תגובות לגיליונות קודמים – 995

 

תגובות למאמר "הם לא סוטים" מאת יורם יובל, גיליון פרשת עקב

 

בין אמפתיה ללגיטימציה משפטיתהלכתית

לכבודה של תורה ייחשב שאיש כפרופ' יובל מבקש ליטול חלק בשיח ההלכתי. ניתן להבין מדוע פסיכיאטר מרגיש צורך – ואפילו חובה – להכניס עצמו לדיון בנושא. ההקשבה המתמשכת והחשיפה לסבל ולקשיים שכרוכים בקיום ההומוסקסואלי בחברה הדתית, שעולים מהאינטימיות של חדר הטיפולים, עשויות להוציא את המטפל המסור למרחב הציבורי בניסיון לשנות את הקונבנציות, שלדעתו מהוות נדבך בלתי–הכרחי בסבל של מטופליו.

עם זאת, במספר נקודות התקשיתי לקבל את אופן הצגת הדברים של פרופ' יובל. הרושם שמתקבל מדבריו הוא ש"חישוב המסלול מחדש" של הפסיכיאטריה בנוגע להומוסקסואליזם נבע משיקולים מדעיים טהורים, שמושתתים בעיקר על ממצאים אמפיריים גנטיים או מוחיים. ולא כך הוא. השינוי שעבר הממסד הפסיכיאטרי בנוגע לתיוג הומוסקסואליות כהפרעה נפשית היה תהליך הדרגתי, ארוך ואיטי, שהחל בשנת 1973, בהוצאת האבחנה של הומוסקסואליות מספר האבחנות האמריקאי ((DSM II והסתיים לחלוטין רק בשנת 2013 (DSM V). זרז מרכזי לתהליך זה לא היה מחקר ביולוגי אלא בעיקר ההפגנות הסוערות של פעילים הומוסקסואלים באספות השנתיות של האיגוד הפסיכיאטרי בשנים 1970-71.

כראיה נוספת לכך שאין קשר הכרחי בין ממצאים ביולוגיים (גנטיים או מוחיים) להתפתחות עמדה שאינה רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ניתן לציין את עמדת פרויד (שאמנם טען שהומוסקסואליות אינה הפרעה אך ראה בה ביטוי לעיכוב התפתחותי), שלא הייתה מושתתת על ממצאים ביולוגיים, וכן את עמדתו של ק"מ קרטבני, שטבע בשנת 1869 את המונח הומוסקסואליזם, כביטוי לאורח חיים לגיטימי, מבלי להתבסס על ממצאים ביולוגיים כלשהם.

כמו כן אני משוכנע שיובל מבין היטב את המגבלות של המחקרים שהציג בנוגע למרכיב הביולוגי של הנטייה ההומוסקסואלית (כגון: היעדר הדירוּת בנוגע לממצאי הגן Xq28, מחקרי זיקה שאינם מצביעים בהכרח על סיבתיות, וכדומה), ולמרות זאת אין בדבריו הבעת הסתייגות מספקת מממצאי המחקרים שציין.

מעבר לכך, לא מצאתי ביטוי בדבריו לפער שבין עובדות ביולוגיות וקביעות נורמטיביות. מבחינה משפטית וחברתית איש שאימץ ילד והתייגע בגידולו במשך שנים רבות נחשב כאביו, למרות שמבחינה גנטית–ביולוגית הילד הוא תוצר של הפריית מבחנה והוא נושא בקרבו את המטען הגנטי של תורם הזרע. בדומה לכך, הגדרת רגע המוות עומדת בזיקה למציאות ביולוגית אך היא אינה מוכתבת כפועל יוצא ישיר של הביולוגיה, אלא היא קביעה נורמטיבית שעומדת בזיקה לשאלות חברתיות אחרות (למשל, השתלת לב או מועד ראוי לקבורה). כיוצא בזה, הגדרת תופעה כסטייה נורמטיבית אינה מהווה בהכרח עצימת עיניים למרכיבים הביולוגיים שעומדים בבסיסה.

אולם הטענה המרכזית שעומדת בבסיס דבריו, שלפיה הדרך ללגיטימיות הלכתית עוברת דרך ההכרה במרכיב הגנטי–ביולוגי של הנטייה ההומוסקסואלית, היא שמטרידה אותי מכול. המרכיב הביולוגי מתפרש כ"גורל מוכתב", שאמור לפתוח את שערי ההלכה ולספק לגיטימיות לדרך החיים ההומוסקסואלית. טענה זו כרוכה בסכנה גדולה, שניתן לעמוד עליה באמצעות הסתכלות רחבה יותר, שנוגעת למידת ההשפעה של ממצאים גנטיים וביולוגיים על מערכת נורמטיבית, כמו מערכת המשפט.

הפלונטר ההלכתי שחלק מרבני הציונות הדתית מצויים בו נובע מכך שהדרך הסלולה, שבמסגרתה אמפתיה עשויה לקבל ביטוי נורמטיבי בהלכה, קשורה למצב שבו הפרט, שנדרשת כלפיו התייחסות נורמטיבית מיוחדת, יוגדר כחולה. כמו רבים מאיתנו, שבאופן אינטואיטיבי מגלים ביתר קלות רגישות לזולת בעת מחלתו, כך גם בהלכה התפתחו מסלולי אמפתיה מובנים כלפי מי שמוגדר כחולה. דא עקא, שבמקרה של הומוסקסואליזם מושא האמפתיה כופר בהיותו חולה, ובהחלט ניתן להבין זאת. אולם באופן זה המסלול ההלכתי המוכר, שהיה יכול לאפשר ביתר קלות את עיצוב חלק מהנורמות ההלכתיות כלפי ההומוסקסואלים באופן אמפתי, נחסם. מאחר שהאפיק ההלכתי של מחלה נחסם, יש שמבקשים לסלול דרך חדשה על בסיס הכרחיות ביולוגית שאינה תחלואה.

הבעיה בדרך זו היא שכיום ידוע שלהתנהגויות רבות ומגוונות קיים מרכיב גנטי–ביולוגי, למשל התנהגות אגרסיבית. אולם למרות שלהתנהגות אגרסיבית יש גם מרכיב גנטי, המשפט הפלילי ממאן לפרש התנהגות אלימה במקרים אלה כ"גורל מוכתב", שבגינו ניתן לתת לגיטימציה לפורע החוק ולשחררו מעונש. במקרים מסוימים ניתן לגלות אמפתיה ולהמתיק את עונשו של העבריין בגין הגורל הביולוגי שנכפה עליו, אך אין זו סיבה להפקיע ממנו כליל את החובות הנורמטיביות שהחברה מטילה כלפי אזרחיה, או לחלופין לשנות את החוק.

האלטרנטיבה ההלכתית לא יכולה להיות בנויה על מתן לגיטימציה על בסיס גנטי–ביולוגי גרידא. הרי גם להיפר–סקסואליות קיים מרכיב גנטי–ביולוגי, האם בשל כך תינתן לגיטימציה למערכות יחסים אסורות? להערכתי, רוב הציונות הדתית ורבניה עברו כברת דרך משמעותית בנוגע ליחס להומוסקסואלים, בין השאר בעקבות השינויים בהלכי הרוח וכן הפנמת התובנה שלגבי חלק מההומוסקסואלים מרכיב הבחירה הוא מצומצם. בשונה מרבים בחברה החרדית, בציונות הדתית ההומוסקסואל אינו נתפס כרשע שטוף זימה, שהולך אחר תאוותיו הבהמיות. אל לנו לקחת זאת כמובן מאליו.

בנוסף, כחברה, ייתכן שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, ולבחון היטב מיהן הקבוצות החברתיות שעל פיהן תיבחן רגישותנו החברתית. בהנחה שהומוסקסואלים אינם סוטים, בין השאר על בסיס ההנחה שהומוסקסואלים מצליחים לקיים אורח חיים תקין לכל דבר ושאכן בני קהילה זו תופסים תפקידי מפתח בחברה הישראלית, אולי הם כבר אינם מתאימים להוות סמל ליחס של דיכוי, רדיפה ואפליה. אולי הגיע הזמן שקבוצת הייחוס שבאמצעותה תיבחן רגישותנו החברתית היא קבוצת החולים באמת. כמו, למשל, אנשים שמתמודדים עם תחלואה נפשית. אני מניח שפרופ' יובל לא יתנגד לכך.

 

עזגד גולד

ד"ר עזגד גולד הוא מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב ומחבר שני ספרים בתחום ההלכה

לפסיכיאטר אין שום יתרון

מאמרו של פרופ' יובל לוקה בערבוב חמור בין ערכים לעובדות. יש בנותן טעם לציין שהבחנה זו הייתה נר לרגליו של סבו המנוח שמוזכר במאמר, וחבל שהוא מתעלם ממנה.

דבריו עומדים על שלושה אדנים: 1. מודל ליחסי רב ואיש מקצוע. 2. ההגדרה הפסיכיאטרית לסטייה מינית (חוסר יכולת לאהוב אדם שלם). 3. קביעות מדעיות: הומוסקסואליות אינה תוצאה של בחירה אלא של רקע אורגני, קשה מאוד לשנות אותה ומסוכן לנסות. כבר כאן אומר בתמצית: 1. המודל שמציע יובל הוא שגוי (ראה מאמרי ב"צהר" ז') וגם לא רלוונטי לדיון כאן. 2. ההגדרה הפסיכיאטרית גם היא אינה נוגעת לדיון. 3. השאלות המקצועיות הללו לא רלוונטיות לדיון. כעת אפרט.

פעם ישבתי בכולל בבני ברק וניגש אליי אברך ששאל האם זכוכית היא נוזל או מוצק. אמרתי לו שביחס להלכות שבת זכוכית היא מוצק, למרות שפיסיקאים נוהגים להגדיר אותה כנוזל לצורכיהם המקצועיים. והנמשל, אם הפסיכיאטריה מגדירה סטייה מינית כחוסר יכולת לאהוב אדם שלם – יבושם לה. אבל למה ההלכה או המוסר אמורים לאמץ את ההגדרה המקצועית ולהחיל אותה גם במישור הנורמטיבי? יתר על כן, הגדרות אינן ממצא אמפירי, ולכן לאיש המקצוע אין שום יתרון על ההדיוט ביחס אליהן.

פסיכיאטרים יכולים וצריכים להגדיר את מושגיהם לצרכים מקצועיים, אך אין לזה דבר וחצי דבר עם השאלה הנורמטיבית. מישל פוקו כתב שהדיאגנוזה הפסיכיאטרית רוויה בהנחות ערכיות. למרות היותו אחד ממבשרי הפוסטמודרניות המאוסה בעיניי, בעניין זה הוא צדק. טוב, פעמיים ביממה גם שעון עומד מורה את השעה הנכונה.

הפסיכיאטר יכול לכל היותר לקבוע מה מקורותיה של ההומוסקסואליות. האם יש לה רקע גנטי, סביבתי, או אחר. הוא יכול לקבוע האם ניתן לטפל בה ובאילו דרכים, ומה ההשלכות של כל טיפול. כל אלו קביעות מקצועיות, ובהנחה שהידע המדעי קיים (והוא בוודאי לא מלא במקרה זה, דבר שלטעמי לא הודגש מספיק בדבריו של יובל), המומחה יכול לתת להן תשובות. אבל השאלה האם מדובר בסטייה וכיצד יש להתייחס אליה היא עניין של הגדרה נורמטיבית ולא של קביעה מקצועית.

ועוד שתי הערות:

א. כמומחה קטן בפסיכיאטריה, אני מפקפק בהסבר שהציע יובל לשינוי ביחסה של הפסיכיאטריה להומוסקסואליות. להערכתי מדובר בעיקר בשינוי ערכי ולא מדעי–עובדתי. חלק ניכר מהחברה בימינו סבור שהתופעה אינה שלילית מבחינה מוסרית (גם אני הקטן מסכים לכך) ולכן לא רואה אותה כסטייה. הפסיכיאטריה כאן נגררת אחרי הערכים החברתיים, ולא להיפך.

חשבו על קלפטומניה. הבה נניח לצורך הדיון שיש לה מקורות גנטיים ושהיא לא ניתנת לשינוי (המרה). האם פירוש הדבר שקלפטומניה אינה סטייה? אסור ומזיק לגנוב, ולכן סביר להגדיר קלפטומן כסוטה. זאת למרות שגם שם נטייה לגנבה אין פירושה שהאדם גונב בפועל (כמו שיובל הסביר לגבי ההומוסקסואליות), וגם שם לא ניתן לטפל בה ויש לה מקורות גנטיים או אורגניים (לפי הנחתי לצורך הדיון). ההבדל בין קלפטומניה להומוסקסואליות הוא שרוב הפסיכיאטרים בימינו סבורים שמותר ולא מזיק להיות הומוסקסואל, בעוד שגנבה אסורה ומזיקה בעיניהם. הרי לנו שמדובר בערכים ולא בעובדות.

ב. יובל כותב ש"כל איש דתי משכיל" יודע שבמחלקת טיפול נמרץ יכול לשכב אדם מת לחלוטין שלבו פועם. דומני שאני אדם די משכיל (וגם די דתי), ואני ממש לא יודע את זה. יתר על כן, גם הוא עצמו לא יודע את זה. אין לזה שום קשר להשכלה (אם כי לדת אולי כן), יען כי הגדרת מוות וחיים היא נורמטיבית ולא קלינית. הרופא יכול לקבוע, אם בכלל, אילו פונקציות קיימות במצב כזה, ומה הסיכוי לחזור ממנו לחיים תקינים. אבל הוא לא יכול לקבוע האם אדם כזה הוא חי או מת, ובוודאי לא האם הוא יכול לתרום איברים (מה שלדעתי האישית מותר ואף חובה עליו אפילו אם הוא נחשב אדם חי. ראו מאמרי ב"תחומין" כ"ט). כל אלו הן שאלות ערכיות ולא עובדתיות. רופאים שונים שממאנים לקבל זאת מהווים אינדיקציה נוספת לכך שערבוב בין ערכים לעובדות מופיע לא רק אצל הדיוטות.

 

מיכאל אברהם

הרב מיכאל אברהם הוא דוקטור לפיסיקה ור"מ במכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר אילן

 

לא מחקר, אלא אג'נדה

ההוכחה המרכזית שמביא יובל היא הוכחה ממחקרים על תאומים זהים. וכך הוא כותב: "היום ידוע שהסיכוי שתאום יהיה הומו, אם אחיו התאום הזהה הוא הומו, גבוה בהרבה מן הסיכוי שתאום יהיה הומו אם אחיו התאום הלא–זהה יהיה הומו". אך בהמשך הוא מסייג וכותב: "ממצא אחר של מחקרי התאומים הללו חשוב באותה מידה: יש זוגות של תאומים זהים שרק אחד מהם הוא הומו והשני סטרייט, וזוהי ראיה לכך שבנוסף לגורמים הגנטיים להומוסקסואליות, קיימים גם גורמים סביבתיים".

בבדיקה שערכתי בחיפוש אחר מחקרי תאומים שכאלה גיליתי שהמשפט המסייג שאכן יש גם "זוגות של תאומים זהים שרק אחד מהם הוא הומו והשני סטרייט" הוא אנדרסטייטמנט: בבין 80 ל–90 אחוזים (תלוי במחקר) של המקרים, כשאחד מהתאומים הזהים הוא הומוסקסואל השני הוא סטרייט. הסיכויים של אח תאום זהה של הומוסקסואל להיות גם כן הומוסקסואל נעים על כן בין 10 ל–20 אחוזים. זה אמנם גבוה יותר משאר האוכלוסייה, אולם – לא ברור שהסיבות לכך הן אכן גנטיות; וגם אם כן, כדי להוכיח השפעה מכרעת של המרכיב הגנטי אחוזים אלה אמורים היו להיות גבוהים הרבה יותר (ואף מתקרבים ל– 100%) כפי שיובל מודה בעצמו.

אשר על כן, גם לאחר המחקרים המובאים על ידי יובל, חצי הכוס המלאה – "יש רקע גנטי וביולוגי לנטייה מינית, ורקע זה מדגיש את האלמנטים הלא–נבחרים" – עדיין זהה לחצי הכוס הריקה – "יש מידה מסוימת של בחירה בנטייה המינית" – אלא שאת הצד האחד יובל בחר להעלות על נס ואת הצד השני בחר להעלים.

אינני יודע מהם מניעיו של יובל, אך בחירתו זו משתלבת היטב באג'נדה חברתית המבקשת לעשות דה–לגיטימציה לתפיסה המסורתית המסרבת לקבל את ההומוסקסואליות כנורמה חברתית ראויה. מי שמבקש לפסול כל התנגדות להומוסקסואליות עושה אחת משתיים: או שהוא מגדיר התנגדות זו כמחלה (הומופוביה) או שהוא מתאר אותה כלקויה מבחינה מוסרית, כי הרי אין להתנכל לאנשים שהגנטיקה שלהם היא "גורל מוכתב" כפי שכותב יובל, אף כי הוא מיד מסייג ומוסיף "לפחות חלקית". אבל – וכאן אני מרשה לעצמי לתרום משהו מהמומחיות הפילוסופית שלי – אין דבר כזה "גורל מוכתב, לפחות חלקית", כי ברגע שזה רק חלקי, זה כבר לא מוכתב אלא יש אלמנט של בחירה.

באשר לממצאים האחרים שמביא יובל כדי לאשש את האופי המולד של הנטייה להומוסקסואליות וכן את היותה ראויה לבוא בקהל, ממצאים אלו הם או "השערה רווחת" כפי שמגדיר זאת יובל עצמו (בקשר לילדי זקונים בהשוואה לבכורות) או, יותר גרוע, מפוקפקים, וזאת שוב בשל האג'נדה הברורה המניעה אותם. כך למשל, בנוגע למחקרים לגבי ילדים מזוגות חד–מיניים (שהם לדידו של יובל ילדים מוצלחים בלי בעיות), מספיק מבט אחד חטוף בגוגל כדי להיוודע שיש גם מחקרים הפוכים. המחקרים שבחר יובל רוכבים גם הם על גבי אג'נדה חברתית. כל מי שיש לו רק מושג קלוש בשיטות העבודה של מחקר סטטיסטי מבין שהאפשרויות להטות מחקרים מסוג זה לכאן או לכאן על ידי בחירת השאלות וכדומה הן בלתי מוגבלות.

 

מאיר סיידלר

ד"ר מאיר סיידלר הוא מרצה בכיר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת אריאל

 

טועה ומטעה בהצגת המחקר

מאמרו של יורם יובל מהווה נדבך חשוב בדיון המתנהל לאחרונה בציבור הדתי סביב שאלת ההכרה במערכות יחסים חד–מיניות, אך כזה המעיד על חוסר הבנה עמוק של תמונת העולם היהודית וכן הוא לוקה במספר כשלים בהסקת המסקנות מממצאי המחקרים בנושא.

יובל פותח בהבחנה של פרויד בין תופעות כפדופיליה וסדיזם לבין הומוסקסואליות: בעוד הראשונות מביעות אי–יכולת לאהוב אדם שלם וככאלה הן פרוורטיות, האחרונה מקיימת תנאי זה ולפיכך אינה סטייה. מדובר בהבחנה חשובה שראוי לכולנו לזכור אותה. אך יש להבין בדיוק מה בדיוק היא אומרת ומה לא: מהעובדה שהומוסקסואליות אינה סטייה כפדופיליה או סדיזם לא משתמע שהיא מהווה קשר בוגר ומתוקן השקול לקשר בין איש ואישה, ובוודאי לא כזה שיש בו "'ייחוד' במובן היהודי של המילה" כדברי יובל. סתם לדוגמה, גם בגילוי עריות בין בגירים יש אהבה לאדם שלם, אבל כולנו נסכים, בינתיים לפחות, שהוא פסול ומנוגד לתורה.

על משקל הביטוי "לאהוב אדם שלם", דומה שהגדרת התורה לקשר מתוקן היא "לאהוב אדם משלים" – אדם בן המין השני, שברובד היסודי ביותר של קיומנו הפוך מאיתנו ומשלים אותנו. מעבר לכך שרק עמו קיים פוטנציאל לפריון טבעי, הקשר עמו מחייב אותנו "לצאת מהגוף שלנו" ולהתאים עצמנו לקצב, מזג וקיום שונים משלנו. ההשלמה בין זכר ונקבה חודרת לשכבות העמוקות ביותר של הבריאה לפי התורה, ולא בכדי הדימוי העמוק ביותר להשראת שכינה ביהדות הוא של שני הכרובים, ממין זכר ונקבה, שמהרווח ביניהם בוקע קול ה'.

למעשה, עצם השקפת התורה לגבי מהו "אדם שלם" שונה משל פרויד והפסיכולוגיה המודרנית. את הפסוק "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" פירשו חז"ל כאומר ש"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג, א). רווק או רווקה (במובן שאינם נשואים לבן המין השני) אינם נקראים אדם שלם אלא "פלג גופא" בלשון הזוהר, חצי גוף, ובמובן זה קשר עם בן מינם, אינטימי ככל שיהיה, לא יוציא אותם מגדר "לא טוב היות האדם לבדו". אמירה זו קשה לעיכול, והולכת נגד רוח תקופתנו מקדשת הפרט, אך כך דרכן של אמיתות גדולות רבות.

באשר למחקרים שמביא יובל בדבר המרכיב המולד בנטייה המינית: כשבוע לפני פרסום מאמרו הקדיש הרבעון למדע וחברה "ניו אטלנטיס" את מלוא גיליונו החדש, למעלה מ–140 עמודים, לסיכום הממצאים המדעיים העכשוויים באשר לזהות מינית ומגדרית. מגובה בהפניות לעשרות מחקרים, כולל התייחסות לכל המחקרים שיובל ציין, המאמר מראה כי הדעה הרווחת בדבר מרכזיות המרכיב המולד לנטייה המינית שגויה, וכי הוא דווקא שולי ביחס למרכיבים הנרכשים. לקורא המתעניין מומלץ לעיין בגיליון, ולקחת בחשבון את האפשרות שיובל, למרות כוונותיו הטובות, טועה ומטעה בהצגת מסקנות המחקר.

אני מציין זאת כי הנושא ממלא תפקיד מרכזי במאמרו של יובל ועשוי לבלבל אנשים מאמינים. אך המענה התורני העיקרי לטענותיו הוא לדעתי אחר: איש מהמתנגדים הרציניים לתנועה הלהט"בית לא מנסה לטעון שנטייה מינית היא דבר שבוחרים בו; טענתנו היא שיכולת האדם להתפתח אל מעבר לנטיות הטבעיות שלו גדולה בהרבה מכפי שמצייר זאת הממסד המדעי היום (וממש לא רק בתחום המיני).

העיסוק הבלעדי או העיקרי בחקר המוח ובגנטיקה מעצים את דימוינו העצמי כיצורים פסיביים, שרק נוצרים מתוך תהליכים סיבתיים וכלל לא יוצרים את עצמנו. כנגד זה ניצבת האמונה בכוח הבחירה של האדם. תכונות רבות נקבעות עבורנו לפני שנולדנו, אך על גביהן ביכולתנו לבחור אם לעשות את רצון ה' או לא. כמו בדברים רבים הדבר עשוי להיות קשה מאוד, אך הבהירות השכלית לגבי צדקת הדבר שיש לבחור בו, לצד עצם האמונה בכוח הבחירה, בכוחן לחזקנו למעלה ממה שאנו משערים. אני חותם על ההתנגדות לטיפולי המרה כפייתיים, אך לצד זאת זכיתי להכיר מקרוב מספר אנשים שמתוך הכרה בכך שהזיווג השלם והנכון הוא עם בן המין השני דווקא עבדו על עצמם והשתנו, ובהצלחה.

לסיום, הערה לגבי ההטיה להומופוביה שיובל מזהיר מפניה: בחוגים רבים היום, חזקה לפחות כמו החרדה להיתפס כהומוסקסואל היא החרדה להיתפס כבלתי–נאור, ולפחות כמוה בכוחה להטות את לב האדם ולסמא עיניו מראות היבטים במציאות. לא ניתן ביושרה להתריע מפני הראשונה מבלי להודות בקיום האחרונה.

ניר מנוסי

ניר מנוסי הוא מורה לחסידות 
ומרצה בבית הספר "תורת הנפש"

אסון שעלינו לעצור

ניכר מדברי הכותב שהוא נמשך אחר הסחף התרבותי בהבנה של המונח "סוטים". סוטים היא לא מילת גנאי, אלא עובדה מציאותית. ישנה נורמה וישנה סטייה מהנורמה. ואין כל צל של ספק שהנורמה באנושות היא נטייה למין השני, ובן אדם שיש לו נטייה הומוסקסואלית יש לו סטייה. הוא חריג. הוא סוטה מן הנורמה. ולכן, עצם הקישור בין "אופי רע" ו"סטייה" הוא מוטעה. מעולם לא נאמרה בפיו של הרב יגאל לוינשטיין מילת גנאי של "רוע" ורשעות כלפי אותם אנשים בעל נטייה הומוסקסואלית.

שנית, ההצעה לתת לאנשים בעלי נטיות הפוכות להקים משפחה עם בן הזוג שהם אוהבים, ולעשות חילוק בין עצם החיים המשותפים יחד לבין המשכב, היא עצימת עיניים. הדבר דומה להושבת נער בעל יצרים חזקים בפתח של זונות, ולהאמין בו שיֵדע ויצליח להתגבר על יצרו. זה כמו להאמין בילד בן 18 שהוא לא צריך אינטרנט רימון, ולסמוך עליו שיעשה את השימוש הנכון. כולנו יודעים מה התוצאות הברורות של הסיטואציות האלה, ועל כן מתן הלגיטימציה לחיים משותפים יחד הוא פיתרון שיש בו היתממות.

שלישית, נכון שישנם אנשים שהם בעלי נטייה הפוכה שאין לצאת ממנה, אך זהו אחוז נמוך מתוך החברה. השיעור הגדול יותר הוא של אנשים שיש להם בלבול מיני קל. חוסר בהירות בזהות המינית. אנשים כאלה ודאי יכולים בעזרת אנשי מקצוע מתאימים להיות אנשים בעלי נטייה ישרה, נטייה למין השני. אך כאשר כל התרבות מנסה בכל תוקף ליצור מן הנטייה ההפוכה את המיינסטרים, הרי שאותם אנשים יראו לנכון לפתח את הנטייה הבלתי מבוררת הזו ויקבעו את עצמם כבעלי נטייה הפוכה. זהו אסון שעלינו לעצור. חייבים למנוע את הלגיטימיות של התופעה, כדי להציל המוני אנשים ולהביא לכך שיוכלו להקים משפחות בריאות ונורמטיביות.

נריה בולאק

 


 

כי אנשים אחים אנחנו / יורם יובל משיב:

 

אני שמח על העניין והתגובות שעוררו דבריי. מכל מלמדי השכלתי, ומבני הפלוגתא שלי – על אחת כמה וכמה. דומני שאין מחלוקת על כך שהנושא חשוב ודחוף, ויהיה לי לכבוד לשוחח ולהתווכח עליו בכל במה ובפני כל קהל בקרב בני הציונות הדתית, ובפרט במכינה הקדם–צבאית בעלי.

כדי לעשות צדק עם המגיבים ועם הערותיהם, ולנסות להשיב על דברי חכמה בדברי טעם, צר המקום כאן, באכסניה הטובה של מוסף "שבת". לכן כתבתי תשובה אישית ומפורטת לכל אחת מחמש התגובות, וניתן לקרוא אותה באינטרנט בכתובת yovell.co.il. בהזדמנות זאת אודה לעורכי "מקור ראשון" ו"שבת" על המקום ועל האפשרות שנתנו לי להביע את דעתי בחופשיות בנושא הטעון והלא–פשוט הזה.

להלן, בראשי פרקים, שלוש מחשבות ראשונות בעקבות דברי המגיבים. הפירוט, כאמור, בדף האינטרנט.

א. חמשת המגיבים כולם גברים, ומשותפת לכולם הסתייגות – חלקית או גורפת – מן התזה שלי שהומוסקסואליות אינה סטייה מינית, ושזוג גברים הרוצה בכך, ונמנע ממשכב זכר, ראוי ויכול לקיים אורח חיים דתי ולגדל משפחה, כחלק מקהילה דתית–לאומית.

מכך עלול להיווצר הרושם המוטעה שרעיון זה נדחה פה אחד על ידי קהל קוראי "מקור ראשון", ולא היא. העורכים אמרו לי שקיבלו בעל–פה תגובות אוהדות רבות למאמרי אך שלא לציטוט. "דעת הקהל" חשובה כאן, משום שבסופו של יום שאלת התקבלותם של בני הקהילה הלהט"בית בקהילות הציונות הדתית היא שאלה חברתית לא פחות – ואולי יותר – מאשר היא שאלה הלכתית. על כן חשוב לי שאלה מבין הקוראים המסכימים עם עיקרי דבריי לא יקבלו את הרושם המוטעה שהם חריגים בנוף: אתם לא לבד.

ב. משותפת למגיבים גם הטענה שאני מבקש לצמצם את שאלת הנטייה המינית ההומוסקסואלית למעין "גורל" ביולוגי. כפי שניסיתי להסביר במפורש במאמר, שאלת קביעת הנטייה המינית באדם היא דוגמה מובהקת לשאלה שאין לנו בשבילה, נכון להיום, פתרון ביולוגי או פסיכולוגי מניח את הדעת. מה שיש לנו הוא אוסף גורמים, פסיכולוגיים וגם ביולוגיים, שהיחסים ביניהם אינם ברורים לנו, ושאמפירית ברור לנו שכל אחד מהם משפיע, אך אינו קובע, נטייה זאת. על כן אני לא מודה ב"אשמה" המיוחסת לי בהקשר זה, אולם ייתכן שלא הבהרתי את דעתי כראוי במאמר.

ג. מדוע רקע ביולוגי להומוסקסואליות צריך להשפיע על יחסן המוסרי של ההלכה והחברה הדתית–לאומית לתופעה? זוהי כמובן השאלה החשובה ביותר, היא משותפת לחמשת המגיבים, ויש לי עליה תשובה "חזקה": בגלל שאלת חופש הבחירה. דומני שההלכה מקפידה שלא לשפוט את האדם במקומות ובנסיבות שבהם אין לו חופש בחירה. כך, למשל, הכלל הנפלא של "אנוס רחמנא פטריה" המיושם במקרים של התאבדות או ניסיון התאבדות. אם מניחים (ולדעתי כפסיכיאטר, בצדק רב) שלמתאבד לא היה חופש בחירה אמיתי ברגע שבו שם קץ או ניסה לשים קץ לחייו – הרי שהרחמן (והמפרשים, והפוסקים, והחברה) פוטרים אותו מאחריות מוסרית למעשה.

זו בדיוק הסיבה שבגללה אני מאמין שההבחנה בין נטייה מינית הומוסקסואלית לבין משכב זכר עשויה לפתוח פתח לגאול דרכו את ההומוסקסואלים הדתיים מן היחס הנורא שקיבלו עד עכשיו: הרי האדם – כל אדם – אינו שולט ברצונותיו ואינו אחראי לרצונותיו, אלא הם כפויים עליו ושתולים בו ("אמנם כן / יצר סוכן / בנו…"). אבל האדם שולט, בקושי רב, במעשיו, ולכן הוא אחראי למעשיו. זהו, בעצם, מותר האדם מן הבהמה, ומותר המבוגר מן הילד. ולמען הסר ספק: אדם אינו יכול לבחור שלא להיות הומוסקסואל, ולכן אין לדרוש זאת ממנו. אך אדם יכול לבחור שלא לשכב משכב זכר, ולכן ניתן לדרוש זאת ממנו.

ומכאן קצרה הדרך לשאלת הנטייה המינית: אם אני מבין נכון, ההלכה היהודית אינה דורשת מן האדם – גבר או אישה – להתנזר לחלוטין, כל חייו, מכל ביטוי של תשוקתו המינית, מסיבות דתיות. היא מתעלת את התשוקה הזאת, ומגבילה מאוד את הביטוי שלה, אבל היא מקפידה שלא לחסום אותה לחלוטין. נזירים ונזירות – לא בבית ספרנו, וטוב שכך. אין "חרמן" גדול מן הנזיר הקתולי, המנסה כל חייו, ולעולם לא יצליח, שלא לחשוב על פיל לבן.

ואם יקשה השואל ויאמר שהיהדות אינה מהססת לדרוש מן הסוטה – למשל הפדופיל – לדכא לחלוטין ולנצח את תשוקותיו המיניות – אשיב שאני מסכים לדרישה הזאת, וכאן בדיוק רלוונטית השאלה אם ההומו והלסבית הם סוטים או לא סוטים. אם אהבתם דומה יותר לאהבתם של הסטרייט והסטרייטית מאשר ל"אהבתם" של הפדופיל והסאדיסט – והיום ברור, על סמך ידע חדש שלא היה זמין לאבותינו, שזה אכן המצב – הרי שאולי הגיע הזמן שגם החברה הדתית תקבל אותם. ואם יותר לי להתנבא, על סמך התקדים החילוני, זה אכן יקרה בקרוב בציונות הדתית, ומי שיכריעו את הכף יהיו הילדים: החברה הישראלית החילונית, קל וחומר הדתית, "מקדשת" את ההורות ואת גידול הילדים, וטוב שכך.

לא רחוק היום שבו לאספת ההורים של כיתה א' ביישוב יגיעו גם שני האבות של טליה, או שתי האִמהות של יוסי. ואז יהיה ברור לגמרי לכל שאר ההורים, תוך רבע שעה, שאלה הורים רגילים לגמרי, לטוב ולרע, לילדים רגילים לגמרי, לטוב ולרע. ובזה ייגמר העניין.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: