמו הרמח"ל, הרב קוק, הרמ"ע מפאנו והרב שלמה זלמן אוירבך. בעבר שימש ר"מ בישיבת אור עציון. הוא פוסק הלכה שפרסם שו"תים הלכתיים, ספרי הגות ועיונים במסכתות הש"ס.

הרב בני קלמנזון, בן 60, יליד חיפה, למד בישיבת הכותל, שם פגש את הרב שג"ר, שהשפיע על דמותו ועל עולמו התורני. כיום עוסק הרב קלמנזון גם בהדרכת מסעות לפולין, ומתעניין באינטנסיביות בשואה ובעולם החסידות. הוא שימש ר"מ בישיבת קריית שמונה, וב–1988 הגיע יחד עם חברו מישיבת הכותל, הרב עמי עולמי ז"ל, ליישוב עתניאל, שם הקימו השניים כולל, שהפך ברבות השנים לישיבת הסדר. ב–1993 הזמין הרב עולמי את הרב הכהן לעמוד לצד הרב קלמנזון בראשות הישיבה. זמן קצר לאחר מכן נרצח הרב עולמי בפיגוע; מאוחר יותר החליפו הרב הכהן כרב היישוב, במקביל לכהונתו כראש הישיבה.

הישיבה קיימת כבר כמעט שלושים שנה, ועברה שינויים ותהליכים עם השנים. איך אתם מגדירים היום את הבשורה של עתניאל, את המסר שלה בעולם התורה?

הרב קלמנזון: "יש כמה בשורות שבעיניי חשוב להדגיש. הראשונה היא השילוב של שכל ורגש, שני כיוונים שנתפסים כמנוגדים. אני חושב שהשכל והרגש לא רק שאינם צרים זה לזה, אלא הם מעצימים זה את זה. רבי נחמן מברסלב אמר פעמים רבות שאדם צריך לעשות מהתורות תפילות – להגיע למצב של התלהבות ואקסטזה, ולהפוך את המצב הזה לעיון מעמיק, נוקב ואינטלקטואלי, וכאשר אנחנו בתוך חשיבה עיונית, אינטלקטואלית – לעשות מהעיון הזה תפילות. כשעושים את המסלול הזה – שכל מעצים רגש ורגש מעצים שכל – מתקבל עולם מלא אינטלקט, מלא רוח ומלא רגש.

"הבשורה השנייה של הישיבה היא האמונה שיראת שמים פשוטה ונוקבת ותמימה לא רק שאיננה סותרת אינטלקט רחב וחיבור לתרבויות שונות, אלא אדרבה – אתה יכול להיות האדם החכם ורחב האופקים ביותר, ועם זאת להיות האדם התמים ביותר. ככל שמרחיבים את האופקים מבינים עד כמה חלק גדול מההסתבכויות שלנו עם עצמנו הן שטויות, ומגיעים לתמימות ולאמונה הכי פשוטה ותמימה, לתפילה של אומרי תהילים תמימים".

"יש עניין נוסף", ממשיך הרב קלמנזון, "שהוא נכון לגבי חלק מהישיבה, והוא אמנם לא קו הכרחי שלה, אבל אני מאוד מאמין בו. לא פעם יש תפיסה כאילו לאומיות ואימוץ השקפת עולם ימנית סותרים הומניזם, אך האמת היא שארץ ישראל והומניזם הולכים יחד. מי שבנוי על אהבת אדם באשר הוא, על אהבת מרחב באשר הוא, על התחברות לעולם ללא הבדל דת, לאום וגזע, יכול לשבת כאן בעתניאל, והדברים לא סותרים. אומרים עלינו שאנחנו 'כובשים', וזה נכון – אנחנו באמת כובשים. מדינת ישראל מצליחה לשלוט על שכניה כאשר היא מעדנת יותר ויותר את עצמה, כובשת את עצמה, פועלת בפינצטה, ומצליחה, מצד אחד, לעשות את הדברים הנדרשים כדי לשרוד ולפעול טוב בעולם, ומצד שני, היא מצליחה לא להיות כוחנית, לא להפעיל אלימות לשמה. ממלחמת ששת הימים ועד היום אפשר לראות בבירור איך החברה נעשית הרבה יותר מעודנת והומניסטית".

"אנחנו זוכים למה שלא זכו לו אי פעם", אומר הרב הכהן, "לשילוב גדול מאוד בין כלים טכנולוגיים לבין בשלות של האדם, הקשבה שלו, לתורות. לדעתי, הלימוד היום הוא בכמה רמות גבוה יותר מאשר בעבר, בעומק של בשלות והבנה. אפשר היום להגיע לשילוב של ניתוח עמוק מאוד עם פיתוח רוחני עמוק, דבר שלא היה אי פעם. אני מאמין שבכל יום מתגלה דבר ה' בעולם, ותורה שבעל פה מורכבת מיניקה עמוקה מאוד ממשה רבנו ואילך, ומצד שני – מגילוי שלא היה אף פעם".

פחות דתל"שים מבמקומות אחרים

הישיבה מתאפיינת באווירה חסידית, לצד לימוד בכלים ביקורתיים ובפתיחות כלפי מגוון של עולמות רוחניים. דבריהם של ראשי הישיבה אמנם נשמעים כחזון כובש עבור תלמידי ישיבה, אך בפועל לא מעט בוגרים של ישיבת עתניאל מקיימים אורח חיים שונה מזה שמחנכים אליו בישיבה – רבים מהם עוזבים את העולם הדתי, אחרים מתמקמים על ספקטרום כזה או אחר שלו, רחוק מן המחויבות ההלכתית הקפדנית שראשי הישיבה מאמינים בה. האם הדרך הרוחנית של הישיבה מביאה לכך שיותר בוגרים שלה יוצאים בשאלה, אני שואל אותם.

"אני מבקש שתרשום שדפקתי על השולחן", אומר הרב קלמנזון, "מישיבת עתניאל לא יוצאים יותר דתל"שים מאשר בישיבות אחרות, אלא דווקא פחות. וזה מפתיע, כי החבר'ה שבאים לכאן הם לא יס–מנים קלאסיים, והיית מצפה אולי שיהיו כאן יותר בוגרים שיוצאים בשאלה. אבל זה לא כך. אנשים נוטים לחשוב שככל שאתה הולך לכיוון יותר שמרני וסגור אתה אולי לא נפתח לאופקים חדשים, אבל לפחות אתה הולך על בטוח. בפועל, כאשר אתה מנתב את האדם למכלאה מצומצמת, הוא יבעט. לכל אדם יש כוחות של חופש, תחושות של רצון למרי ולביטוי עצמי. התחושה שלי היא שדווקא בישיבות שנתפסו מעוז השמרנות וספינות הדגל של הציונות הדתית תמצא יותר בוגרים דתל"שים. תמיד תהיה מחשבה שכאשר נלך לדרך השמרנית יותר נלך יותר על בטוח; ההיגיון שבזה מאוד מובן, אבל בפועל זה לא עובד. מחנכים שסוגרים את תלמידיהם במכלאה צפופה, סוף תלמידיהם למרוד ולבעוט".

אבל אין כאן רק שתי אופציות בינאריות או מכלאה צפופה וסגורה, או פתיחות ללא גבולות. יש גם מרחב ביניים: ישיבה שלא בהכרח מציעה לתלמידיה בשיעור א' את כל האופציות הרוחניות והאינטלקטואליות שעל הפרק, אלא יודעת לשים גבולות ולהציב קו מנחה מסוים. אולי הבוגרים הדתל"שים הם תולדה אינהרנטית של הדרך שאתם מחנכים לה?

הרב הכהן: "זה מצחיק בעיניי לחשוב שאם אמנע ממישהו גישה לידע מסוים, אצליח לגונן עליו. מגיעים לכאן בחורים עם אופקים רחבים כל כך, שלא אתה זה שתמנע מהם משהו. אנחנו חיים בעולם שבו הבחור מגיע כבר מפותח מאוד, וצריך להתמודד עם זה וללמד אותו. צמצום המידע לא יועיל לו, להפך. ומצד שני, הדרך שלנו אומרת שמותר לשאול הכול. אני יודע שבישיבות כולן, מכל הסוגים, כאשר הקטינו את התורה, היו נשמות שנדחו. אם תיתן היום תורה קטנה, זה יהיה חילול השם. אני לא רוצה לכלוא את הרוח, וזה בסדר אם יש אנשים שזה לא מתאים להם".

אתם מרגישים אחריות אישית על תלמידים כאלה?

"כן. כל בחור שלמד כאן ולא מקיים תרי"ג מצוות, אני מוסיף אותו ב'על חטא' שלי ביום כיפור. זה כישלון שלי, אבל הוא לא כישלון רק שלי. לפעמים זה קשור גם ליחס של רבנים לתלמידים שלהם. אני מכיר לא מעט אנשים שהתנהגות לא נכונה כלפיהם בישיבה גרמה להם להידחות מבית המדרש. ראיתי התנהגויות של רבנים שאני מעריץ שלא דיברו לתלמיד כמו שצריך, וזה גרם נזק. אני חושב שההבדל בין בחור שיוצא בשאלה מעתניאל לבין בחור שיוצא בשאלה מישיבה אחרת הוא שאצלנו, אותו בחור נשאר תלמיד שלנו. כואב לי הלב על כל דתל"ש שיוצא מכאן, אבל אני אפגוש אותו ואדבר אתו והוא יבוא לבקר אותי. הוא עדיין כמו בן שלי".

כאפות לא נורמליות מהשמים

הרב קלמנזון: "אני מתחבר לדברים של הרב רא"ם על האחריות. אני יכול להעיד על עצמי שנכשלתי לא מעט פעמים בייעוץ לתלמידים, בשיח איתם. לרוב זה קרה דווקא כשזחה דעתי מרוב ביטחון בחכמתי ובידיעתי. כאדם ירא, אני מפחד מהיום שאגיע לשמים ואחטוף כאפות לא נורמליות על כל מיני פשעים שעשיתי מבלי משים כלפי תלמידים – על שלא שמתי לב לתלמיד ההוא, או על שדיברתי לא יפה לתלמיד אחר. אני בהחלט מפחד שאגיע לבית דין של מעלה ויגידו לי: רצחת את ההוא, ורצחת את ההוא. ואני אתכווץ ואפילו לא אזכור על מה מדובר. זה מפחיד".

באשר לבוגרי הישיבה אומר הרב קלמנזון כי הדימוי שדבק בישיבה אינו מוצדק, ועתניאל מתאפיינת כיום דווקא בהחלטיות ובהצבת גבולות. "כשעתניאל נפתחה היא הייתה מאוד בודדה בדרך היחסית מכילה שלה. היום אני יודע שהמוסד שלנו נחשב יחסית תובעני כלפי התלמידים, אולי לא בגלל שאנחנו השתנינו, אלא כי המציאות השתנתה. אם יהיה כאן בחור שלא יקפיד על סעיף בשולחן ערוך, ננסה לברר איתו: אם הוא נכשל, אז בוודאי שלא אסלק אותו מהישיבה. גם אני נכשלתי, ונכשלתי הרבה פעמים. אם הוא נמצא כעת בבירור של עולמו הרוחני, עם כיווני התפתחות בעתיד, אנסה ללכת יחד איתו ולברר את הדברים. אבל אם יתברר שהבחור אדיש להלכה, אנחנו נגיד חד וחלק – לא בבית ספרנו".

ראשי ישיבת עתניאל מתחבטים גם בשאלה של תלמידים ובוגרים של הישיבה שהם הומוסקסואלים;  חלקם, בשנים שאחרי הישיבה, יצאו מהארון וחיים כהומואים – בעולם הדתי ומחוצה לו. לאחרונה התחוללה סערה סביב דבריו של הרב יגאל לוינשטיין על הקהילה הלהט"בית, ועל הכינוי "סוטים" שבו השתמש. הרב הכהן מסתייג אמנם מהביטוי, אך רואה בקהילה הלהט"בית – ולא באנשים הספציפיים שלה, כפי שהוא מדגיש – "קליפה של טומאה".

מה תגידו לתלמיד שלכם שיספר לכם שזה מה שהוא מרגיש, זו הנטייה שלו, והוא לא מסוגל או לא מעוניין לשנות אותה אך הוא ממשיך לקיים מצוות, והוא נשאר חלק מהעולם הדתי?

הרב הכהן: "יש הלכה, שאף אדם בעולם לא ישנה אותה, והיא אוסרת משכב זכר. נקודה. מי שישנה את האיסור הזה, אין בו לא תורה ולא שום דבר. אין כאן עניין לפשרות. אבל אדם שיש לו נטייה והוא במצוקה, האם אקשיב למצוקה שלו? בוודאי. אבל לא אתיר את האסור. חיים באיסור הם חיים שמנוגדים לתורה, ואנחנו לא מקבלים את זה. את האיסור אני לא מכיל. הנטייה, לעומת זאת, היא עובדה".

הרב קלמנזון: "מצאת מקום שמרנותנו. קראתי שיש רבנים שאומרים שלמרות שהתורה אוסרת על משכב זכר אפשר למצוא פרשנות עכשווית שתתיר את זה. אני לא יודע. צר עולמי כעולם נמלה, ואני יודע שהתורה מאוד ברורה בנושא הזה. מצד שני, אני אנסה להיות לצדם של אנשים שמרגישים כך, ומי שקשה לו יותר – אהיה איתו יותר. אני לא יכול מצד אחד לבטל את אמונתי, ומצד שני אני לא רוצה ולא יכול גם לבטל את אנושיותי, וזה התווך היחיד שבו אני יכול לחיות.

"צריך גם לדעת שיש תופעה המונית של אנשים, שכתוצאה מכך שמדובר בנושא כל כך טעון, ולפעמים גם פיקנטי, מגלים צורך להרגיש מיוחדים ולהיות בעמדת הקרבן – ומפתחים את הנטייה הזו. נתקלתי פעמים רבות בבחורים שבעבר היו ממשיכים כרגיל ולא היו מעלים בדעתם את האופציה ההומוסקסואלית, אבל היום, כאשר כל מתבגר שומע שיש יותר מאפשרות אחת, הם מעלים כל אופציה, מתלבטים ובוחרים מסיבות שונות ומשונות. בציבור הדתי יש לא מעט אנשים במשבר של זהות מינית, ולא כל ספק, התלבטות, חרדה או תשוקה מעידים על נטייה הומוסקסואלית".

הרב הכהן מסכים. "אמר לי פסיכולוג חינוכי שבציבור הדתי יש יותר אנשים עם משבר זהות מינית", הוא אומר, "וברור למה – האדם החילוני מכיר בנות מגיל צעיר, והוא יודע בסך הכול האם יש לו בעיה או אין לו. בציבור הדתי יש הפרדה בהרבה מסגרות, ולכן יש אנשים עם משבר זהות. הרבה אנשים נמצאים בקצה הסקאלה, ומאוד ברור איפה הם, ומצד שני, יש אנשים במשבר זהות, והם יכולים להיות גם וגם. זה לא קשור לטיפולי המרה, אלא לזהות שהיא פחות קשיחה ממה שחושבים".

ועדיין, אלה שברור מאוד איפה הם נמצאים מצפים ממך לפתרונות הלכתיים שאתה לא מסוגל להעניק להם.

"אני לא מסוגל ואני לא אתן פתרונות כאלה. יש הרבה אופציות אחרות חוץ מלהתיר את האיסור. הנטייה היא לא עברה והאיסור הוא איסור מוחלט, וההתמודדות עם המצוקה היא עניין מורכב, בלי להתפשר בהלכה".

צריכים לדעת את התורה

ברבות השנים הצמיחה הישיבה בעתניאל לא מעט בוגרים שהשתלבו בתחומים של רוח ואמנות – מתוכה יצאו משוררים, קולנוענים, אמנים ואנשי מחול. אני שואל את ראשי הישיבה האם ראו בעיני רוחם את הכיוונים הללו בשנותיה הראשונות של הישיבה. "אני שמח שיצאו מכאן אמנים", אומר הרב הכהן, "אני רוצה שהם יהיו עובדי ה' באמת, אנשי רוח באמת, תלמידי חכמים באמת. הישיבה היא לא בית מדרש לרבנים. כמובן שהיא צריכה לגדל גם רבנים, אך לא רק: כולם צריכים לדעת את התורה, אבל לא כולם צריכים להיות רבנים. ישיבה היא מוסד של רוח. אני חושב שתלמיד חכם שהוא לא אמן הוא לא תלמיד חכם. גם ליצור שיעור טוב זו אמנות. אני מתייחס ללמדנות כמו שאמן מתייחס ליצירה שלו".

אבל עולם האמנות מטיבו מבקש דווקא לפרוץ את הגבולות, לא להיות נתון במסגרות מצמצמות ובמערכת של חוקים. אם ניקח בוגר של הישיבה שעוסק באמנות ובעולם רוחני אך התרחק מעולם המצוות, ולעומתו בוגר של הישיבה שנשאר בעולם הדתי, אך לא מחובר בכלל לתחומים הללו ואינו שייך בכלל לעולם רוחני ותרבותי מי מהם קרוב יותר לחזון שלך?

הרב קלמנזון: "לי באופן אישי יהיה קשה יותר עם מי שלא מקיים הלכה, אפילו אם הוא אמן גדול. כנראה שאני דוס. לפעמים אני מרגיש שבציבור הדתי–ליברלי יש אנשים שמרגישים שמה לעשות, הם נתקעו עם התורה וההלכה, וצריך לנסות איכשהו להסתדר איתה, וכמובן להגמיש אותה ככל שניתן. התחושה הפנימית שלי שונה. ההלכה היא אבן הבסיס, היא החיים. היהדות, בניגוד לנצרות, היא דת של עשייה. אם יש בעל שנאמן לאשתו, אבל השיחות שלו איתה דלות, ולעומתו בעל שיודע לדבר יפה מאוד לאשתו אך איננו נאמן לה – אעדיף את הראשון. יש לנו ברית עם הקב"ה ועם התורה, ולכן לא ארגיש נוח עם אדם שמצד אחד אומר כל מיני מילים יפות, אך משתמט מחובותיו כלפי הקב"ה".

הרב הכהן: "כפרפראזה על רבי יהודה הלוי, אני נוהג לומר שרק אדם חופשי הוא לבדו עבד ה'. לא פעם שואלים אותי תלמידים איך זה מסתדר עם העובדה שאני רב. אני בעד חופש, אני אדם ללא גבולות. מבחינתי, כשיש גבולות אין חופש. אני חופשי במאה אחוז, ומצד שני אני מקפיד על קלה כחמורה, ורוצה שגם תלמידיי יקפידו. איך זה הולך יחד? אחד מיסודות הקבלה הוא שיש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. ההבנה הקלאסית תגיד שהתורה משתלשלת מעולם האינסוף, והמצוות נועדו לצרף את הבריות, והן שייכות לאור הפנימי. אבל האדמו"ר הזקן אומר הפוך – התורה ירדה בסתר המדרגה, היא שייכת לאור הפנימי, לעולם הקיומי, ואילו המצוות שייכות לאור המקיף, לסובב כל עלמין. ברגע שאני חי את המצוות של האור המקיף, אני חופשי לגמרי באור הפנימי. מי שהעולם שלו עשיר מרגיש חופש ללא מצרים. אני מקיים את המצוות כולן והן לא פוגעות בחופש שלי, כי המצוות שייכות לסובב כל עלמין. מי שמקיים מצוות בגלל רעיונות של הרש"ר הירש, זה מאוד קטן וזה ייעלם. זה טוב לדברי תורה של סעודה שלישית. לעומת זאת, אדם שמבין שהמצוות הן אור מקיף, המצוות מחיות אותו".

הרב קלמנזון, גם אתה מרגיש הרמוניה כזו עם עולם ההלכה? אין לך קונפליקטים?

"הקונפליקט אצלי מאוד בנאלי – אני איש של לילות, אני אוהב להישאר ער עד מאוחר, ומדרך הטבע, אני לא מאלה שכאשר השעון המעורר מצלצל בבוקר אומרים 'איזה כיף שהגיע הבוקר', אלא בעיקר מצטער על כך שהלילה היה קצר מדי. האם הקימה בבוקר מתקיימת אצלי בהרמוניה? האם היא חלק אימננטי ממני? לא. אבל במאזן החיים שלי אני מאוד הרמוני ומאוד שלם עם זה שהקב"ה נתן לי נקודות ארכימדיות שעל פיהן אני חי.

"גם בנושא של שירת נשים למשל יש לי קונפליקט. המוזיקה היא אחד הדברים החשובים ביותר בחיי; רק אהבת התורה מצליחה להתחרות עם אהבתי למוזיקה. אני אוהב מוסיקה קלאסית, אני אוהב אופרות. כמה פעמים חשקתי, כמה פעמים אמרתי לעצמי שאולי אלך לקונצרט, אשב רחוק מהבמה, אפנה את המבט לאחור, כשלא רואים – אבל בסוף לא הלכתי. החלטתי שאני רוצה להמשיך להתבטל בפני ההלכה. אני לא בא ואומר שזה איסור כל כך מוחלט; יפסקו אחרים – אבל אני בחרתי את הבחירות שלי. כשאני שומע שיש עכשיו את 'מדאם באטרפליי' באופרה, מצד אחד אני מזיל ריר, מצטער על כך שאני צריך לשמוע את זה מתקליטור ולא יכול ללכת להופעה, ומצד שני אני אומר: ברוך אתה ה' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש".

גמד לעומת הרב שג"ר

שני ראשי הישיבה הושפעו מדמויותיהם של רבנים בני הדור הקודם, שהלכו בעשור האחרון לעולמם: הרב הכהן הושפע מהרב אהרן ליכטנשטיין, ואילו הרב קלמנזון היה מתלמידיו הקרובים של הרב שג"ר. ועם זאת, שניהם פיתחו עולם רוחני עצמאי, שונה מזה של רבותיהם.

עד כמה הם עדיין מושפעים מהם, ועד כמה הם התרחקו מרבותיהם, עצמאיים ויוצרים משהו חדש? "אני חושב שגם מורי ורבי הרב ליכטנשטיין היה משהו אחר מהרב סולובייצ'יק", אומר הרב הכהן, "והרב סולובייצ'יק, מצדו, לא עשה את מה שעשה רֶבּ חיים. העולם מתקדם. אני כן יכול לזהות קשר ישיר בין הלימוד שלי לבין גדולי האחרונים. כאן אני רואה המשכיות. יש נטייה היום לחפש את הריאקציה לבית המדרש הבריסקאי ולפתח שיטות חדשות בלימוד, אבל לי באופן אישי אין שום ריאקציה כזו. אבל מצד שני, אני לא נעצר שם. אני חי בהרמוניה עם כל הגדולים שלפניי, ואני לוקח מכל אחד את מה שצריך לקחת. אני חושב שהתורה צריכה להיות תורה עם יניקה".

"אני רוצה לקוות שאני ממשיך את הרב שג"ר", אומר הרב קלמנזון מצדו, "אני רוצה להאמין שהוא שם למעלה מודה באשמה הזו, אבל אני גם חושב שדיונים כמו מי בדיוק ממשיך את מי אינם רלוונטיים, וכך גם שאלות ההמשכיות. לגבי הרב שג"ר, אני חושב שאני דמות פחות נוקבת ממנו. פחות תובעני. יותר מעגל פינות. גמד לעומת ענק. במשך שנים רבות סיכמתי שיעורים שלו, אבל היום אני כבר לא משתמש בהם, כי אם כן, התלמידים יגידו שזה קצת פאסה.

"ברור שהוא גדול ממני פי כמה וכמה, אבל העולם דינמי ומתפתח, ושיעורים של פעם לא מתאימים להיום. ברור לי שחלק גדול מתורתי – שלו. אני משער שכתלמיד שלו אני יכול להגיד דבר שאחשוב שהוא שלי, ויכול להיות שמי ששיקע בי את זה – זה הוא. אחרי כל כך הרבה שנים אני לא תמיד מצליח להבדיל בין דברים שחשבתי עליהם בעצמי לבין דברים ששמעתי אותם מרבותיי. האדם הוא בסופו של דבר תבנית נוף מולדתו ורבותיו".

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ז אלול תשע"ו, 30.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בספטמבר 2016, ב-גיליון נצבים תשע"ו - 999 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: