מעשייה ואי–עשייה | חבצלת פרבר

 

שאלת הדרך הנכונה, שכבר נוסחה באגדות העתיקות, שבה ומוצעת בנובלה המושפעת מקסמי המסתורין והרומנטיקה של המזרח הרחוק. האגדה הפילוסופית כסוגה נפוצה בראשית המאה העשרים

4

 

עיני האח הנצחי

שטפן צוויג

מגרמנית: הראל קין

תשע נשמות, 2015, 69 עמ'

 

 

 

 

בשנת 1922, שנת כתיבתה של הנובלה הזאת, ועד לראשיתה של מלחמת העולם השנייה, "העולם" היה קטן בהרבה מאשר היום. לעומת זאת, השוליים שלו, הלוטים בערפל של אי–ידיעה או בצעיף אטום–למחצה שבוהק בבוהק מסתורי, היו רחבים מאוד. מאחורי שוליים אלה נסתרו, בין השאר, מרבית ארצות דרום אמריקה, סין והודו ושכנותיהן, וחלקים גדולים מאפריקה ואוסטרליה. אפילו את פולין יכול היה נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, לכנות בשנת 1938 במילים "ארץ נידחת" ו"עמים שאנו לא יודעים עליהם הרבה". הצילום היה שחור–לבן, הקולנוע – אילם ומלווה בכתוביות, על טלוויזיה איש אפילו לא חלם, ותמונות מארצות זרות אפשר היה לראות רק ביומני הקולנוע, שמטבע הדברים התעניינו רק במלכים, מלחמות ומגפות ולא בחיים האמיתיים.

טבעי אפוא שהודו, סין ושכנותיהן שימשו כר נרחב לדמיונם היוצר של סופרים אירופיים ואמריקאים רבים. ובייחוד אלה שביקשו למקם את המשלים הפילוסופיים שלהם, שלבשו דמות של סיפורי אגדה, במקום הרחוק והמסתורי ביותר שמזמן להם כדור הארץ. תומאס מאן כתב ב–1940 את הנובלה–אגדה "הראשים המוחלפים" (תרגום מאיר מוהר, גזית 1954 ו"תרמיל" 1989) המתרחשת בהודו. הסופר האמריקאי ג'יימס הילטון, ברומן משנת 1933 שנקרא "האופק האבוד", תיאר מקום אידיאלי ששוררים בו שלום ושלווה נצחיים, וקרא למקום הזה "שַנגְרילָה". שם שלקוח מן התרבות הטיבטית, ופירושו "השמש והירח אשר בלב". קדם להם הרמן הֶסֶה שכתב ב–1922 את "סידהרתא", רומן שמתאר את מסעו הרוחני של נער הודי. גם "עיני האח הנצחי" נכתב ב–1922, גם הוא סיפור פילוסופי בדמות אגדה, וגם עלילתו מתרחשת "בימי אחד ממלכי רג'פּוּטָה" שבהודו בתקופה שלפני הופעתו של הבודהא.

חבצלת

פיתוח הלאומיות והפרט

כאן מתבקש להתייחס לסוגה המיוחדת הזאת – סוגת האגדה הספרותית, שעניינה בדרך כלל פילוסופי, ושעוסקת בדבר שבו עוסקת גם מסכת "אבות": "איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם". סוגה זו פרחה והגיעה להישגים ספרותיים מרהיבים דווקא בשנות השפל הקשות ביותר – בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה. בייאושם מן האידיאולוגיות הגדולות של זמנם: הלאומיות והקומוניזם, שהמיטו כיליון על דור צעיר, ודווקא מבני העילית החברתית; או בבהלתם מפני האידיאולוגיה המתעוררת, הלאומנות, הפשיזם והנאציזם, נסוגו הסופרים מן העיסוק בענייני הכלל ומן הרומן החברתי או רומן המלחמה אל הפרט ואל החיפוש אחר הדרך לחיים נכונים. בזה נפתח השער אל סוגת האגדה הספרותית, שנבדלת מן האגדה העממית בכך שהיא נכתבה על ידי סופר יחיד ושיש מאחוריה מטרה, מסר או היגד ספציפי.

על פי התיאוריה של קרל גוסטב יונג, האגדה העממית מהווה ביטוי לתרבות, להווי החיים ולתפיסות העולם של העמים והחברות האנושיות, ושימשה אותם (גם) כאמצעי לחינוכו ולבניית אישיותו הרצויה של הפרט. התיאוריה היונגיאנית הגיעה לשיא תפוצתה ויוקרתה החברתית והתרבותית בעשורים הראשונים של המאה העשרים. היא הציעה הסבר פסיכולוגי–אנליטי הן להתחדשות העניין והן לאפקטיביות השימוש של תנועות התחייה הלאומיות באגדות העם ובמיתוסים הקדומים. כפי שקרה למיתוס הגרמאני אצל ואגנר ואחר כך בנאציזם, לאגדות הסלאביות במוסיקה של סמטנה ודבוז'אק ובהתעוררות הלאומית של הצ'כים, או למיתוס הנורדי במוסיקה של סיבליוס הפיני. יונג הצביע על מקומם של אגדת העם והמיתוס ביצירת ה"אי–מודע" הקולקטיבי, והפך אותם למרכיב יסודי הן של הלאומיות והן של ה"סוציאליזציה" ופיתוח אישיותו של הפרט.

 עיניו של ההרוג

בד בבד עם הבסיס התיאורטי שנתן יונג לגילוי ולמחקר של המיתוסים ואגדות העם, כשהפך אותם מ"מעשיות–סבתא" למרכיבים חשובים בהבניית החברה והפרט, התפרסמו באנגלית, צרפתית וגרמנית קובצי אגדות מן המזרח (ביניהם סיפורי "אלף לילה ולילה", שיצאו בכמה וכמה מהדורות מפוארות, מאוירות ורבות–מכר באנגלית ובצרפתית בסוף המאה התשע–עשרה וראשית העשרים). הפעילות האינטלקטואלית המקבילה הזאת בתחום האגדות והמיתוס עודדה גם כתיבה של סיפורים בסגנון אגדי בידי סופרים בעלי אג'נדה מתחום חיי הפרט, שביקשו להתמודד עם שאלת "הדרך הנכונה" וחינוך הדור הצעיר; כאשר המזרח הרומנטי והמסתורי סיפק לסופרים אלה את המיקום המתאים לייסד עליו את אגדותיהם.

את הנובלה שלפנינו מקדימים שני ציטוטים מתוך ה"בהגוואד–גיטה" ההינדית, שעניינם עשייה ואי–עשייה. ואכן,  סוגיה זו, העוסקת הן בשאלת העשייה הנכונה והן בבדיקת העדיפות בין עשייה ואי–עשייה, עומדת במרכז האגדה של צווייג. גיבור האגדה הוא "אדם מורם מעם ושמו ויראטא", איש צדיק, רם המעלה ומושלם במידותיו, שחי ב"ימי אחד ממלכי רג'פוטה" והוא נאמן נאמנות מלאה למלכו.

כשפורץ מרד, קורא המלך לויראטא ומעמיד אותו בראש צבאו. ויראטא מביס את המורדים בשנתם ובמהלך הקרב הורג, בלא ידיעתו, את אחיו. רק למחרת עם אור ראשון, כשויראטא סוקר את המומתים, "חשכו עיניו, כי היה זה אחיו הבכור בלנגור… עיניו של ההרוג בהו ללא ניע ואישוניהן השחורים קדחו עד לבו…". עיניו של בלנגור הן "עיני האח הנצחי" שנתנו את שמן לאגדה, והן שבות פעם אחר פעם ועומדות מול ויראטא בנקודות ההכרעה החשובות של חייו. בעקבות הרג אחיו במו–חרבו, נוטש ויראטא את הצבא, הופך לשופט העליון בממלכה וזוכה למוניטין כשופט צדק – אבל במפנה מפתיע הוא עוזב גם תפקיד זה ומתגלגל ממעשה למעשה ומעשייה לאי–עשייה. ובכל פעם תובעות ממנו "עיני האח הנצחי" לבחון את דרכו, ולהכיר בכך שאינה הדרך הנכונה, ולבחור בדרך אחרת, נכונה יותר.

איפוק ושלל הפתעות

הסיפור מעלה שאלות ותשובות שונות, פילוסופיות–תרבותיות במהותן, לאותה סוגיה שכבר דנה בה מסכת אבות. צווייג עצמו משאיר בסופו של דבר ובניגוד לצפוי את התשובה פתוחה, ומותיר את ההכרעה לשיקולו ובחירתו של הקורא. יופייה של הנובלה, ההנאה והשעשוע שהיא מזמנת לקוראים, אינם נובעים אפוא מן הפתרונות שהיא מציעה, אלא מן האופן שבו היא מעלה את השאלות, התהיות, ואת הפתרונות ושלילתם. גם הקורא בן ימינו ומקומנו, זה שיש לו מדריכים אחרים בחיפוש אחר חיים ראויים, או זה שאינו מאמין מלכתחילה בקיומן של תשובות מוחלטות לשאלה זו – ייהנה מן הדרך שבה פורצות התהיות, לפעמים באופן בלתי צפוי לגמרי, ומכך שהאגדה התמימה–לכאורה מתגלה בחלקים שונים שלה כסאטירה חברתית לא תמימה לחלוטין.

מעבר לכך, מרשימים כתיבתו הספרותית אך החסכונית של צווייג והעושר הלשוני שלעולם אינו חורג מן המידה הנכונה. התיאורים הרב–גוניים של הנופים והסביבות החברתיות שבהם נעים חיי הגיבור אינם גודשים אף פעם את הסאה בעודף מלל ותוארי שם ופועל, ובזה קולע הסופר בן המחצית הראשונה של המאה העשרים לקצב של ימינו, יותר מהרבה סופרים בני זמננו. ובעיקר מהנים ההיגיון המתחלף, שאינו מקובע במסלול אחד, ושינויי הכיוון ונקודות המפנה המפתיעות בעלילה, שנגרמים בשל חשבון הנפש המתמיד וההתלבטויות החוזרות ונשנות של ויראטא. כל אלה מסבים לקורא עונג רב ושעות של הנאה תמימה וללא רוע, הנאה שהיא אסקפיסטית לגמרי ולתיאבון.

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הערה קטנה לגב' פרבר: לא על פולין אלא על צ'כוסלובקיה אמר צ'מברליין שהיא ארץ נידחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: