כשהפרפר הופך לגולם | בכל סרלואי

כותנהכותנה

ילי שנר

כרמל, 61 עמ'

יש דימוי החוזר על עצמו בספר "כותנה" ומהווה מפתח לתיבת האוצרות של שיריו: הגולם והפרפר. בשונה מתפיסת הזמן המוכרת, שבה מקדים הגולם את הפרפר, בוראת ילי שנר עולם שטיבו וטבעו מהופכים, משום שתנועתו מכוונת אל השורש: הפרפר חוזר להיות גולם והים אל הנחל ומקורותיו. השירים מתרחשים לכאורה בהווה, בפרטי המציאות היומיומית המתישה, המכה את בני השלושים באימה ובתדהמה, אך במעמקיהם ישנה חתירה אל שורשי הדברים ועומקם.

כששוחים נגד הזרם מגיעים למקורות: שנר חותרת באומץ אל השורש, מתחקה אחר סימני הדרך, אל מה שמכונה בשפת הסוד היהודית "העלאת דברים לשורשם" – היכולת למצוא בכל פיסה של מציאות את נקודת הפנים והסוד, הגרעין שמכוחו היא מתקיימת. שירתה המופלאה של שנר הולכת צעד אחר צעד בנתיב הזה. נראה כי העבר לעומקו, מן העבר הקרוב כשואה ומלחמה (שנר היא ילידת קיבוץ לוחמי הגטאות) ועד לעבר היהודי הרחב על מקורותיו העצומים, מתנועע מתחת לעור של שירתה. שנר היא משוררת חילונית שבשירה שלה יש יסוד רוחני עמוק של חיפוש, של מחויבות גלויה להאזנה ולהתחקות אחר קולו הרועד של השורש.

ספרי ביכורים נוטים להציג לרוב שעטנז של בשלות ובוסר; ספרה של ילי שנר עומד בפני עצמו כספר בשל, אמיץ ועמוק, שאין בו ולו תו אחד מיותר; זהו שבח שניתן לחלוק לעורכות המצוינות של הספר (אורית גידלי ורוחמה וייס), אך יותר מכול לשירתה הנפלאה של שנר עצמה. בזמן שבו משוררים רבים תופסים את מקומם מסיבות שמחוץ לשירה, עומדת שירתה של שנר במלוא צלילותה, יופייה והקסם שלה, בשירה המראה כי היפה והעמוק, כשתי כנפי הפרפר, מהווים גוף אחד שלם.

אֲנִי מְדַבֶּרֶת מִמֵּךְ כְּמוֹ אִשָּׁה
 שֶׁשּׁוֹמַעַת קוֹלוֹת מִן הַקִּירוֹת
הַמִּלִּים הֵן צִנּוֹר שֶׁל יַנְשׁוּף, בְּסַךְ הַכֹּל
עָדִיף שֶׁלֹּא לָדַעַת כְּשֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶן
שֶׁהַגּוּף עוֹקֵר אוֹתָן מִן הָאַגָּן
אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת כָּל כָּךְ וּבְכָל זֹאת
אֲנִי מָה שֶׁנִּשְׁאַר בִּי כְּשֶׁאַתְּ מִתְרַחֶקֶת
לְהִתְעַבֵּר בְּמָקוֹם אַחֵר

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת כְּמוֹ חֹמֶר אֶל מוֹצָאוֹ
(לֹא לָזֶה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה)
יוֹתֵר לַחִיּוּךְ, הַמּוּחָשִׁי כָּל כָּךְ
וְהָעֵינַיִם שֶׁמְּעִידוֹת שֶׁאַתְּ לֹא מִפֹּה
אֲבָל אַתְּ מֵאֵלֶּה שֶׁמִּסְתַּדְּרִים.
בִּצְלִילוּת גְּמוּרָה אֲנִי נֶעְתֶּרֶת אֵלַיִךְ,
לְיָפְיֵךְ הַסָּתוּר הָעִוֵּר
מָה שֶׁבֵּין שְׁתֵּינוּ תָּמִיד דָּחוּף מְאֹד
יוֹדֵעַ הַכֹּל וְשׁוֹכֵחַ,
מַמְשִׁיךְ לְבַקֵּשׁ

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 ביוני 2016,ב-אומרת שירה, גיליון שלח תשע"ו - 985. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: