רחמנא ליבא בעי | שלום רוזנברג

האם יש משמעות למעשים הנעשים ללא כוונה? על תפילות גשמים, דילמת המאמינים ומחלוקות האמוראים 

ברשימתי האחרונה ניסיתי לעמוד על היבטים שונים של עולמנו הפנימי כפי שהם באים לידי ביטוי במקרא. היום מבקש אני לעבור למשנתם של חז"ל. נמצא שם נופים ענקיים ויפהפיים, ומהם בחרתי נושא אחד שאני מקווה שלא יהיה קשה מדי להבינו. אקדים ואודה שרק תוך סייעתא דשמיא הצלחתי להרכיב את חלקי הפאזל, ועל תלמידי–החכמים שבין קוראיי אני סומך שיוכלו לתקן את שגיאותיי. התלוו אפוא אלי וננסה ללמוד סוגיה תלמודית.

ירידת הדורות

אתחיל עם אנקדוטה תלמודית המופיעה בשתי נוסחאות, לכאורה דומות אך שונות. פעמים רבות בשנות בצורת היו חכמי ישראל מתפללים לירידת גשמים. תפילות בעניין זה נישאו גם על ידי לא יהודים. והנה, שני סיפורים תלמודיים מתארים לנו את בעיותיהם של חכמים אלה, המנסים להסביר לעצמם את כישלונותיהם כשלא הצליחו במשימתם (סנהדרין קו, ב). המתדיינים שבסיפור הראשון הם שני הגיבורים הקלאסיים של התלמוד הבבלי, האמוראים אביי ורבא.

שני האמוראים העמידו את כישלונותיהם של גדולי דורם כנגד הצלחתו של ר' יהודה, תלמידם הגדול של ראשוני אמוראי בבל: רב ושמואל. בימי הראשונים, כשהוכרז צום בגלל עצירת הגשמים היה די בכך שר' יהודה יחלוץ את אחת מנעליו כדי להשתתף בתענית, ומיד ירד גשם והצום בוטל. לא כך בדורם של אביי ורבא. רבא העיד שבימיו הישיבות למדו תורה בהיקף רחב בהרבה מאשר בימי רב יהודה, והנה, למרות זאת, "אנו צועקים לגשם כל היום, אך אין משגיחים על צעקותינו בשמים". למה? על כך עונה רבא בפתגם שהפך קלאסי "הקב"ה [או בנוסח שהתקבל: רחמנא] ליבא בעי ["רוצה את הלב"]. הלוא כך אמר הקב"ה לנביא (שמואל א טז, ז): "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".

לכאורה כאן הסתיים העניין וכך התייחסו לקטע הזה רבים. אלא שזה לא נכון. לשם כך נעבור לנוסח השני של הסיפור בגמרא (ברכות כ, ב). חלקים שונים של שני הטקסטים זהים, אלא שמהר יבלוט ביניהם הבדל עקרוני. נזכיר, קודם כול, שכעת השואל הוא רב פפא, והעונה הוא אביי. השאלה של רב פפא היא אותה שאלה שבדיון הקודם של אביי ורבא: מדוע לא נענתה תפילת החכמים להורדת הגשמים. אך רב פפא נוקט נוסח ישיר וחריף יותר: "מה נשתנה שלראשונים התרחש נס, ולנו לא מתרחש?". בתשובת אביי לשאלה זו יבלוט ההבדל בינו לבין רבא. מה עונה אביי? "הקדמונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם, אנו לא מוסרים נפשנו על קדושת השם".

הגמרא מביאה דוגמה לכך מחכם (מ"הקדמונים") שקיבל קנס של השלטונות בגלל הקפדה במצוות. כעת, הבה נשים ליבנו לקונטרסט שבין תשובותיהם של אביי ורבא. זהו הניגוד שבין ההתעלות במעשה (אביי), לבין ההתעלות במחשבה (רבא). ונדמה לי שכאן נמצא מפתח חשוב להבנת כמה מהמחלוקות האחרות המבדילות בין השניים.

כיוון הפוך

אביא דוגמה מסוגיה שלדעתי היא מן הקשות ביותר בש"ס. אך אתחיל בשאלה כללית. כיצד הובן העיקרון של רבא? הבודק במאגרים הממוחשבים ייווכח שעל פי רובם המוחלט של המקורות, הכלל של רבא מלמד אותנו בפשטות שאם לא מוסיפים למעשים את הכוונה או את המחשבה, אין ערך למעשים. זהו הלב, שאנו צריכים להקדיש להקב"ה כדי לתת משמעות לפה. כאשר אין אנו עושים זאת אנו הופכים לגוף ללא נשמה. אכן נכונה הבנה פשוטה זו. אך האם זו כל האמת?

הבה ננסה כעת ליישם עיקרון זה של רבא בכיוון ההפוך ונחשוב על הדילמה שבפניה עמדו לא מעט מאמינים תמימים וכשרים שבפניהם הושמה אלטרנטיבה קשה: או שתשתתפו בפולחן פגאני כזה או אחר או שתיהרגו. האם מותר להם לנסות להציל את נפשם? בואו ננסה להשתמש בעיקרון של רבא, תוך יצירת סימטריה בין שני מצבים: מי שבגלל איום עובד את הקב"ה, א–להי ישראל, הרי שאינו מקיים בפועל את העיקרון "ליבא בעי". זהו "מעשה" ללא לב, גוף ללא נשמה. ומכאן שגם בכיוון ההפוך – מי שהוכרח לעבוד עבודה זרה גם הוא אינו מקיים את התנאי של "ליבא בעי" ולפיכך בעצם אינו עובד עבודה זרה! רק כאשר התנאי מתקיים נוכל לומר שנעשה או נאמר משהו "נגד" ה"אינטרס" של הקב"ה. אחרת, החטא לא עבר את הסף "התיאולוגי" ואינו משמעותי מבחינה דתית. כי כשמכריחים מישהו לעבוד אל או אליל, הרי שזה אינו אלא עלבון למכריח ולא לריבונו של עולם.

וכדי שלא יטען הטוען שדברים מרחיקי לכת אלו לא אמרם רבא, הבה נסתכל יחדיו בקטע הבא שלדעתי מרחיק לכת הרבה יותר ובו מסוכמת בצורה דרמטית מחלוקת זו שבין אביי לרבא (סנהדרין סא, ב): "העובד עבודת כוכבים מאהבה [=משום אהבתו – אולי אפילו – לאישה] ומיראה [= מפחד] – אביי אמר חייב, רבא אמר פטור. אביי אמר חייב – דהא פלחה [שהרי עבר על איסור העבודה זרה]. רבא אמר – פטור, כי לדעתו, רק אם ה"חוטא" קיבל בלב שלם את הדמות הנעבדת כא–לוה הוא חטא בחטא הקשה של עבודה זרה. אחרת, לא עבר שום איסור. כאשר למעשה החיצוני או למילים הנאמרות חסרה הסכמת הלב, הרי שלפי רבא התרחשה כאן הצגה תיאטרלית בלבד ולא יותר.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 באוגוסט 2016,ב-גיליון עקב תשע"ו - 994, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יפה מאוד, אם כי צריך להסביר לפי זה-

    למה זה- "יהרג ואל יעבור"?

    [תוס' שם אומר- שיש הבדל בין חיוב מיתה-

    לבין- דין- "יהרג ואל יעבור",

    אבל לפי הפרשנות של רוזנברג-

    צריך להסביר למה?]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: