ישמעאל, נציג של קרן שמבקשת לתרום לארגון שעוסק ביהדות פלורליסטית, יוצא למסע בין פעילויות וסדנאות משונות. מסע פנים–תודעתי המציע משמעות לחיינו התזזיתיים

שיר של יום

יובל יבנה

כהל, 2015, 442 עמ'

אמר רבי ישמעאל ברבי דותן איש קטמון: מדוע גרוע קפה של בתי מדרש? משום שדעתם של תלמידי בית המדרש נתונה ללימוד תורה ולא לעינוגי הגוף (עמ' 57).

מיליון דולר (!) מחפשים בית. תורם יהודי עלום שם מבקש לתרום לפעילות של יהדות פלורליסטית. חבריי המנהלים גופים מן הזן הזה נדרשים להירגע. מיליון הדולר הם במקרה הזה רק המעטפת המשעשעת המניעה את ספרו המצוין, המהנה והחשוב של יובל יבנה "שיר של יום".

המהלך העלילתי של הספר נושק באופן פרודי למחוזות ההזויים ביותר של תחום ההתחדשות היהודית. גיבור הספר, ישמעאל, גבר כבן ארבעים, נשוי ואב לילדים, העובד למחייתו ב"קרן לדמוקרטיה ופלורליזם", נשלח למסע בן שבוע ימים כדי לבחור את הגוף המבוקש בין בתי המדרשות המוזרים הפזורים במקומותינו. אם לא ימצא כתובת אטרקטיבית לכסף הוא עלול לשלם במשרתו. וכך עובר שליח הקרן בין בית מדרש חדשני המבוסס על תרמית לחוג תיאטרון מקראי דובר רוסית, סדנת יהדות לברוקרים, תפילה במניין טרנס–אטלנטי רב–דתי ועוד. עם זאת, עסיסי ואירוני ככל שיהיה, עניין מזוודת הדולרים ובתי המדרש האזוטריים הוא רק מסגרת למה שפועל ותוסס בליבת הספר – תודעתו הפעילה והרחבה עד מאוד של ישמעאל.

תודעתו של ישמעאל אמנם סובבת כול, אירונית בחלקה ומרתקת בתובנותיה, תוך שהיא קופצת בין כל מה שאפשר לחשוב עליו – משפחה ועבודה, תסכולים ושאיפות. נופים מקפיצים אסוציאציות משולחות רסן וזיכרונות מן העבר מתערבבים עם משימות עכשוויות, וכולם מתרחשים בתוך חגיגה לשונית משעשעת הנעה בין השפות השונות החיות כאן בארץ ובתודעתו של הגיבור.

עם זאת, המסע בספר אינו כאוטי. שאלה סמויה מסתתרת בספרו של יבנה: מה הם החיים? או קשה ממנה, האם יש בכלל חיים? והשאלות מופנות אלינו, קוראי הספר, בעלי משפחות, בעלי מקצועות, הרצים כעכברים במסילה. תשובה לשאלה אין, אך הספר רומז לנו היכן לחפש אותם, את החיים האבודים, לא בטקסטים העתיקים, לא במעבדה, לא במימושם של אידיאלים נשגבים, ואף לא במי האפסיים. במקום כל אלו, מדריך אותנו יבנה דרך גיבורו להתבונן במה שקורה לנו בדיוק כאן ועכשיו, בזירה המוכרת לנו היטב: מרוץ החיים הבורגני של בעל משפחה המבקש לשמור על פרנסתו, להיות הורה טוב דיו, לאפשר ליצריו פורקן סביר ותוך כדי כל זה – לחיות.

תודעתו של הגיבור, המתעקשת להתבונן בכל אלה, מעניקה חיים לו ולספר. אמנם תודעתו של ישמעאל אינה תודעה רזה. מבטו של ישמעאל ספוג בשאר רוח, בשאלות קיומיות, בהתכתבויות קרובות ורחוקות עם רבדים שונים של התרבות הכללית והיהודית על כל דורותיה והיא רווית תובנות מאתגרות. עם זאת, עצם החיים, החיוּת, נובעת מן התסיסה הקיימת כאן ועכשיו, ומתרחשת רק כשאנחנו לא מפנים מבט ממה שבאמת קורה לנו.

דמות‭ ‬המחברת‭ ‬בין‭ ‬עולם‭ ‬המבוגרים‭ ‬לעולם‭ ‬הילדות‭. ‬ליצן
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

בין חז"ל למובי דיק

אז אמנם כן, הספר עוסק בכל רובדי החיים. ביהדות, בפוליטיקה, בטיפות חלב הנושרות אל הרצפה ולא במעט גם בתשוקותיו המיניות של ישמעאל, ואלו אין בהם לא אטרקציה או פרובוקציה, כי אם רוחב יריעה של מבט כן ופיכח, משוחרר מפיקוח ומאימתו של המשטור המוסרי. יצריו של ישמעאל הם שם כחלק מהותי מן החיים עצמם, כפי שהם מתרחשים במכלול הסבוך של נפש האדם.

הפנטזיות של ישמעאל אמיתיות, בדיוק כמו מחשבותיו על תכלית החיים והמוות. הן אותו שאור בעיסה, הנובע בישמעאל ומניע אותו. באותו אופן גם אהבתו של ישמעאל לילדיו לא נגזרת מתפיסת עולם, אידיאולוגיה, ספר הדרכת הורים (ה' ירחם) או מתכונים מן העיתון. זו אהבה הורית כפי שהיא מתקיימת בדמותו של ישמעאל, אדם המבקש לשמור על חיוּתו ועל מבט רענן גם בתוך קיום בורגני הישרדותי, ועל כן משפחתו זו, שעליה הוא מדווח, יש בה רגעים של קרבה גדולה ורגעים של טורח. במפגש עם הילדים יכול ישמעאל להיות קשוב למחשבות הילדותיות הטבועות בו, לחוש אשם על שאין הוא הורה טוב כמבואר בספרים, לנוע עם ילדיו על כנפי הדמיון, אך גם לחפש דרך של מוצא מן המלכודות הטמונות בקיום זה.

בעוד שהחיוּת בספר נובעת מן המבט הכן והרושם–כול, הרי מה שמחלץ את תודעתו של ישמעאל מן הבנליה הוא העובדה שמבטו ספוג בשדות תוכן תרבותיים שונים. תודעתו של ישמעאל – המהבהבת בכל מה שהוא מצוי בו – שקועה בה בעת במרחבי החשיבה היהודית והכללית והיא מקיימת אינטראקציה, לשונית קודם כול, אך מתוך כך גם קיומית וחווייתית, עם השדות ההגותיים של היהדות. כך מתערבבת שפת חז"ל עם המרחב הירושלמי העכשווי, ומובי דיק מזכיר לחבריו הוותיקים של ישמעאל את הלווייתנים שהם רדפו פעם לפני שנים. מאבק הרואי, שמה שנותר ממנו הוא פלירטוט עגום עם מלצרית בבר.

אך לא רק תרבות ישראל והעולם הן המעמיקות את הספר. נקודת המגוז, אותה נקודה בציור שגם מבלי שתירשם בפועל כמו מושכת אליה את כל קווי הפרספקטיבה ואת חוטי הקיום, מתרקמת בספר בדמותו של ליצן המופיע לעיניהם של ישמעאל וילדיו. הליצן שר שיר מטריד, החוזר שוב ושוב במחשבותיו של ישמעאל. דמות זו מחברת בין עולם המבוגרים לזה של הילדות, בין הפומפוזיות של הקיום המקצועי לחוסר התוחלת שבו, בין שאיפות הרוח לתסכולו של החומר, בין החיים למוות.

הלץ הדתי

רוחו של אריה זקס, משורר ומתרגם, יוצר וחוקר תיאטרון, איש של בשר ורוח, נסיך הקרנבל העברי שהלך לעולמו מוקדם מדי, שורה מעל דפי הספר. דמות הלץ, שלה הקדיש זקס מסה מרתקת בספרו "שקיעת הלץ" (ספריית פועלים, 1978), היא דמות דתית, החיה את התוהו ובוהו שלפני הסדר האלוהי, המשקפת לאדם העומד מול האל את עצמו, במראה הממקדת את חולשותיו ואפסותו.

"שיר של יום" שואף להנכיח בעולם את כל מה שאנו מבקשים לשכוח ביומיום הטרוד שלנו. לקרוא לנו להתבונן בכל מה שלא נהוג להודות שרואים אותו, ולהביט בעיניו השוחקות של המחבר בכל מה שנהוג להתייחס אליו ברצינות רבה כל כך. קיומו של הלץ אינו מחליש את העולם הדתי, אלא להפך, מאפשר לו לבנות את עצמו באופן אמיתי יותר. חשיבותו הרבה של הספר היא אפוא בהנכחתו של רובד שאנו נוטים להשמיט מחיינו, וכמונו, גיבורו של יבנה יכול לחיות בעולם, לחיות ממש, רק בזכות תנועתה הקרנבליסטית והבלתי פוסקת של התודעה שלו, המתרוצצת מתוך שעשוע שאינו פוסק בין גבוה לנמוך, בתוך התשוקה, האבל, התקווה והייאוש.

אריה זקס נוכח בספר בעוד אופן. שם ההוצאה שהקימו יובל יבנה ויובל ליבליך, ובה הם מוציאים את ספריהם ופועלים למפגשי תרבות בין תחומיים, קרוי "כֹּהל", כשם אחד מספרי שיריו של זקס. ספר זה על כל פנים אינו מחווה לזקס, אלא המשך ומימוש של קריאתו לקיום של ממד ניהיליסטי וכאוטי מתלוצץ בתוככי העידן האידיאולוגי הדתי החמור ורב המריבות והמעללים שלנו. הוצאתו של הספר בהוצאה קטנה ונחבאת מעידה על כך שאת הפנינים שלנו כדאי שנחפש לא רק ברגעים הגדולים של החיים, ולאו דווקא מתחת לפנסיהן של ההוצאות הגדולות.

אהרן פוירשטיין הוא תסריטאי, חוקר תרבות, יהדות וקולנוע ומרצה על השילוב ביניהם

אתר המאמרים וההרצאות של אהרן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016