חג האדם | אלחנן ניר

טרם עבר שבוע מתשעה באב וכבר מגיע ט"ו באב ומבקש לשחרר את האחיזה בשבר, בכאב ובחשד המוצדק ולהשיב את האמון בזולת ובתיקון. על אופיו של היום הטוב הזה

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה (תענית ד, ח).

יום הכיפורים וט"ו באב אינם חלק משלושת הרגלים, שבהם חלה מצוות עלייה לרגל, אלא מוגדרים במשנה "ימים טובים". מהו טוב, מה המשמעות של יום שהוא "יום טוב" ומדוע דווקא שני הימים הללו הם ימים טובים שלא היו כמותם?

בפרשת ואתחנן נקרא על הלוחות השניים שמקבל משה בעלייתו השנייה אל ההר. בפעם הראשונה עלה בשבועות, ירד בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות לעיני העם הרוקד סביב העגל, ובפעם השנייה עלה בראש חודש אלול וירד ביום הכיפורים. אם כן, יום הכיפורים הוא תיקון לחטא העגל, השלמה ללוחות הראשונים העומדים להישבר, והמחולות בו הם התיקון למחולות סביב העגל.

מהו ההבדל היסודי בין הלוחות הראשונים שנשברו לאלו השניים ששרדו? בתלמוד אנו מוצאים שיח בין שני גדולים ביחס להבדלים שבין הלוחות:

שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲגִיל לְרַבִּי חִיָּא בְרַבִּי אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם "טוֹב", וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱמַר בָּהֶם "טוֹב" (רש"י: "גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך")? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר (בבא קמא נד, ב).

הלוחות הראשונים הם הגילוי הראשון, העליון והנאצל ביותר, הם השעשועים הגבוהים והנאצלים ביותר של ההשקה בין הא–לוהי לאנושי ובין הבורא לנברא, אבל דבר אחד אין בהם – אין בהם טוב הנוצר ממגע בין שני אנשים, בחינת "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". הטוב מבטא את ההבנה שיש עוד מלבדי, שאינני לבד בעולם ושלעולם גאולתי מצויה מחוץ לי, בזולת. ובלשון המהר"ל מפראג: "ולכך דווקא בלוחות השניות, שהיו מעשה משה, והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב" (תפארת ישראל, פרק לה).

הלוחות השניים היו לוחותיו של משה, לוחות "לפי מדרגת עולם הזה", ודווקא בשל ריבוי העולם הזה שבהם, הרי שהם מלאים בעולם הבא ובחיי הנצח. שכן רק דבר שעֵר למציאות, לחולשות ולקווי המתאר העדינים והשבריריים שבה, נאמר בו טוב. והוא, ולא הלוחות שאינם נענים למציאות כלוחות הראשונים, בסופו של דבר הופך להיות התורה הקיימת לדורות. הנצחי מתחוור כזמני והזמני מתגלה דווקא כנצחי.

 

אמונות

תורה משותפת

הטוב מגיע לאחר השבירה, לאחר שהלוחות הראשונים מוטחים ומנותצים אל קרקע העולם. רק לאחר הניתוץ מתחיל לנבוט מהלוחות החדשים הטוב שבהם והטוב הוא תורה שבעל–פה המתגלה מתוך השבירה הזו. שכן לולא חטא העגל ולולא שבירת הלוחות הראשונים לא הייתה תורה שבעל–פה וכל שהיה לנו הוא רק חמשת חומשי התורה וספר יהושע (נדרים כב, ב).

"כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס" (קהלת א, יח), ודווקא בשל הכעס הגדול בעקבות חטא העגל נולדה חכמת הפלא של עם ישראל לדורותיו, ברית עולם הנקראת "תורה שבעל–פה". תורה שבעל–פה היא כביכול הוויתור על האחיזה הא–לוהית הבלעדית בנתינת התורה, כפי זו הקיימת בתורה שבכתב – אחיזה המשתקפת גם באחיזת ישראל בעגל ובניסיונם לתפוס את הא–לוהי בצורה חסרת מרווח – והנה הופכת התורה לתורה המשותפת לשניים – המקבל והנותן כאחד.

כך לימד אותנו ר' צדוק הכהן מלובלין:

על ידי "רוב כעס" נצרך לתיקונו ה"רוב חכמה", שהוא הִתרבות תורה שבעל פה וגזירות החכמים שעושים החכמים מעצמם, ונקרא גם כן תורה – כמו תורה שבכתב. ולזה יתכנה העיקר לקרות יום חתונתו שזהו עיקר חיתון של הזיווג, כמו שנכתב הנוסח בהכתובה "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה", היינו שיהיה שליטה להמקבל לעשות התורה שבעל פה שהוא מצידו כתורה שבכתב שהוא תורה מן השמים מצד המשפיע. וזה נגמר דייקא ביום הכפורים שניתנו בו לוחות אחרונות (פרי צדיק, ט"ו באב, ב).

הקריסה, האמון שנפגע, הלב שספג את חיצי הרעל הרבים, מבקש להשתקם, והשיקום נמצא לו בכך שהוא מגלה שכל מה שעבר עליו, שכל שהתרחש בעולמו הפנימי, הופך לתורה, בחינת "אסתכל בעלמא וברא אורייתא". זו התורה שיש בה טוב שמתגלה ביום הטוב שנקרא יום הכיפורים.

אם לשוב לשאלה שעמה פתחנו, מדוע דווקא ימים אלו הם ימי הטוב, נראה לומר שהם זורקים אותנו אל הפעם הראשונה שבה מופיע הצירוף "לא טוב" במקרא: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ–לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). ה"לא טוב" – היות האדם לבדו – הוא מהות כשלעצמה (וכפי שר' נחמן מברסלב התבטא בראשית המעשה מאבדת בת מלך: "שהלא טוב יקח אותך"), והטוב הוא מהות כשלעצמה. האדם נדרש להכריע אם הוא מבקש ללכת בדרך הלא טוב או שמא בדרך הטוב. ובשני הימים הללו יש סייעתא דשמיא מיוחדת להליכה בדרך הטוב – ביום הכיפורים אנו מוותרים על תורת הלְבַדּוֹ שלנו ומקבלים תורה שהיא כולה תורה של יחד ושיתוף, ובט"ו באב אנו מוותרים על חיי הלְבַדּוֹ שלנו וזוכים בראיית חיים עם אשר אהבנו.

לוותר על הכול

את יום הכיפורים אנו חוגגים בכל שנה, אמנם לא בכרמים אלא בבתי הכנסת מלאי החרדה. הוא שייך לקהל היראים ומי שמבקש לבוא בו מצטרף מן החוץ אל הפנים, מקבל את הכללים המסורים בקודש פנימה. לעומתו, ט"ו באב הוא יום הפוך, הוא נדמה כרחוק מקהל היראים ומי שמבקש את יום זה כמו נדרש לצאת מן הפנים דווקא אל החוץ.

מה עניינו של ט"ו באב? בגמרא מופיעים מספר דברים שהתרחשו ביום זה ונעסוק כעת באחד מהם:

רַבָּה בַר בַּר חָנָה אָמַר רַב יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר, דַּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר", אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר (תענית ל, ב).

בעקבות חטא העגל היו יוצאי מצרים חופרים לעצמם קבר בכל ערב תשעה באב. למחרת היה יוצא כרוז ומכריז "ייבדלו החיים מן המתים", ומי שהיה חי היה עומד ויוצא. רק בתשעה באב האחרון לא מתו חופרי הבורות, אולם הדבר היה נראה להם מוזר והם שבו ונכנסו אל בורם עד ט"ו באב באותה שנה, אז ראו את הלבנה במלואה והבינו שתמה הגזרה "במדבר הזה יפלו פגריכם". רק אז שב הדיבור הא–לוהי אל משה. אמנם הקב"ה דיבר אליו במדבר, אך היה זה דיבור נטול "ייחוד וחיבה", דיבור שלא היה "פה אל פה אלא בחזיון לילה" (רש"י, שם), והנה שב הדיבור מלא העניין של ה' למשה, שבה החיבה והאהבה ביניהם.

תשעה באב הוא סמל לפרישה מהחיים, להימנעות מתורה, לכניסה אל הבור, לרגע שנראה שכבר אין כל סיכוי להמשך. לגירושין בין האב והאם, שהחורבן אינו אלא תוצאה מתבקשת שלהם. ואכן בזמן חורבן הבית היו רבים מהניצולים שחשו שלא רק הבית – הבית הלאומי והדתי כאחד – חרב, אלא יותר מכך: עצם האפשרות לביתיות, לתחושת מקום, לשייכות ולהשתייכות, לאמון ולנדיבות – חרבה. הללו החליטו לזרוק את המפתחות כלפי מעלה ולפרוש לגמרי, לחיות בשולי שוליים, להתקטן ולהצטמצם ככל האפשר, להיחרך עוד ועוד מהגעגוע; להעביר יום ועוד יום בצד, בירכתיים. רק לא במרכז. רק לא להיות חלק מהמציאות שגזרה על הנוטלים בה חלק חורבן כה טוטאלי ובלתי מתפשר על הגוף ועל הנפש כאחד.

ואז, וטרם עבר שבוע מתשעה באב, בא ט"ו באב ומכריז שבא מועד לצאת מהבור: מבור הגלות, מבור הנסיגה מהחיים, מבור ההתבוססות בפגיעה, בכאב ובחשד המוצדק. בא מועד להיכנס אל הארץ. כי לא פעם אנחנו חוששים להיכנס אל הארץ, מעדיפים את געגוע המדבר והגלות על פני הקיום הממשי בארץ ישראל. שהרי הגעגוע והפנטזיה נדמים לנו כאקסטטיים יותר מקיום לכאורה בנאלי של חיי יום–יום ולמי יש כוח ועניין בבנאלי. אבל ט"ו באב מלמד אותנו שאהבה היא כנראה לוותר על הכול, כולל על הגעגוע עצמו, על הבדידות שלא פעם משמשת משאב רב עוצמה ליצירה ולבוא ולהיכנס אל הארץ, אל הבית.

היציאה מבור הנסיגה, השיבה אל החיים והכניסה אל הארץ, מאפשרות גם לשוב אל התורה האבודה. בשל כך נפסק בשולחן ערוך פסוק מעורר פליאה:

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו. ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך (יורה דעה, רמו, כג).

כתרה של תורה הוא הדבר שאי–אפשר להסביר ולהמשיג, זהו הסוד שבמפגש, ומי שרוצה לזכות בכתר של תורה חייב ללמוד תורה, שהיא "איילת אהבים ויעלת חן", בלילה. ט"ו באב, המסמן את התארכות הלילה על פני היום, הוא הזמן לא רק ללמוד תורה אלא ללמוד לאהוב אותה. ללמוד לומר בקול: כל מעייניי בך.

כשאדם חש את לבו הומה הוא יודע שמשהו מבית המקדש נבנה. שכן האהבה הגדולה זוקקת כריתת ברית ובית, התחייבות ואותיות, ממשות וקירות, ולא רק שדות פתוחים לעת שקיעה ושיחות נפש ולב עד אור הבוקר: "ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהיה הבנין לעתיד כמו שנאמר בפסיקתא" (פרי צדיק, טו באב, א).

*

הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל וראש ישיבת המקובלים "בית אל" שבעיר העתיקה, אמר כי הגאולה מתבטאת בשני ימים חדשים שנשתכחו ויחזרו עם השיבה לארץ: חג האדמה, הלא הוא ט"ו בשבט הניצב בשלהי החורף. וכעבור חצי שנה בדיוק – חג האדם, הלא הוא ט"ו באב הניצב בשלהי הקיץ.

שני חגים אלו לכאורה אינם חגים של התכנסות פנימה לתוככי בית המדרש אלא של היזכרות בחיים הפועמים בחוץ. הגאולה נעוצה בשיבה לחגים שאין לנו מצוות או ברכות המיוחדות להם – אין לנו ברכות על נטיעה וגם לא על האהבה. זהו הגילוי שהוא הדבר עצמו.

"בחור שא עיניך וראה", אומרת בת ירושלים לדודה, צא מהכאב על חורבן הבית, התחל לחוש את האדמה, הרם כבר את עיניך מעלה: הנה הולך ונבנה הבית מחדש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2016, ב-גיליון ואתחנן תשע"ו- 993 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: