עם פטירת המשורר ישראל אלירז | חוה פנחס כהן; רבקה מרים

הוא כתב שיר בכל יום משך למעלה מארבעה עשורים ואת כולם חרזה התבוננות בחומר שהפך למטאפיזי.

כהן גדול במקדש השירה | חוה פנחס כהן

אני כותבת על ישראל אלירז מתוך תחושה עמוקה של פרדה ממשורר גדול שחי את חייו כמו כהן גדול במקדש השירה. לא היה יום בארבעים שנות חייו האחרונות שלא נכתב בו שיר. אני קוראת בספריו האחרונים כמי שקוראת במכתבים שהשאיר אחריו מי שמודע למותו ההולך ומתקרב מתוקף זקנתו. תודעתו היא תודעה של זמן ההולך וקצר.

אלירז נולד בירושלים ב–23 במארס 1936, דור שישי בארץ ודור רביעי בירושלים. הוא החל את דרכו הספרותית בתחילת שנות השישים כשפרסם ספר סיפורים ושני רומנים. מאוחר יותר כתב מחזות שעלו ב"צוותא", ב"הבימה" ובתיאטרון העירוני בחיפה, ובמקביל כתב גם ליבריות לאופרות ותמלילים ליצירות שונות. בו בזמן אף לימד וניהל את מכון "כרם" הירושלמי. מאז 1980 היה עסוק בכתיבת שירה בלבד בעברית ובצרפתית ופרסם עד מותו כ–30 ספרי שירה בעברית ו–15 ספרי שירה בצרפתית והשאיר אחריו שני כתבי יד מוכנים לפרסום אחר מותו.

ישראל אלירז, 2008 צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

ישראל אלירז, 2008
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

זרימה הולכת ונמשכת

במהלך השנה האחרונה הוציא אלירז שלושה ספרים שונים ושונים באופיים: "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד; פנקס קטן, המוקדש לשיחה עם שירתו של המשורר ישראל פנקס, שראה אור בהוצאת כרמל; והשלישי והאחרון: "מה היה אחרכך?" בהוצאת אפיק. וזה האחרון הוא אחד מספריו המפתיעים ביותר, ספר מיוחד וקטן שעל כריכתו כתוב:

מֶה הָיָה אַחַר כָּךְ?

כַּמָּה זְמַן זֶה אַחַר

כָּךְ? לְאַט מַתְחִילִים

לְהִתְבַּהֵר פְּרָטִים מֵ

רֶגַע אֶחָד שֶׁהוּא לְ

גַמְרֵי נִצְחִי

במרכזו של הספר צילום ישן. צילום העובר כמוטיב בספר מצילום קטן בגודל סנטימטר על סנטימטר ועד צילום בגודל המקורי הממלא את הדף. הכרתי את הצילום בטרם צאת הספר, מהימים בהם נפגשנו לשיחות לשם כתיבת הספר "אסכולה של איש אחד" (הקיבוץ המאוחד, 2011) – ספר של  שיחותיי עמו, שנמשכו על פני חודשים רבים, על תחנות שונות בחייו ועל שירתו. באחד המפגשים בינינו, בביתם של נעמי וישראל אלירז, הוא קם לפתע מהכיסא, נכנס לחדר העבודה וחזר עם התמונה המיוחדת הזאת, שבה נראה איש צעיר, אב, יושב על מדרגות בפתחו של בית, מאחורי ילד ועל ברכיו תינוק קטן. התינוק הוא אלירז הפעוט.

התמונה הזאת הייתה משמעותית מאוד בעיניו והוא קרא לה: פיאטה. בתחילה חשבנו לכלול את התמונה בספר, אך לבסוף ויתרנו על כל תמונה שהיא. והנה התמונה מופיעה בספר שכולו מוקדש לתמונה. התמונה היא זיכרונו הראשון של אלירז את אביו ובאמצעות התמונה נפרד אלירז מאביו. הספר הוא חיבור מרתק בין שני נושאים גדולים בשירתו: מוות ופרדה והתבוננות בתמונה. בספריו לאורך השנים חוזר נושא ההתבוננות בתמונה, ביצירת אמנות. ההתבוננות בתמונה או ביצירת אמנות הייתה עבורו כמו התבוננות בטבע.

הפואטיקה של אלירז מנוסחת ומזוהה בשירים, בין השאר במבנה השירים, במרווחים בין השורות, בזרימה המתרחשת כמעט תמיד בזמן הווה ובמרכזיותה של העין כגיבור מרכזי בשירה. זו פואטיקה המעצבת את העולם השירי בהליכה מתוך התבוננות בפרטי הנוף או בתמונות וזו שירה העוסקת בחומרים הנראים, או הרוצים להתגלות; ההתבוננות ב"חומר" הופכת אותו באמצעות העין לחומר מטאפיזי.

אלירז נמנע בכתיבתו במודע מכל הקשר של קדושה בטווח המילים, שכן הוא מגיע בשורש המעשים ובשורש המושגים שבהם הוא עוסק ל"קידוש" המציאות וההוויה של המתבונן. זו יכולה להיות הליכת חולין בנוף והארה של מושגים בעלי אופי מרחבי וגיאוגרפי. דומה הדבר לצאתו של אברהם לדרך, הליכה שלא נאמר עליה דבר, רק הליכה כמדד לזמן, שלושה ימים. וכאשר נושא אברהם את עיניו הוא רואה את המקום מרחוק. על זה אמר מבקר הספרות וההיסטוריון אריך אוארבך:

נשיאת העיניים היא התנועה היחידה ובכלל הדבר היחיד המסופר על המסע, ואף על פי שהיא מוצאת טעמה בכך שהמקום גבוה, הרי היחידות של התנועה הזאת מעלה את רושם הריקות של דרך המסע. כאילו אברהם לא הסתכל בדרך לפני כן, לא ימינה ולא שמאלה, דיכא כל גילויי חיים שבו ובבני לוויתו, חוץ מצעידת רגליהם בלבד. המסע הוא כמין צעידתשתיקה דרך הסתם והארעי, עצירת נשימה, תהליך ללא הווה, המשולב בין העבר והעתיד כהליכה שלא נמלאה אבל נמדדה: שלושה ימים.

ולעולם אלירז הולך בהווה ומתבונן בהווה השירה, המשקפת את תהליך ההתפנות שלו מהרבדים ההכרתיים והאינטלקטואלים לעבר העין, הנקייה מכל אלה, לעבר ההתבוננות, לשם הראייה. זו שהות והשתהות הבונה שפה.

מקפיא את תום הילד

בשונה מכל ספריו ספרו האחרון מכיל פרגמנטים. בפרגמנט הראשון והפותח הוא חורג מחוקי ההווה להם הוא כמו מחויב ופונה להסבר ולזיכרון:

תמונה אחת מלווה אותי כל חיי. אני יושב על ברכי אבי. הוא צעיר בתחילת שנות העשרים. חוזר הביתה מעבודתו ומתיישב על סף הבית, אני על ברכיו. מי הצלם? זו לא אמי. לא היתה מצלמה בבית, אולי אחד מחבריו הפועלים הבא עם אבא לחלוק אתנו את סעודת הערב (עמ' 13).

אלירז הפעוט עם אביו, 1938 צילום מתוך הספר "מה היה אחר כך"

אלירז הפעוט עם אביו, 1938
צילום מתוך הספר "מה היה אחר כך"

התמונה היא טקסט מיתי עבורו והספר אינו אלא דיאלוג פרשני עם התמונה בה דמות האב, על כל גילוייה והסתרותיה וכמובן גם עם הזמן החולף. מנגד לפרגמנט הפתיחה עומד שיר הפתיחה:

הבט אחרכך המשך להביט. והבן

את העמידה מול האב המת

והילד העומד למות. דבר

ובאותה שעה המשך לדבר

על הנקודה האחת שהכל

נשען עליה או צומח ממנה

ואני עומד לפניה, כאן.

בצורה חדה ובהירה אלירז מעמיד את כל המוטיבים שיוליכו את הקריאה בספר. והנה, בהמשך הספר, הוא מספר לנו בגילוי–לב על עולם ילדותו:

העולם סביב סוער. אנו שנתיים לפני פרוץ המלחמה באירופה, ואין זכר לכך בתצלום . הייתי צעיר מכדי לקחת חלק בסופה ההולכת ומתקשרת מעל העולם. התצלום מקפיא לנצח את תום הילד שלא יידע עוד לעולם את האסון הנורא שאמנם קם והיה. (עמ' 92)

הספר, כייצוג לכלל שירתו המאוחרת, נכתב אפוא מתוך מודעות גבוהה של האדם, של האמן ההולך ומזדקן ועומד מול פלא הילד שנשאר בתמונה. הנה הוא מוגן בין ברכי אביו, מול פלא הילד שנשאר בתמונה כמי שהיה ולא יגדל עוד לעולם ואילו האדם המתבונן הולך ומשתנה, הולך לעבר המחיקה.

חוה פנחסכהן היא משוררת, עורכת ומייסדת ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודים מהעולם. לאחרונה ראה אור ספרה "מסע אחר עם עורב שחור ו–Saint Claire" בהוצאת קשב לשירה

——-

בוחן את הפלא | רבקה מרים

במותו אפשר לראות את הכרך האחרון ביצירתו, המביא אותנו למפגש האולטימטיבי בין החיים שאין להכילם, למוות שאין לומר עליו דבר

ישראל אלירז היה אלכימאי, מדען בלתי נלאה, משוגע לדבר, שאינו מרפה מחיפוש אחר נקודות המפגש בין החומר לאל–חומר. כל שיר של אלירז הוא מבחנה של הַפֶּלֶא, קפסולה שבה אצורים בד בבד הקיים והחולף ברגעים, במראות, בטעמים ובריחות. בשנים האחרונות הוא פרסם, כאחוז תזזית, ספר אחר ספר, לעתים קרובות יותר מספר בשנה, כשבכל שורה ושיר אגורים רסיסי החידה. במותו השבוע אפשר לראות את הכרך האחרון ביצירתו, שמביא אותנו למפגש האולטימטיבי בין החיים שאין להכילם למוות שאין לומר עליו דבר.

שיריו של אלירז נוגעים בציור, אפשר אולי להשוות אותם לציורי הטבע הדומם, מה שבצרפתית קרוי "טבע מת" – כשדווקא מתוך הדממה של החומר אפשר לקלוט את הפעימה שאינה פוסקת שמצויה מעבר לרעש של הקולות.

גם בשמות ספריו ניתן לראות שירים – "הלא ייאמן פשוט ישנו", "בשבח הדברים החולפים", "לפני הדלת, מעבר לקיץ" – הנה, למשל, שם אחד מספריו האחרונים ששמו – "מה היה אחר כך? כמה זמן זה אחר כך? לאט מתחילים להתבהר פרטים מרגע אחד שהוא לגמרי נצחי".

בספרים הוא מתחקה אחר דמויות הוריו המתים, אחר תמונת עצמו כילד שיושב על ברכי אביו, אחר האהבה האדירה, המטלטלת והמתרחקת. בשירים הוא משוחח עם אמנים אחרים, עם חפצים, עם עונות השנה.

קשה לכתוב בקצרה על האיש הנאה הזה, העצור והפועם, השקט וחסר השקט, שקולו עוד מצטלצל באוזניי אף כשהוא כבר חמק לו ונגוז אל הרווח שבין המילים. אביא רק כמה שורות מספר שיריו "איש יושב בלילה ומביט באגסים הבוערים":

למה אדם קם

לָמָּה אָדָם קָם פִּתְאֹם וּבוֹרֵח?

יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְנֶעֱלָם? מַה

פֵּרוּשׁ נֶעֱלָם? דָּנִיֵּאל זַק אָמַר

תְּפֹס אֶת הָעַצְמִי אֲבָל אֵיפֹה

הוּא נִמְצָא? לָמָּה אָדָם שׁוֹאֵל

הַבקֶֹּר עַל הַשִּמחה הַמִּתְמַעֶטֶת

בָּעוֹלָם? עַכְשָׁו יָדָיו רוֹעֲדוֹת

מִן הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה בָּהּ הוּא

כּוֹתֵב עַל הָעִנְיָן הַגָּמוּר

הָיָה עָלָיו לָגֶשֶׁת לַפְּסַנְתֵּר

לְנַגֵּן מַשֶּׁהוּ בְּצוּרַת אִצְטְרֻבָּל

לְחַכּוֹת, לִמְחֹק, לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת

מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד עוֹמֵד לִקְרוֹת?

רבקה מרים היא משוררת, סופרת וציירת. 
ספר סיפוריה "יישובו של עולם" 
ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2016, ב-גיליון צו תשע"ו - 972 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: