בניין מלב אדם | שמעון קליין  

 

רוח ההתנדבות הגדולה של העם בבניין המשכן מפתיעה ומפליאה גם יחד. מדוע זקוק המשכן לתרומות?

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת (שמות לה, דט).

במילים אלו נפתח מסע ההתרמה לבנייתו של המשכן. העם נקרא לתרום, ותגובתו אינה מאחרת לבוא (שמות לה, כא–כט):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'.

רוח של התלהבות נושבת בתיאורים אלו. בניגוד לציווי משה המתמקד ברשימת החומרים המבוקשים, הנושא כעת הוא האנשים ומעורבותם האישית באירוע: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" – אנשים שלבם נשא אותם אל הרצון לתרום באו; "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ" – לצד רצון הלב, מתוארת ההשראה בעולם הרוח המביאה את האדם אל הנדיבות. רק במעגל נוסף שב הכתוב ומתאר את הבאת החומרים המבוקשים לבניית המשכן.

כמה זמן נמשך "מבצע ההתרמה"? משה אינו קוצב לו זמן, וניתן היה לחשוב על תקופה ממושכת, שבמהלכה תושלם המשימה. למעשה, ביום אחד, ובבוקר שלמחרת, נאספות תרומות מעבר לנצרך. כך עולה מתיאור האיסוף הגולש אל עבר היום השני: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר". האנשים משכימים קום, התרומות ממשיכות לזרום, ובתגובה פונים בצלאל והעושים עמו במלאכה אל משה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ה). משה נענה לקריאה, קול עובר במחנה, ורק לאחר מכן נעצר האיסוף: "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם, שם). צורך פנימי עז היה לעם להמשיך ולתרום, וציוויו של משה שימש סוג של כליאה לנפשם.

תיאור זה מעורר שאלות. לא מובן מאליו הוא מבצע ההתרמה הגדול שאליו נקרא העם. מדוע לא חויבו להביא את כל אלו? גם תגובת העם מעוררת פליאה: מהיכן באה רוח ההתנדבות הגואה כל כך על גדותיה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

ביטוי למאוויי עם

דומה שהשאלה על פשר ההתנדבות תלויה בשאלה קודמת – מהו המשכן? תשובת המקרא לשאלה זו משתנה מחומש לחומש. לדוגמה, בספר ויקרא נתפס המשכן כרשות שבה נוכח אלוהים, ואין בו כל אזכור לעובדה שבני אדם הם שיצרו אותו, בוודאי שלא לנדבת לבם. עובדה זו מצטרפת למבט הכולל המשתקף בחומש זה הרואה את העולם כעולמו של הקב"ה, את הארץ כארצו, ואת המועדים כמועדיו. חומש זה פותח בפנייה של ה' אל משה ממקום הקודש – "מאוהל מועד", ונקודת מבט אלוהית זו על המציאות מלווה את החומש כולו.

בספר שמות, לעומת זאת, מתואר המשכן כפרי יצירתו של העם. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) אומר הכתוב, ומדבר על העם היוצר את המקדש. בהתאם, לא במקדש שוכן ה', כי אם "בתוכם" – בלשון רבים, בעולמו הפנימי של כל אחד מיוצריו. מבט זה נגזר מן התפיסה הכוללת המוצעת בחומש זה, שנושאו הוא יצירת עם ישראל והעמדתו על במת ההיסטוריה. בספר זה נוצר העם במצרים, הוא מתייצב נוכח אלוהים על הר סיני, ולבסוף הוא בונה את המשכן – המשמש קומה נוספת בעולמו, שאליה יבוא ה' ובה ישרה את שכינתו.

כעת ניתן להבין את מקום נדבת הלב והתרומה. אילו הייתה הנתינה משמשת כחובה, חסרה הייתה ההתעוררות הפנימית של העם שתהווה ביטוי לרצונותיו העמוקים. לעומת זאת, נדבת הלב ייצרה את ההתמסרות וההתלהבות הגדולה, והיא שהביאה את המשכן לשמש ביטוי למאווייו העמוקים של העם.

רוח האמנים

נשיאת לב נוספת מתוארת בפסוקים אלו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ב). קודם לכן שויכה נשיאת הלב אל המתנדבים: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" (שמות לה, כא), וכעת היא משויכת אל היוצרים חכמי הלב. מהו חלקם של אלו בבניית המשכן?

כישורים רבים מייחס הכתוב לבצלאל: כישורים מתחום הרוח: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ–לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שם, לא); וכישורים מתחום המחשבה: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שם, לב). כל אלו הם ממדים בנפשו וברוחו של אמן.

חכמים במדרש דורשים את שמו של בצלאל כמי שזכה לשבת "בצל אל", והם מספרים על אירוע שהתרחש בינו לבין משה. משה התקשה לדמיין את צורת המנורה, ואילו בצלאל הצליח לפענח את סודה. "התחיל משה תמה ואומר: אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית אותה עשית מדעתך? בצלאל – בצל אל היית עומד?" (מדרש תנחומא בהעלותך יא). בצלאל הוא אמן, המלאכה הנדרשת כעת היא מלאכת יצירה, ובהקשר זה בא לידי ביטוי יתרונו. משה מנסה ליצור את המנורה על פי דגם הנראה אליו משמים – מאת ה', ולא עולה בידו. בצלאל לעומת זאת בא אל המנורה מתוך עולמו הפנימי – וצלחה בידו.

אם בתחילת העיון נראה היה המשכן כפרי לנדבת לבו של העם, לרצונותיו העמוקים והכמוסים, כעת מתברר שהוא גם פרי כישרונותיהם של אמנים ואנשי רוח. אלו ואלו מעמידים את יסודות המשכן כפרי יצירתו של העם, ובבוא העת אליהם יבוא השוכן.

הרב שמעון קליין מלמד במכללות ליפשיץ והרצוג ובישיבה הגבוהה בבית אל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: