דור שני לחטיפה | ירון אביטוב

 

תסביכים, שתיקות והסתרות של דור ההורים הם מנת חלקן של שתי החברות – זוהרה התימנייה, שאחותה נחטפה בילדותה, ואדיבה שהוריה ניצולי שואה. נוסחת ההיתוך של הסופרת מכה שנית 

980741גלבי

איריס אליה כהן

ידיעות ספרים, 
2016, 325 עמ'

בשנות הארבעים לחייה ובאופן די מפתיע, הצליחה איריס אליה כהן להפוך – ובתוך חמש שנים ושלושה רבי מכר – לסופרת שמצאה נוסחה חדשה של ספרים איכותיים, המשלבים בצורה ייחודית בין עולמות שונים בחברה הישראלית. בשנות החמישים דיברו אצלנו על כור ההיתוך של העולים החדשים בחברה הישראלית. עברו מאז יותר משישים שנה וכהן עושה בספריה מעין כור היתוך ספרותי, ובהצלחה גדולה יותר מכפי שהדברים התבצעו בחברה הישראלית של פעם.

ברומן הביכורים שלה "מכתוב", שזכה בשני פרסים לספרי ביכורים, הפגישה כהן בין ישראלית ממוצא מזרחי (בת למשפחה של עולים מסוריה) לבין בעל אשכנזי. בספרה "דושינקה נשמה", שהיה מועמד לפרס ספיר, הפגישה בין כאבם של המזרחיים (הפעם ילידי מרוקו) לכאבם של עולי רוסיה, וברומן החדש שלה "גלבי" (מתימנית: לב שלי) היא מפגישה בין כאבם של עולי תימן וצאצאיהם לכאבם של ניצולי השואה וצאצאיהם.

בעזרת הנוסחה הזו הצליחה כהן בכל שלושת הרומנים שלה, וגם החדש, לא רק להתברג בצמרת רשימת רבי המכר, אלא גם להציב על המדף ספרים בעלי ערך וטעוני רגשות העוסקים במפגש בין שסעי החברה הישראלית.

ספריה של אליה כהן לא מהססים לטפל בנושאים שנויים במחלוקת או בנושאים שהספרות לא עסקה בהם בעבר. ב"מכתוב" מדובר ברומן של אישה נשואה עם ערבי וב"גלבי" סיפורם של ילדי תימן החטופים. כהן לא חוששת לבחור ככותרות לספריה מילים בערבית או ברוסית. הרומנים בנויים על חומרי מתכון (שבר חברתי ועדתי, עימותים, עומק והתבוננות), ועם זאת הם זוכים תמיד לזריקת ריכוך או לליטוף בעזרת סיפור אהבה שנועד לרגש אבל לא יעליב חלילה אף קורא. ספרים הנגישים לקהל הקוראים הרחב, אבל בהחלט מכבדים גם את האיכויות הנדרשות מהספרות הקאנונית.

לטענתו‭, ‬מספר‭ ‬החטופים‭ ‬מילדי‭ ‬תימן‭ ‬גבוה‭ ‬מהמשוער‭. ‬עוזי‭ ‬משולם‭, ‬1994 צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

לטענתו‭, ‬מספר‭ ‬החטופים‭ ‬מילדי‭ ‬תימן‭ ‬גבוה‭ ‬מהמשוער‭. ‬עוזי‭ ‬משולם‭, ‬1994
צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

זיקה בין הטראומות

גם "גלבי" הוא בעל איכויות ממשיות וחוזר על הנוסחה המנצחת הזו, ומטפל בסיפור חטיפתם של ילדי תימן – נושא שהספרות העברית כמעט לא נגעה בו בעידן הנוכחי (למעט הרומן "ילדה טובה, ילדה רעה" של נעמי אחימור שראה אור ב–2013 ועסק בהתאקלמותם של עולי תימן במושב בישראל). כשמדובר ברומן העוסק בחלקו בסיפור חטיפת הילדים הקורא עלול לצפות למניפסט, אבל כהן חסכה מאיתנו כתבי אישום (אם כי לא כמה סטריאוטיפים) וכתבה רומן אנושי בגובה העיניים של בני המשפחות התימניות שילדיהן נעלמו ובגובה העיניים של ניצולי השואה.

"גלבי" הוא רומן רגיש המעיד על כישרון הכתיבה של כהן היודעת לגלגל סיפור משכנע. הוא עוסק בכאב אך מכיל גם הומור וכמובן גם סיפור אהבה. הספר לא תמיד שומר על איפוק. לעתים הרגשות עולים על גדותיהם ומציפים את היכולת של הקורא להרהר, לחוש ולהתמודד בעצמו. כהן מצליחה להחיות לא רק את סיפור ה"אני" אלא גם את סיפור ה"אנחנו" בכל התקופות שבהן היא עוסקת. הרומן מתרחש בשני מישורי עלילה, בין השנים 1959 ל–1983. בשנת 1983 משולבים בעלילה ההפגנות נגד בגין שלאחר מלחמת לבנון, התפטרותו ואירועים מכל תחומי החיים בישראל (כולל הספורט). בפרק אחר מתואר ביקור של מרלן דיטריך בישראל וכך הלאה.

כהן מתזזת קדימה ואחורה בלוחות הזמנים, וגם ברחבי הארץ. הרומן מתרחש בין חיפה וגבעת יערים, שדה התעופה לוד ועוד. הגיבורות המרכזיות הן חברות נפש: זוהרה התימנייה, עורכת דין גרושה ואם לילד, שאחותה התאומה בתיה נחטפה במחנה עין שמר כשהייתה בת שנתיים, ומאז בני משפחתה מחפשים אותה לשווא; ואדיבה, בת לדור שני, שהוריה ניצולי שואה ואחיה נהרג במלחמת יום כיפור.

באמצעות החברות ביניהן מצליחה כהן להפגיש לכאורה בטבעיות בין שני עולמות מנוגדים וליצור זיקה אנושית בין הטראומות – דור שני לשואה עם דור שני לחטיפה. יהיו אולי שיטענו כיצד הסופרת מעִזה להשוות בין טרגדיה שבה נחטפו לפי הטענות כמה מאות ילדים (לפי טענות אחרות, כגון אלה שנשמעו מפי הרב עוזי משולם, מדובר במספרים גדולים יותר), לבין טרגדיה שבה נספו שישה מיליון יהודים ברצח עם מתוכנן. האם שוב המזרחיים רוצים להפקיע לעצמם את דמות הקרבן – טענה שעלתה בצורה מקוממת כאשר יוסי סוכרי ואחרים העזו לכתוב את האמת על יהודי לוב שגם הם נספו בשואה. אך כשמדובר בספרות, לטעמי, כל סבל שמייצר ספרות טובה הוא לגיטימי.

המפגש הפעם מייצר חוטים סמויים הנמתחים מפתח ביתה של זוהרה עד לפנים ביתה של אדיבה ומסתיים בפינאלה הקושרת בין כל החוטים. זהו מפגש אמין וטוב מבחינה ספרותית וגם נשען על עובדות (ילדים חטופים שמצאו כעבור שנים רבות את הוריהם) או השערות היסטוריות שמהן כהן רוקחת רומן.

סלע הזיכרונות

לאחר שזוהרה ובני משפחתה כבר נואשו כליל ממציאת האחות האובדת, לוקה אמה באירוע מוחי ומאושפזת בבית חולים שיקומי. המשפחה מחליטה לעשות ניסיון אחרון לחפש את האחות שנעלמה שלושים ושתיים שנים קודם לכן במחנה עין שמר. זוהרה שוכרת חוקר פרטי בשם יגאל, והיא מצטרפת אליו למסע החיפוש אחר הצלע השנייה שלה. המסע מתחיל בצורה מסורבלת, שגורמת לזוהרה להרים ידיים ולרצות לפרוש מהסיוט המתמשך הזה שנמשך כבר יותר משלושים שנה. "אני פורשת… אין לי כוחות יותר" (139), היא מתפרצת על החוקר הגמלוני. וגם: "זה כאילו בתיה מתה פעם ועוד פעם… כמה פעמים כבר אפשר למות בכלל?" (153). במקביל לניסיונותיה של זוהרה להתחקות אחר אחותה, מנסה חברתה אדיבה לחשוף מדוע הוריה מכסים תמיד את המספר החקוק על זרועם כמו בסלע הזיכרונות. "זה לא לגילך הדברים האלה" (64), גוערת בה אמה.

התרשמתי מכישרונה של כהן לתאר באמינות רבה את עולמם של ניצולי השואה, התסביכים וההסתרות ועגת היידיש שלהם. כמה מהמונולוגים של שרק'ה, אמה של אדיבה, משכנעים מאוד במצוקות העבר וההווה שלהם. עם זאת, כמה מפרקי העלילה בסיפורה של אדיבה נמרחים מדי והסרבול המסוים שלהם תוקע קצת את הקריאה. גם יחסיהם של זוהרה ויגאל הם בתחילה מסורבלים מעט, והדבר מקרין גם על הכתיבה עצמה. בהמשך, הפקק הזה משתחרר בשתי העלילות המקבילות, וכל זאת בזכות העובדה שיגאל נפתח בפני זוהרה ומספר את סיפור הצלתו במנזר בתקופת השואה, וכן בזכות העובדה שאמה של אדיבה חושפת בפניה כמה מסודות עברה.

הדמויות המרכזיות בספר מורכבות, אם כי לא כולן באותה המידה. זוהרה, רומיה מגבעת יערים שבנה נחטף, שרק'ה, אמה של אדיבה, וגם אדיבה עצמה, אם כי במידה פחותה, הן דמויות משכנעות יותר בעלילה מאשר כמה מדמויות המשנה הלוקות לעתים בסטריאוטיפיות יתר. למשל, האחות של בית הספר המתייחסת בגזענות מתנשאת אל זוהרה התימנייה, או חותנה לשעבר של זוהרה המתייחס אליה כמעט כפסולת חיתון. שתי הדמויות הללו מוצגות בספר בצורה שאולי תקומם את הקורא על צרות עולמם, אבל הן חסרות מעט אמפתיה ספרותית.

זוהרה היא דמות מובהקת מארסנל הגיבורות של כהן, מזרחיות בעלות גון עור כהה המתגוררות בחיפה. ב"מכתוב" זוהי עירית ברנע, ממוצא סורי, שמוצאת אהבה עם אשכנזי, וב"גלבי" מדובר בזוהרה התימנייה שמצאה אף היא אהבות עם אשכנזים (בעלה הראשון הקיבוצניק והחוקר יגאל). עד עכשיו כהן היטיבה להרחיק עדות, והשאלה היא מתי היא תכתוב רומן על בת דמותה הממשית ועל יוצאי קוצ'ין מהודו בישראל, רומן שככל הידוע לי טרם נכתב.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: