אהבה של אש תמיד | חיים נבון

חוקר הקבלה גרשם שלום סבר כי המיסטיקה היא הכוח המחיה את היהדות, ונמשך דווקא להיבטים הניהיליסטיים בקבלה. את העולם המלא ואת האהבה המסותרת שביהדות ההלכתית הוא לא השכיל להוקיר

גרשם שלום (1897–1982) הוא שייסד את מחקר הקבלה המודרני, והפך את הקבלה לנושא מחקר מרכזי. קשה לתאר את עוצמת השפעתו בעולם האקדמי. כשלמדתי באוניברסיטה העברית גיליתי שבחנות הספרים של האוניברסיטה נמכרת מהדורת פקסימיליה של ספר הזוהר האישי של פרופ' שלום, עם הערות בכתב ידו. גילוי ההערצה הזה – יחיד במינו בעולם האקדמי – מעיד היטב על מעמדו הנערץ של גרשם שלום בעולם מדעי היהדות.

שלום חקר היקף עצום של תחומים ותקופות, בדק מספר גדול מאוד של חיבורים בדפוס ובכתב יד, והשפעתו על עמדות המחקר היא עצומה. כפי שציין משה אידל, פעמים רבות חוקרים בתחום מדעי היהדות או בלימודי דתות השוואתיים "נוטים לדעה שהשקפותיו של שלום על הקבלה שקולות לקבלה עצמה".

ספרו המרכזי של שלום, "זרמים ראשיים של המיסטיקה היהודית", שיצא לאור באנגלית בשנת 1941, שימש במשך שנים רבות במוסדות אקדמיים רבים בעולם ספר יסוד ללימודי הקבלה. רק עתה מובא הספר המופתי הזה בשלמותו עברית (ידיעות ספרים), וזוהי הזדמנות לומר כמה דברים על גישתו של שלום לחקר הקבלה.

גרש

צמיחה מתוך משבר

במשך שנים רבות לא היה שום ערעור משמעותי על עמדותיו הבסיסיות של שלום, גם מצד חוקרי הקבלה. אחת הסיבות לתופעה זו היא הראשוניות החלוצית שלו. שלום היה הראשון שניתח בשיטתיות גאונית את השדה הלא נודע הזה. כשמצרפים לכמות הגדולה של ספרי הקבלה המוּכּרים את הכמות הגדולה אולי יותר של חיבורים קבליים שעדיין נמצאים בכתבי יד במקומות שונים בעולם, קשה מאוד להתמצא בסבך החיבורים הענק. לכן בדרך כלל הלכו החוקרים בעקבות הנתיבים שסלל שלום, שבחר להדגיש תחומים מסוימים.

ההוגה והחוקר החריף הזה נולד למשפחה יהודית–גרמנית מתבוללת, תחת השם גרהרד שולם. גרהרד נטה אל היהדות עוד בצעירותו, למורת רוחו של אביו המתבולל. כאשר נוספה לכך העובדה שגרהרד הפיץ כרוזים אנטי–מלחמתיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, החליט אביו הזועם להתנכר לו. בזמן שהמשפחה ישבה לארוחת בוקר, דפק בדלת שליח נושא מברק. במברק הודיע ארתור שולם לבנו בן העשרים כי עליו לעזוב את הבית. שולם עזב את ביתו המתבולל, בדרכו חזרה אל היהדות. ולא סתם ליהדות, אלא אל הקבלה, שחוקרים קודמים לו הביעו כלפיה זלזול עמוק.

תפיסתו של שלום את הקבלה הייתה היסטורית במהותה. הוא זיהה בקבלה השתלשלות היסטורית שהושפעה מאירועים בתולדות ישראל, ובמקביל אף עיצבה אותם והשפיעה עליהם. הסכֵמה ההיסטורית שלו התנהלה לפי קווי המתאר הבאים: הקבלה כולה שאבה מהגנוזיס, כת מיסטית עתיקה שזיהתה בעולם אל טוב ואל רע, ואפשר אף לראות את הקבלה כולה כתופעה גנוסטית. הקבלה צצה על פני השטח בפרובנס בסוף המאה ה–12, מתוך מיזוג של מסורות גנוסטיות קדומות עם הפילוסופיה הנאו–אפלטונית. יסודות גנוסטיים הזרים במהותם ליהדות נשארו דומיננטיים בקבלה, ומשכו אותה לכיוון אנטינומיסטי (פורע חוק) ואנטי–שמרני; כיוון שהתפרץ בצורה בולטת בשבתאות.

קבלת הזוהר, לפי שלום, נגזרת מהמצב החברתי והתרבותי בספרד של המאה ה–13. גם גירוש ספרד השפיע עמוקות על הקבלה. המקובלים הגיבו לגירוש בהדגשת המשיחיות, וזאת בשני שלבים: בשלב הראשון בתעמולה משיחית, ובשלב השני – בפיתוח תורת סוד משיחית. לכן קבלת האר"י היא תוצאה של גירוש ספרד, באשר היא "העבירה את משבר הגלות ללב לבה של הא–לוהות", כדבריו של יוסף דן. השבתאות נגזרת מקבלת האר"י, והחסידות היא תוצאה של שתיהן; החסידות אימצה יסודות מרכזיים של קבלת האר"י, ואף מוטיבים מסוימים מהשבתאות, אך ניטרלה את הממד המשיחי שלהן, והחליפה אותו באידיאל של דבקות אישית.

השואה כאירוע היסטורי השפיעה מאוד על שלום. יש שטענו שהיא העצימה את נטייתו של שלום להדגיש את מושגי הגלות והגאולה כמושגים בסיסיים בקבלה. לדברי אידל, זהו אף אחד ההסברים להשפעתו הגדולה של גרשם שלום, אשר יצר את התחושה שהמפתח להבנת התקופה – תקופת השואה והקמת המדינה – נמצא בסמלים הנצחיים של הקבלה. שהרי הקבלה כפי שתיאר אותה שלום נמצאת בתוך ההיסטוריה, ובולטים בה היסודות הדרמטיים המוקצנים, חורבן והרס מול גאולה וישועה.

לדעת‭ ‬שלום‭ ‬הקבלה‭ ‬מְחַיה‭, ‬וההלכה‭ ‬מחניקה‭. ‬ישיבת‭ ‬המקובלים‭ ‬בית‭ ‬אל‭ ‬בירושלים‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

לדעת‭ ‬שלום‭ ‬הקבלה‭ ‬מְחַיה‭, ‬וההלכה‭ ‬מחניקה‭. ‬ישיבת‭ ‬המקובלים‭ ‬בית‭ ‬אל‭ ‬בירושלים‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

משיכה לנקודת העימות

מעבר לכל הפרטים האקדמיים, במחקריו של שלום רוח מרכזית אחת: הוא האמין שהכוח המחיה של היהדות הוא המיסטיקה. החוויה המיסטית, ודווקא בגילוייה המוקצנים, היא מקור האנרגיה הרוחנית של היהדות. ההלכה, לעומת זאת, היא הלבוש המוסדי שמנסים לכפות בכוח על החוויה הסוערת הזאת. ולכן הקבלה היא מְחַיה, וההלכה היא מחניקה. המוסדות ההלכתיים הם דכאניים וטהרניים. הם בולמים את הסערה הרוחנית הפנימית, וגם מבודדים את היהדות מעמדות רוחניות אחרות. הקבלה, לעומת זאת, נולדה – לדעת גרשום שלום – מתוך מפגש סוער של אופקים רוחניים מוקצנים.

גרשם שלום נמשך כל חייו דווקא לנקודות העימות והמשבר של ההלכה והקבלה. הוא נמשך להיבטים הניהיליסטיים, הפרדוקסליים והאנרכיסטיים בקבלה. הוא לא הרבה לחקור את מפעלו של רבי יוסף קארו, איש ההלכה הגדול שהיה גם איש קבלה גדול. הוא לא הרבה לחקור את משנתם של הרמב"ן והגר"א, ושל כל שאר חכמי ישראל שעסקו הן בקבלה והן בהלכה. לעומת זאת הוא נמשך בחבלי קסם דווקא לשבתאות, שייצגה את ההתנגשות החריפה ביותר בין הממסד ההלכתי לבין ההתפרצות המיסטית. האם באמת מבט מחקרי אובייקטיבי אמור להביא לעיסוק כה נרחב בתיאוריה המיסטית של נתן העזתי, ולהזנחה כה בולטת של התיאוריה הקבלית של הרמב"ן?

שלום ייחס חשיבות אדירה בהתפתחות הקבלה ובהישרדות היהדות לשני גורמים שנראו בעיניו חתרניים ואנטי–ממסדיים – משיחיות וגנוזיס. את היסודות השמרניים ואת הממסד הרבני תיאר שלום כמסורבלים ודכאניים. לדעתו, גורמים חיצוניים כמו הגנוזיס היו אחראים להתפתחות הקבלה היהודית, שהמסורת הרבנית הלגליסטית לא הייתה יכולה ליצור בעצמה. אליעזר שביד כתב שאין לנתק השקפה זו מהתקופה ומהחברה שבהן פעל שלום:

משהו מהותי ביחסו שלו אל היהדות, בגילומה ההיסטורי ובמצבה האקטואלי בזמנו, בא לידי ביטוי בהיענות החזקה שלו לאנטינומיזם במיסטיקה, ובהתמסרות המיוחדת לחקר השבתאות וגלגוליה בזמן החדש. ייתכן שמצא באנטינומיזם הקבלי הד מבפנים ואף אישור מבפנים למרדו של היהודי המודרני נגד היהדות הגלותית, ובייחוד נגד תכונת הגטו שדבקה בחומרה ההלכתית, הכובלת את חרות הרוח וחרות היצירה של אדם מישראל.

במאמר קלאסי, "מצווה הבאה בעבירה", שלום אכן הדגיש את השפעת השבתאות על תנועת ההשכלה, על ידי הפעולה האקטיבית ופריצת גבולות הגטו היהודי – הגטו הממשי והגטו המנטלי–הלכתי. במובן זה, הציונות ממשיכה בעיניו דווקא את השבתאות.

רק לאחר שנים רבות צמחה בעולם האקדמי חלופה משמעותית לדרכו של שלום. צעירי תלמידיו, ובראשם משה אידל, הציגו אלטרנטיבה לגישתו של שלום בחקר הקבלה. בין היתר ערער אידל על הטענה שהמקובלים הראשונים הושפעו מתפיסות גנוסטיות, שהתעוררו רק במאה ה–13. קשה להבין איך רעיונות כאלו נשתמרו זמן כה רב "מתחת לפני השטח". לדברי שלום הישרדות היהדות הובטחה בזכות מיתוסים קדומים, לא יהודיים ולפעמים אפילו אנטי–יהודיים, ששרדו כנבג חתום בעולם היהודי במשך דורות רבים. לדברי אידל, מפליא הוא איך טענה מעין זו קנתה שביתה בעולם האקדמי. אם כבר, טען אידל, ייתכן שדווקא היהדות הקדומה היא שהשפיעה על אבות הגנוזיס.

במקום שראה שלום התנגשות בין הלכה לקבלה, ראו לעתים קרובות אידל וחבריו דווקא רצף. התקבלותה של הקבלה בעולם היהודי ניזונה בין היתר מכך שהקבלה צמחה על בסיס יסודות יהודיים מובהקים, ושגדולי הקבלה היו גם גדולי ההלכה. היסוד המרדני–חתרני היה יותר בעיני המתבונן מאשר במקורות הקבלה הקדומים עצמם.

מכריזמה לרוטינה

ישעיהו ליבוביץ שלח פעם מכתב כועס לגרשום שלום: את עולמם של המקובלים, אמר ליבוביץ, אתה מתאר כעולם חי וצבעוני; אך את עולמם הנפשי של הפילוסופים אתה מתאר כעולם קר ומנוכר. האם באמת אתה חושב שלרמב"ם היה עולם נפשי ריק, קר ויבש?

בעולמה של ההלכה יש חוויה נפשית ורוחנית, שאינה מכלה וגם אינה מקפיאה. בילדותי זלזלתי מעט בזקנים שהיו יושבים בסעודה שלישית בבית הכנסת, ומזמזמים חרישית נעימות עתיקות. היום אני מרגיש לעתים בעצמי, בשעות רצון, את החוויה הרוחנית הממלאת והאמיתית של שעת סעודה שלישית, כשחברים מתוועדים ביחד ושרים בשקט, עם שקיעת השמש של יום שבת: "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר". על צלחת פלסטיק מלאה בקרקרים, צומחת שם – לא תמיד, אבל לפעמים – חוויה רוחנית עדינה, מלאה ובריאה. בהדלקת נרות שבת, בתפילת קבלת שבת הנעימה, בזמן נטילת ארבעת המינים, בהנחת תפילין, בכל אלו יש חוויה רוחנית מחיה. ההלכה אינה רק מגבילה, אינה רק מקפיאה את הלהבה המסוכנת. ההלכה גם מחיה, יוצרת חוויה דתית בריאה ואמיתית.

תפיסתו של שלום את היהדות ניזונה מעמדות היסוד של הסוציולוג הדגול מקס ובר. שלא כחוקרים אחרים בתחום מדעי החברה, ובר לא ראה את החיים הדתיים כתוצר לוואי של התרחשויות כלכליות–חברתיות. להפך; במידה רבה הוא ביאר התרחשויות חברתיות ואפילו כלכליות כנובעות מתוך החיים הדתיים.

אך את החיים הדתיים עצמם ראה ובר באופן מסוים מאוד. שורשם בחוויית–יסוד, ברגש עז ומתפרץ. ובר טבע את הביטוי "מנהיגות כריזמטית". המושג "כריזמטי", במקורו, לא תיאר אדם שיש לו חיוך יפה בטלוויזיה, אלא אדם שזכה בחסד אלוהי. המנהיג הכריזמטי סוחף אחריו את ההמונים בכוח המגע הישיר שיש לו עם הא–ל. אך בשנים שלאחר מכן, כך תיאר ובר, מתחוללת "רוטיניזציה של הכריזמה". המנהיגות הסוחפת הופכת לממסד, התובע ציות מכוח סמכותו ולא מכוח עוצמה אישית או רוחנית של המנהיג. התהליך הזה מתחולל לא רק בעולם הדתי. בתוך תחומה של הדת, הוא מתאר את המעבר מחוויה דתית ישירה ומתפרצת אל עולם של ממסד דתי.

הסכֵמה של ובר רואה את הממסד הדתי – מנהגים, מסורות, תפקידים – כשרידים דועכים של האש הבוערת. החיים הדתיים הממוסדים ניזונים מתוך הרמץ של הבערה הגדולה ההיא. נקל לראות את הזיקה בין תפיסתו של ובר את החיים הדתיים לבין גישתו של גרשם שלום לגבי הקבלה ומקומה ביהדות. בעקבות ובר, ראה שלום את האנרגיה החתרנית הפרועה כמקור העוצמה של החיים הדתיים, ואת הממסד הדתי כניסיון קטנוני לביית אותה.

ליאו שטראוס ניסח ביקורת מוחצת על הגישה הזאת מיסודו של מקס ובר. לדברי שטראוס, ובר כתב מתוך תמונת עולם פרוטסטנטית, שבעיניה חיים דתיים משמעותיים הם רק כאלו המתמקדים ברגשות עזים ומיידיים כלפי בורא העולם. "זוהי העדפה פרוטסטנטית או ליברלית", קבע שטראוס, "ששום יהודי אדוק ושום קתולי לא יקבלו" (ירושלים ואתונה, עמ' 98). ההרמוניה שבין עולם המקובלים לעולם בעלי ההלכה, והעובדה שלפעמים היו אלו אותם אנשים עצמם, מרמזת על צדקתו של שטראוס.

לפעמים עולה הטענה שחיים דתיים ממוסדים משמרים היטב את הרגש הדתי לאורך זמן. זוהי אמת גמורה, אך זו אינה האמת כולה. כי חיים דתיים ממוסדים, הנשענים על מצוות ומנהגים, אינם רק משמרים את הרגש הדתי הסוער, אלא גם מציגים לו חלופה. הם מכוננים נתיב נוסף של עבודת ה'.

איש המאוהב באישה בוער כולו בלהט אהבתה, ומהרהר בה ללא הפסקה מתוך סער רגשי. דווקא הרמב"ם תיאר כך את אהבת האלוהים (הלכות תשובה פ"י). אך יש גם אהבה אחרת. אדם אוהב לא פחות את הוריו, אך אהבתו אליהם אינה מתבטאת דווקא בסערת רגשות רגעית, אלא באהבה מתמדת, שקטה וחרישית, הרקומה לתוך מארג חייו ומתגלמת בהתנהלותו היומיומית. כזו היא גם אהבת הא–לוהים, כפי שהיא מתבטאת ביהדות ההלכתית. חיי ההלכה הממוסדים אינם פשרה מתוך ניסיון לשמר את שרידי הרמץ של ההתלהבות הדתית. הם מבטאים עמדה דתית בוגרת ובשלה, וההיסטוריה היהודית גם הוכיחה את עמידותה של העמדה הזו. גרשם שלום, מהאנשים החכמים ביותר שחיו בינינו, מעולם לא הצליח להבין זאת.

הרב חיים נבון הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום. 
ספרו "ברכי נפשי" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במאי 2016, ב-גיליון בהר תשע"ו - 980 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בעל המאמר צודק וטועה , לדעתי.

    הכח המחיה את היהדות איננו המיסטיקה , אלא הנבואה. גם הרמב"ם כאיש הלכה מובהק עסק בכך , וכפי הנראה מהמו"נ זו היתה שאיפת נפשו.

    חיי ההלכה הממוסדים הם בגדר עצמות יבשות לעומת הנבואה. הם נשענים על התגלויות מהעבר , חיים שהיו בעבר , וכעת נשארו מהם ארבע אמות של חלקת הקבר של הנבואה בעולמו של הקב"ה …..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: