מחול השדים שמתחולל בכל פעם שמישהו מערער את הלגיטימיות של הלהט"בים מלמד שהנושא הנדון הוא לא זכויות הפרט אלא אופייה של היהדות. הגיעה העת להיאבק על האמת 

מזה כמה שנים משתלטת קבוצה לא גדולה במיוחד על השיח הישראלי וקובעת את גבולותיו, כשהיא נוקטת לשם כך אמצעים פסולים ומהלכת אימים על הסוברים אחרת ממנה. דעות ותפיסות שהיו קונסנזואליות ונורמטיביות אך לפני כמה שנים נהפכו באבחה אחת ל"משוללות כל יסוד", "חשוכות" "גזעניות" ושאר מיני קללות, והאוחזים בהן מועלים על המוקד בציד מכשפות מתוזמן ומשומן היטב.

השיטה שהשתלטה

ע' הוא מטפל קליני שהשתתף בפורום של יועצים ופסיכולוגים ציבוריים. באחד הימים עלתה בין חברי הפורום השאלה האם לגיטימי למסור ילד לאימוץ ב"משפחה" חד מינית. ע' הביע את דעתו בעדינות שזוגיות שכזו אינה סביבה מתאימה לגידול ילד. את שהתרחש אחר כך לא יכול היה לשער כלל – חבריו הנאורים תקפו אותו במילים בוטות וחריפות, טענו שיש לשלול ממנו את תעודת המטפל, ואמרו שאם הוא נושא דעה ארכאית וגזענית שכזו אסור לו כלל להביע עמדה בנושאים אלו. ע' היה המום – ההתקפה עליו הייתה חריפה כל כך עד שהוא הרגיש שרמסו אותו ואת דעותיו ושללו את הלגיטימיות שלו מכול וכול. "יצאתי מהחדר כמו מקק", הוא סיפר אחר כך. ע' הוא רק אחד מיני רבים שכבר לא מעיזים לומר בפורומים ציבוריים את מה שהם חושבים מבחינה מקצועית ומוסרית מאז שהעזו לעשות זאת פעם אחת.

סיפורים כאלה מלמדים שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת דת מן הפנאטיות והקיצוניות ביותר. הדת הלהט"בית מאיימת להעלות על המוקד כל מי שטוען מה שהיה ועדיין פשוט לרבים, כולל גורמים מקצועיים (בייחוד פסיכואנליטיקאים), שנטייה זו היא סטייה מהנורמה ועל כן היא לא מהוה בשום אופן חממה טובה (בלשון המעטה) לצמיחת בריאות נפשית, ודאי לא זוגית ומשפחתית. עומד רב וקורא בפורום המיועד לרבנים לבעלי הנטייה הזו "סוטים", ותרעש הארץ. נכון שזו מילה בעלת קונוטציה לא כל כך נעימה אך מה שהיא אומרת בסך הכול הוא שנטייה זו היא סטייה מהזהות המינית הנורמטיבית.

מעתה אנו חייבים לשאול: מדוע לא יתאפשר לדוגלים בתפיסה הישנה בדבר ההומוסקסואליות להשמיע את דבריהם? מדוע דורסים ברגל גסה ובשיח אלים כל מי שלא מיישר דעתו לפי התפיסה החדשה, הקונה לה שליטה בספרות המקצועית, וסובר שהנטייה הזו מקורה בהפרעה אישיותית או במשבר בזהות המינית, כפי שהיה מקובל תמיד לומר? כיצד ייתכן ששיטה אחת ויחידה השתלטה על כל המרחב המקצועי והתרבותי וטוענת לפטרוניות בלעדית על השאלה מה היא החד–מיניות וכיצד יש להתייחס אליה?

יש כאן מחול שדים מדעי–תרבותי. ההתייחסות להומוסקסואליות כנורמה נעשתה נקודת המבחן הציבורי והמקצועי – "הלנו אתה אם לצרינו", האם אתה ראוי לבוא בקהל האנשים התרבותיים והמוסריים, בעלי צלם אנוש, או לא. רבים וטובים מהצועדים ב"מצעד הגאווה" אינם הומוסקסואליים אלא אנשים רגילים שבאים להניף את דגל הסובלנות, החירות והשוויון, כביכול זה מצעד הבסטיליה להגנה על הערכים של העולם המערבי. בדרך כלל מצעד זה מלווה גם במערכה מתוזמנת היטב נגד ה"חשוכים" שעדיין מחזיקים בערכים הלא נכונים. ה"הם" מוצגים כאלימים, גזעניים, לא מכילים. יש אפילו שם להפרעה שהם לוקים בה – "הומופוביה". עולם הפוך ראיתי.

מדוע‭ ‬לא‭ ‬יתאפשר‭ ‬לדוגלים‭ ‬בתפיסה‭ ‬הישנה‭ ‬להשמיע‭ ‬את‭ ‬דבריהם‭? ‬מצעד‭ ‬הגאווה‭ ‬בירושלים‭, ‬2016
צילום‭: ‬Zack Wajsgras,‭ ‬פלאש‭ ‬90

העמדת צלם בהיכל

נדמה לי שלא אחדש כלום אם אומר שהמאבק ברבנים ואנשי רוח בסוגיות האחרונות הוא מאבק מאורגן היטב. יש כאן מערכה כוללת המונעת על ידי אנשים שרוצים להרוויח משהו מעבר להכרה בחד מיניים. הנה מונחת לפנינו סוגיה שאין כמוה להביא להתנגשות בלתי נמנעת ובלתי מתפשרת בין החשיבה המערבית ודפוסי ההתנהגות המתירניים והליברליים שהיא מאפשרת ומעודדת אליהם ובין התורה והיהדות. לא, אנחנו לא נגד היהדות, בתנאי שהיא "מכבדת", "מכילה". יהדות רכה כזו שסובלת גם את השולל אותה, ובקיצור: יהדות מערבית.

אבל היהדות איננה מערבית, היא א–לוהית. החשיבה שנולדה בבתי המדרש ובשיח בינם לבין החיים שהתפתחו היא כל כולה ענוותנית כלפי האמת. אנו מאמינים שיש בתורה כדי להוביל את המציאות לאושר עילאי, כזה שהחשיבה האנושית הרגילה לא יכולה להוביל אליו. השיח הבית מדרשי אינו פוסח על השכל ועל הרגש, על החוויה הסובייקטיבית ועל האינדיבידואליות האישית, אבל כל אלו הם כלים לאמת ואינם יכולים להחליף אותה. לכן "זאת התורה לא תהא מוחלפת" – שן הזמן אינה נוגסת בה וסדרי ההתפתחות האנושית לא מיישנים אותה. היא תמיד רלוונטית, תמיד אקטואלית ותמיד תמיד משמשת לפיד אש הצועד לפני המחנה כדי להורות לנו הדרך.

זאת ועוד, לא די בנאמנות להלכה מתוך אונס, שמרנות כפויה המביאה לחוסר נחת פנימי ובעצם לחוסר אמונה בצדקתה של תורה. הפיצול בין ההדרכה המעשית הטכנית (מה מותר ומה אסור) ובין התפיסה המחשבתית (מה נחשב ומה מוערך), המובלת על ידי עולם הערכי המערבי – פיצול המתרחש לפעמים אף בתוככי בתי מדרש שונים – הוא עצמו עבודת אלוהים אחרים והעמדת צלם בהיכל. נכון, המציאות מחוץ לבית המדרש היא מורכבת מאוד – החיים מורכבים מטבעם, ועל אחת כמה וכמה החיים בדור שלנו. אבל משניתנה התורה לארץ, היא פונה לעולם המורכב, והדרכתה היא האופן היחיד איך לחיות באופן ישר בתוך העולם המסובך, עד שהוא יתוקן – "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה כי פי ד' דיבר".

ישנם החושבים שבראש ובראשונה על היהדות ועל הרבנים להיות סובלניים ומוכנים לקבל גם דעות הפוכות לתורה כלגיטימיות, לא להיות פטרונים על האמת, לחפש שיח רב גוני וכו'. משמעות הדברים היא שהם נאמנים לחשיבה המערבית יותר ממה שהם נאמנים לתורה. אבל מה עם חובתם של הרבנים להיות אנשי אמת? מה עם תפקידם להיות נושאי דגל המוסר הא–לוהי? מה עם האחריות שלהם שלא להיות למרמס תחת הריקבון הפושה בחברה בגלל משוגותיה, יצריה ובלבוליה?

המהלומה האחרונה רק מחזקת את הרושם שהננו צריכים לצאת למערכה כוללת, לברר שוב את אמיתות היסוד, את דרכי החשיבה שלנו ואת הערכים המוסריים הנגזרים מהן, ולהעמיד אל מול הנחל השוטף של המערבולת המתירנית את מתכונת החיים הטובה והמאושרת של התורה.

בתור תלמיד, "זעירא דמן חברייא", הנני מבקש מרבותיי: אנא, שאו את הדגל והובילו את המערכה. לא די בתגובה למהלומה שבאה ולזו שוודאי עוד תבוא; ישנו צורך בהצבת עמדה תורנית ברורה, בהירה ומרוממת. מתוך מעייני הישועה ניתן יהיה לשאוב מים בששון ולהחיות עם רב.

הרב מאיר נאמן הוא בוגר ישיבת הר המור ומלמד במדרשות לבנות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016