והיד רושמת | יהודה ביטי

 

דין וחשבון שערך הרב הנזיר במשך שנים על הישגיו הלימודיים ועל עולמו הרוחני כונס לפנקס "המנהל", שחלק ממנו נחשף כאן לראשונה. הצצה לנפש הסוערת של איש הרוח הירושלמי 

קורות חייו של הרב הנזיר – במיוחד שנותיו הראשונות – מוכרים לנו בעיקר מיומן אישי שכתב בשם "מגילת סתרים". יומן זה נערך על ידו בחודשי אביב תש"ח, בעיצומם של הימים הגדולים: הכרזת המדינה, מלחמת העצמאות וכן ימי המצור על ירושלים ונפילתה בידי האויב. דווקא בימים מיוחדים אלו בחר הרב הנזיר לחזור על רשימותיו האישיות המפוזרות במחברות ובפתקים שונים, להתבונן על שישים שנות חייו ולהחליט מה להעתיק וכיצד להעתיק, עבור משפחתו, עבור תלמידיו ועבורנו.

"מגילת סתרים" היא יומן רשמי המציג את האופן שבו הרב הנזיר רצה שנכיר אותו. חלק מפרקי מגילת סתרים הופיעו בקובץ "נזיר אחיו" לאחר מותו של הרב הנזיר ופורסמו מחדש עם תוספות רבות והערות חשובות בקובץ "משנת הנזיר" לפני כמה שנים על ידי מכון "נזר דוד" השוקד בנאמנות על הוצאת כתבי הרב הנזיר. אך הרב הנזיר ניהל גם כן יומן אישי–מוסרי בשם "המנהל", יומן שטרם נסקר ואף לא הוזכר במחקר כלל. ביומן זה נתמקד כעת.

הנזיר

מסע ממקום למקום

קיומו של יומן זה מופיע ב"מגילת סתרים". השנה היא שנת תרס"ג והרב הנזיר בן שש עשרה. לאחר ביקור קצר בישיבת וולוז'ין –  כחלק ממסע נדודים במקומות רבים כילד וכנער – חוזר הרב הנזיר לראדין, מקום מושבו של הסבא הנערץ שנפטר כמה שנים לפני כן ("הסבא מראדין", הרב שרגא בצלאל הלר), ולומד בישיבת ה"חפץ חיים". וכך כתוב:

פניתי לחינוך המוסר והמידות. סדרתי לי פנקס קטן, בצורת טבלא במשבצות, לפי "חשבון הנפש" של ר"מ לעפין (שהוא לפי פרנקלין האמריקאי) מחולק לימי השבוע, ולפי המדות, כזה,

יום    כעס    שתיקה    לה"ר    הטבה

א

ב

ג

ד

ה

ו

ובעברי על אחת המדות, ויצוין מיד בנקודה, במשבצת המיוחדת לה וליום. ועוד סודר פנקס גדול בשם המנהל, כעין ספר חשבונות, לדו"ח, רוחני, יומי, שבועי, וחדשי, ובראשו כללים מוסריים חינוכיים (מגילת סתרים א, ו).

מהו אותו "פנקס המנהל"? מחברת זו בגודל קוורטו מונה כ–140 עמודים. היא כוללת רשומות שונות על סדר יומו של הרב הנזיר, על הנהגותיו ועל מחשבותיו, במגמה לתת לעצמו דין וחשבון עליהם. על שער המחברת כתוב:

ספר המנהל לתקופת החודש ישים עינו החדה על כל מעשי ומפעלותי השונים אשר עשיתי במשך ימי החודש העבר, ויחרוץ משפטו עליהם הטובים המה, אם לא, וגם יגזור אומר, מה לעשות הלאה, וממה לחדול; וגם בעצתו יתמך.

…נערך ונסדר ער"ח כסליו יום היארצייט של כבוד זקננו הרב הגאון המנוח מראדין זצ"ל (המנהל, שער).

יומן זה מתחיל בשנת תרס"ד (בגיל 17) ומסתיים כשתים עשרה שנים אחר כך, כאשר רבים הם הדפים הריקים או סימני הדפים שנתלשו, המבדילים לפעמים בין תקופה לתקופה או בין מקום למקום: ראדין, סלובודקה, טולא, באזל ופרייבורג. מחברת "המנהל" חושפת את עולמו הפנימי של הרב הנזיר, את התלבטויותיו ואת חששותיו, את גילויי לבו ואת תפילותיו השמימה.

מחברת זו נמסרה לי לעיון על ידי ארכיון "נזר דוד" לפני מספר שנים. פתחתיה בדחילו ורחימו ולא אחת שאלתי את עצמי האם מותר לי מבחינה מוסרית להמשיך ולקרוא בה. הרי מדובר ביומן אישי שאת רובו בחר הרב הנזיר לא להעתיק ל"מגילת סתרים" אלא להשאיר בצד. אני מתאר לעצמי ששאלה כזו עמדה גם לפני עורכי כתבי הראי"ה, הן בשנים הראשונות – והרב הנזיר והרב צבי יהודה בראשם, והן בשנים האחרונות – במהלך הטיפול בקבצים שונים מכתב יד קודשו. אמת הדבר, בפרספקטיבה של הדורות ועם חלוף השנים לא אחת קורה שדמותו של האדם הפרטי מפנה מקום לדימויו הציבורי וההיסטורי כמורה דרך וענק רוח. ברם, האם פירוש הדבר שגם עולמו הפנימי ביותר – השיח בינו לבין עצמו, בינו לבין ריבונו של עולם – ראוי שיהפוך לרשות הרבים ולנחלת הכלל? עם זאת, מפי גדולים אלה אנו חיים ותורה אנו מבקשים, ולכן אסתפק בתיאור כללי של המחברת ושל מה שניתן ללמוד ממנה על עבודת ה' של הרב הנזיר.

ובכן – מה ב"מנהל"? ניתן לחלק את המחברת לארבעה חלקים: א. מבואות.  ב. רשומות ראשונות (תרס"ד–תרס"ח).  ג. רשומות מאוחרות (תרס"ט–תרע"ה).  ד. העתקות שונות.

חלק המבואות מתחיל במאמר בשם "אנקת אסיר" ואחריו מספר הקדמות. מאמר זה הוא בעצם העתק של דרשה על כוח היצר המבקש לפתות את האדם ולאבדו מן העולם. הדרשה נכתבה בערב שבועות תרס"ג והיא ככל הנראה הדרשה שנשא בחור הישיבה הצעיר שהתארח לחג בעיירה הסמוכה (כמסופר ב"מגילת סתרים" א, יד). המבנה הספרותי של הדרשה, ריבוי המליצות ואורכה, חושפים את כוונתו של המחבר. הגם שהוא כותב בגוף ראשון ("כה דבריו [של היצר הרע – י"ב] אלי תמיד יום יום ולא יתנני מנוח") אין כאן וידוי אישי כמו בפסקאות הבאות של המחברת אלא ניסיון לחבר מסה ספרותית המושתתת בצורה כזו או אחרת על חוויה אישית, במגמה לעורר את האדם ולחזק את רוחו בהתמודדות יומיומית עם כוחות נפשיים המרחיקים אותו מהדרך הראויה.

לאחר מאמר זה באה "הקדמה" הבנויה על משל החנווני "העורך את חשבונותיו" בתדירות על מנת להצליח בעסקיו, ובהמשך "הקדמה" נוספת שטרם הסתיימה המסבירה את הצורך בדין וחשבון רוחני "אשר בכוחו להביא התעוררות כבירה… רגשת סערת הנפש" (המנהל, עמ' 6). הקדמה נוספת (השלישית), ארוכה במיוחד, פרושה על פני ארבעה עמודים (16-13) תחת הכותרת "הסתדרות" (מלשון "סדר"). הקדמה זו כוללת ארבעה פרקים והיא, לדברי המחבר, ניסיון "לערוך סדר ופראגראם, אשר על פיה ישג כל עניני ומעשי" (שם, עמ' 13). כל פרק מסתיים בהחלטה: "הוחלט: ללמוד 11 שעות ביום" (שם); "הוחלט: ללמוד סדר ג"פ, סדר גפ"ת (=גמרא, פירוש רש"י, תוספות; י"ב) " (עמ' 15); "הוחלט: ללמוד בכל יום מוסר, חצי שעה!" (עמ' 16).

המוטיב החוזר כמעט ללא הרף בכל המבואות הוא הניסיון לקבוע תוכנית, הרצון לסדר ולמשמעת עצמית וכן השאיפה להתקדמות הדרגתית ומבוקרת. דין וחשבון ברוח זו ולפי המבנה המוצהר אכן מופיע ברשומות הראשונות, והוא מסכם את חודש חשוון תרס"ד:

"  א. מה רכשת במשך ימי החודש העבר?

בתלמוד? – 25 דפים במס' יבמות, עשרה הראשונים חזרתי כמה פעמים על פי שטת המזכיר (= שיטת שינון המוסברת ב"ספר המזכיר" לרב ש' רבינוביץ'; י"ב), ובקי הנני ב"ה בם, והשאר עם תוספות למדתי רק פעם אחד, ויש לי ידיעה בם, וכולם צריכים שנון והתמדת החזרה, – 20 דפים במס' בבא בתרא החצי הראשון למדתי כמה פעמים והשני רק פעם אחד. צריכים שנון וחזור: – חזרתי על הנלמדים מכבר במסכת קידושין 20 דפים, החצי הראשונה למדתי ב' פעמים – הכל בלא תוספות…

ב. כמה שעות ביום, עסקת בחכמה?

היו ימים אשר עסקתי 10–11 שעות (פ' וירא חמשה ימים), וימים אשר רק 4–6 (פ' חיי שרה), וימים 8–9 (פ' תולדות ומעט חיי שרה), ש"ק וע"ש 4–5–7" (המנהל, עמ' 9).

ברם, המחברת כוללת דו"חות מקבילים מעטים בלבד והפעם על בסיס שבועי. בכלל, העובר בין דפי המחברת מופתע מהמרחק הרב הקיים בין הכוונה המוצהרת שלה לבין המשתמע מבין שורותיה. לא רק שפרקי חשבון נפש ערוכים ומדויקים "על פי שיטת החנווני" הם מעטים, אלא שפרקים רבים נוספים אינם ענייני חשבון הנפש אלא עניינים אישיים כגון תיאור "חלום נורא" ו"מצבת זכרון" לדודה שנפטרה בגיל צעיר, וכן העתקת מכתבים חשובים (ביניהם העתקת המכתב לראי"ה קוק בקיץ תרע"ה שבו הוא מבקש לפגוש אותו). פרקים אלו אמנם קוטעים את רצף רשימות חשבון הנפש אך הם מעניקים למחברת כולה אופי של יומן אישי, השונה מכוונתה תחילה – יומן מוסרי.

המעבר למשמעות

זאת ועוד; לצד דברי הזירוז וההתעוררות משולבים ביומן הרהורים ומחשבות המצביעים על אי–שקט נפשי, על ירידות ועליות, ואפילו על תחושות של ייאוש ואכזבה החולפות לפעמים כלעומת שבאו. כך למשל בפסקה הבאה:

בזכרי את דברי ימי שבוע העבר, אזכר גם את שבוע הבא, ואנחה חרישית, פולצת קורעת, מתפרצת מלבי הדאב עמוק; ימי תוגה, אבל ודאגה, גם לפעמים רצופים, יאוש ושממון, אפס ותהו, ומחשבות שחורות, היו, והנם לי גם עתה הימים האלה.

אשא עיני אל ההרים, מאין יבא עזרי??!!…" (המנהל, עמ' 36)

הרשומות המאוחרות יותר חושפת דמות בוגרת יותר:

עוד הפעם שבתי אל פנקסי, ישן נושן הוא, כעשר שנים עברו עלי. תקופות שונות חלפו בחיי, ואני – מי אני? אותו הבר–בי–רב שישב והגה באהלה של תורה בביהמ"ד; שאלות לא היו אז כלל וכלל, הכל פשוט, יש מעמדות קבועות וחובות ידועים, צריך רק לדעת איך ובמה למלאותם, יצרי תקפני, עמדתי על רגלי והוצאתי גזרות ותקנות בשבילי, שעל ידן אהיה זהיר מהכשל בעבירה, גן היה לפני, גן עדן לפי מושגי ומובני, אבל עשיתי לו גדר, כי יראתי שלא לקלקלו, שלא לטנפו, פחדי זה היה גדול, ומשום זה הייתי למוסרניק, כלומר, למי שמקודם מכין את עצמו למלוא חובות ידועים, עם למוד המוסר, שבירת המדות, והרגל המעשים. דרישותיי היו גדולות וקיצוניות, מעשי היו קלים, נפשי התעצבה ע"ז, סוף סוף הייתי מחשבת תמיד על דרכי חיי הרוחניים, בודד לנפשי, פרטי הייתי.

הקו האחרון עוד נשאר בי עד היום הזה, מחשב אני את דרכי חיי. אבל האם רוחניים הם? הראויים הם להיקרא בשם זה? שאלת התכלית ממלאת את מקום שאלת האמצעים (המנהל, עמ' 49).

שורות אלו נכתבו בחורף תרע"ג והרב הנזיר לומד פילוסופיה בפרייבורג. כעת, דין וחשבון מוסרי איננו עוד שאלה של הספק בלימוד והתמדה במידה הטובה אלא חיפוש אחר משמעות: "שאלת התכלית ממלאת את מקום שאלת האמצעים".

גם במקומות חדשים אלו, מחברת "המנהל" עדיין מונחת בארגז כליו של הרב הנזיר. גם אם מחברות רבות לפניו – באותה תקופה הוא גם מתחיל לכתוב את תשתית ספר חייו, "קול הנבואה" – דווקא למחברת זו הוא מבקש לחזור, לפעמים אחרי כמה חודשים ואף שנים שהיא לא נפתחה ודווקא בה הוא שופך שיחו, כמו למשל בפסקה הבאה שנכתבה בערב ראש השנה תרע"ה:

עוד רגעים אחדים ורגעים חדשים של שנה מעותדת יופיעו, המון מחשבות ובקשות, המולה של תפלות וסליחות חרישיות מתרוצצות בשבי י–ה, רצון עליון כביר ונאור, כי אהי מהמתאמצים ללכת בדרך (התקדמות והשתלמות) טובה ארוכה ורחבה, דרך ה' (המנהל, עמ' 63).

גילוי הנפש

לסיכום, "ספר המנהל" הוא יומן אישי שלִבו יומן מוסרי. הוא מהווה עדות נאמנה למתרחש בתוך לבו של בחור–הישיבה הצעיר ההופך לסטודנט לפילוסופיה, המשקיע כוחות נפשיים עצומים בעבודתו המוסרית ותר אחר ייעודו ומשמעות חייו. מעברים קיצוניים וקוטביים בין עולמות נפשיים שונים – מיגון לשמחה ומייאוש לעידוד – וכן בין עולמות תרבותיים ורוחניים מגוונים מאפיינים את רשימות חשבון נפש רוחני זה.

ברם, דומה שהדפים הלבנים הריקים הלא–מעטים, המתגלים לעין בין תקופה לתקופה ובין שנה לשנה, מצביעים בשתיקתם האילמת על עולמו הפנימי של הרב הנזיר שהוא דרישה לעלות אל על לא פחות משאר הדפים המלאים, שלהם גילה הוא את סערות רוחו ונפשו.

 

הרב ד"ר יהודה ביטי מרכז את לימודי התואר השני במכללה האקדמית הרצוג. ספרו "הפילוסוף המקובל – עיונים בספר קול הנבואה" עומד לצאת בקרוב בספריית הילל בן–חיים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-גיליון עקב תשע"ו - 994 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: