בתגובה ל"חילונים לומדים תורה"

גיליון פרשת תרומה

מחמיצים את העיקר //

כאשר אדם בא ללמוד תורה, הוא מברך שלוש ברכות, כאשר הברכה האחרונה, הנקראת בפי חכמים "המעולה שבברכות", היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה". ראשית, יש כאן אמירת תודה על שזכינו לקבל את התורה. כי התורה היא "לקח טוב", ו"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". אך בנוסף לזה יש בברכה מסר חשוב ביותר – לימוד התורה חייב להיעשות מתוך ההכרה שאתה לומד את דבר ה', "נותן התורה". הידיעה הזאת תדריך את האדם באופן נחרץ כיצד ללמוד וכיצד להתייחס לאשר למד.

כאשר אדם בא ללמוד תורה הוא ימצא בה סיפורים ומצוות רבים שימצאו חן בעיניו, וגם ירוממו וילהיבו אותו. אך גם פסוקים שלא יבין, אולי אפילו כאלה שיקוממו אותו. כשאדם מוצא דברים כאלה בספר רגיל, הוא אומר – אינני מסכים. זה לא נכון ולא צודק, וכיוצא באלה. אבל לא כך בלימוד תורה. כאן אין "לא נכון" ואין "לא מסכים". יש רק – "לצערי אינני מבין", ו"תמוה בעיניי מאוד". "כִּי הָאֱ–לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל  הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

כאשר אדם יסתכל על הפסוקים התמוהים בעיניו מנקודת מבט של ענווה כלפי ה', בוודאי ינסה לחשוב עליהם מחדש באופן מעמיק יותר, ואז ייתכן שתיפתח לפניו הבנה חדשה. ואולי אף ימצא שחלק מהפסוקים לא נאמרו כפשוטם, ויש בהם כוונה נסתרת. ויימצאו גם כאלה שלא ימצא להם בינתיים שום פתרון. הדבר אכן אינו נוח, אבל גם אינו אסון, שכן המבט של אנוש, שכחציר ימיו, מצומצם הוא לאין ערוך מהמבט האלוהי הכולל כול. על כן במקום הזה הענווה היא גם חכמה גדולה.

ויש הקוראים את התורה בלי לברך ברכת התורה ובלי להכיר במקורה האלוהי. הללו מתייחסים אליה כמו אל ספר אנושי רגיל. "לומדים" אלה דומים למי שלומד ספר פיסיקה מבחינה דקדוקית ותחבירית, ובכך החמיצו את העיקר. כי העיקר בלימוד התורה הוא העמידה מול דברי קודשו של ריבונו של עולם. עקדת יצחק, שאלוהי עולם מציג אותה כפסגה הרוחנית של חיי אברהם, תהיה בעיניהם פנאטיות שפלה וניסיון רצח, ועוד יגידו שהם לומדים תורה.

אמת, גם הם יוכלו לקלוט מהתורה דברים טובים. יוכלו להתרפק על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ולעשותו ליסוד חיי המוסר שלהם. אבל בלימוד תורה לאמיתה יש ללמוד "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" וזהו דבר אחר לגמרי. רמה אחרת ועומק אחר.

משה גנץ

הרב משה גנץ הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשעלבים

יחס מתבטל מדי לאורתודוקסיה //

מובנת מורת הרוח של ארגוני ההתחדשות היהודית שבעקבותיה יצאו בקמפיין בכמה כלי תקשורת. משרד החינוך מקפיא את תקציבם וזאת על אף שבניגוד לרוב המכריע של בתי המדרש, הם פתוחים לכול. אולם ראוי שגם העמותות הפלורליסטיות, המזהות לרוב יהדות עם תרבות ולא עם הלכה, יבחנו את עצמן ואת יחסן המתבטל לאורתודוקסיה. מרבית שיעורי הלימוד שהן מעבירות נוגעים לטקסט שנחשב "דתי". חלק הארי שייך לתורה שבעל פה ורק מקצת השיעורים יעסקו בשפינוזה, בבובר, בגורדון, באחד העם או בהשל. זאת ועוד, כמעט לא נזכרים הוגים שתרמו לתרבות האנושית ולא היו יהודים.

גם בתוך הטקסט שעולה מן המקורות יש ניפוי. במוסדות אלו לומדים את מה שרך וערב, ולא מעִזים בדרך כלל לגעת בסוגיות מפולפלות וקשות, השמורות רק לחובשי כיפה. וכך, עד כמה שעולם האגדות מעורר מחשבה, הרי שמה שנחשב בעבור אלה שולי – אצל אלה נעשה עיקר.

הבעיה מתעוררת בגלל טשטוש ההפרדה שבין העולם הכתוב לעולם המעשה. עירוב בין הספרים לחיים תורם לרלוונטיות שלהם לעולם ואינו משאיר את הלימוד במגדל השן, אך הוא מערער על חשיבות הלימוד לשם לימוד. במילים אחרות, כשאין בסופו של דבר פסיקה, שיטת הלימוד שונה בתכלית. פעמים רבות מחבר התלמיד בין הטקסט העתיק לבין חיי היום יום, אך בהיפוך היוצרות. בעוד שתלמוד התורה של מי שלומדים מבוקר עד ליל עולה על שולחנם, חודר למיטתם ומעצב את יום השבתון שלהם, תלמידי הישיבות המודרניות ייזכרו במהלך הלימוד עצמו במאורעות שקרו להם ויביאו אותם לכיתת הלימוד, משל הייתה בית קפה.

מייסד בינ"ה, ערן ברוך, התייחס לעניין זה. לדעתו, שלא כמו בישיבה חרדית, את מסכת שבת לא לומדים כמקור סמכות אך גם לא כמחקר אוניברסיטאי. הוא מוצא סינתזה בין השניים: "אנו גם שואלים את הלומדים מה הם עושים בשבת. אנחנו לא מלמדים בשביל הידע האקדמי. אנחנו רוצים שהם יעשו. זו המסורת שלך, תלמד, תתייחס ותחליט מה אתה עושה ומה אתה דוחה. חשובה לך קבלת שבת, אבל אין לך בעיה להדליק אש? בסדר גמור". לפי זה, אין מכנה משותף יהודי. המעשה שונה בין אדם לרעהו והלימוד כאמור לא רק משני אלא גם משמש מעין תחביב ולא מרכיב זהות אותנטי.

חיסרון נוסף שיש בישיבות המודרניות הוא שבהיפוך ממגמתן, הן דווקא פוגעות בשוויון. נכון אמנם שדווקא העדר הרקע התורני מוביל ליצירתיות שלא צצה בקרב תלמידי הישיבות הקלאסיות. במובן זה הם אלו ש"חוזרים למקורות", שכן הם מבטאים את אותו אומץ מחשבתי שהיה לחז"ל כפי שהוא משתקף בדברים הנקראים עצמם, אלא שהדיונים הללו עלולים לעורר גם אנרכיה טקסטואלית. התרחקות מהפשט היא כדאית, כל עוד אינה בלתי מודעת.

המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שיש בהן ביטוי, לא מודע, לעליונות הישיבות המסורתיות על פני המתחדשות. הם מחזקים את דברי החזון איש, שלפיהם העגלה הריקה מפנה את דרכה לעגלה מלאת התוכן, או במקרה זה נשרכת אחריה. ואולי לפני כל אלו יש לשאול את העומדים בראש הארגונים של היהדות הפלורליסטית המחזרים על פתחי מוסדות המדינה בבקשה לתקצב אותם – האם לא אתם הייתם מי שייצגו במשך שנים את העמדה שלפיה אסור להתפרנס מן התורה.

שי זילבר

שי זילבר הוא כתב חינוך ברשת ב' ולומד בבינ"ה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בפברואר 2016,ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. דברי שי זילבר מעניינים – הוא עולה על נקודה נכונה בקשר ללומדים ב"ישיבות החילוניות" שכבר עלתה בראיונות וטורי דיעה הקשורים לרות קלדרון אולי הידועה ביותר בז'אנר הזה שעיקר הלימוד בגמרא במקומות אלו הוא יותר באגדתות וכמעט ולא אם בכלל "לומדעס" שהוא הבשר של לימוד הגמרא הישיבתי

    מבלי לזלזל בכהוא זה בחלק האגדתות שבגמרא שרבים מגדולי ישראל עסקו בו וכתבו עליו ספרים ברור שבשביל להיות תלמיד חכם אי אפשר בלי החלק הלמדני -הלכתי (בין אם מדובר בלימוד סוגיות אליבא דהלכתא ובין אם מדובר בעיון "ליטאי" של קצות ונתיבות וחילוקים של ר' חיים)

    ברור שהעיסוק בכל לימוד שהוא במקומות אלו חשוב בבחינת "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמאור שבה מחזירם למוטב" אבל השאלה ששואל שי זילבר האם הלימוד שם יישאר בגדר תחביב או שבאמת יצמחו משם למדנים חילונים היא שאלה טובה וכנראה שללא לימוד גמרא בעיון דומני שהתשובה ברורה ………

    זו גם אחת הסיבות מדוע הרבה למדנים לא ממש התפעלו והתרשמו מרות קלדרון לאחר נאום כניסתה לכנסת שהיא העבירה שיעור בגמרא וכזכור …….

  2. אמיר שכטר – למדנים חילונים לשיטתך צריכים להמדד בכלים האורתודוקסיים הרגילים כי מה שהאורותודוקסיה חושבת שהוא החשוב, הוא החשוב. זאת גישה מוכרת וידועה שמבוטאת במשל העגלה הריקה והמלאה.
    הבעיה היא ששי זלבר בניתוחו חוטא באותו חטא עצמו. מצחיק שתגובה שהכותרת שלה הוא "יחס מתבטל בפני האורתודוקסיה" בעצמה נאמרת מנקודת מבט של התבטלות בפני האורתודוקסיה.
    מעבר לזה חייב לציין שלא הבנתי את רוב הביקורת:
    נכון, חילונים בדרך כלל לא לומדים סוגיות תלמודיות עבשות, פשוט כי רובן לא רלבנטיות לחיים החילוניים. לקרוא לזה "קשה" ולזה "רך" זו בדיוק החלוקה האורתודוקסית של הסיפור ואין לה הצדקה מנקודת מבט חילונית. זה שלומדים תכנים שונים אצל חילונים ודתיים זו בעייה רק אם מישהו חושב שמה שמלמדים באורתודוקסיה הוא מה שחשוב ולא, נניח, מה שמעניין חילונים ללמוד. לי בכלל לא ברור למה אמור לעניין חילונים מה דתיים לומדים בישיבות. לימוד התורה החילוני לא נעשה מתוך התייחסות (לא לעומתית ולא שאינה לעומתית) ללימוד התורה הדתי.
    זה שאין מעשים שכולם מתחייבים אליהם זו בעיה רק אם מתוך תפיסה מסויימת, הלכתית-אורתודוקסית. מתוך תפיסה תרבותית זו לא בעיה, מה גם שזו ממילא המציאות הנוכחית. גם לא ממש הבנתי מה זאת אנרכיה טקסטואלית שהלימוד מביא אליה ולמה זה קשור לשוויון.
    שתי ביקורות מוצדקות וידועות הוא העלה – זה שהלימוד לא מספיק מביא לידי מעשה, וזה שלא לומדים הרבה הגות כללית. רק לא ברור לי למה אלו גורמים לכך שהלימוד יהיה "לא אותנטי". מה זה בכלל לימוד אותנטי?

  3. מדברי ש. זילבר אפשר להסיק שמי שאינו מאמין בקב"ה ובחיוב לקיים מצוות, אל לו ללמוד תורה.האם החמצתי משהו?

  4. עופר, לא כתבתי שהלמדנים החילונים צריכים לרצות את הלמדנים בישיבות

    מה שכן בכדי להיות למדן צריך לדעתי לדעת היטב לנתח את הסוגיות המשפטיות בגמרא שזה עיקר ה"בשר" שלה

    אם העיסוק הזה היה קיים שם ואפילו לא דרך ספרי האחרונים המקובלים בישיבות אלא בדרך שלהם לא הייתי כותב את מה שכתבתי

    אילו במקומות אלו קיים עיסוק בניתוח הסוגיות המשפטיות ולו בדרך "חילונית" או חדשנית אך לעומק זה כבר היה יותר מרשים אותי – גם אם מתוך התנגדות

    לזאת התכוונתי. …….

    • הנקודה שלי היא שההגדרה שלך (ושל זילבר) ללמדן היא אורתודוקסית, כמו גם הטענה שההלכה היא ה"בשר" של הגמרא (או שללמוד גמרא זה מה שחשוב).

  5. עופר, רוב הדיון התלמודי הוא בעניינים המשפטיים זאת עובדה

    מעבר לכך אתה שואל מי אמר שללמוד גמרא זה חשוב אז אשאל אותך מה אתה רוצה שילמדו ב"ישיבות החילוניות"?

  6. מבחינה כמותית בגמרא יש יותר חומר לא הלכתי מאשר דיונים הלכתיים, זאת עובדה.

    מה הייתי רוצה שילמדו? קודם כל אני מסכים עם הביקורת שלו על כך שלומדים פחות מדי הגות כללית ויותר מדי בסיס על חשבון גורדון, השל וכו'. שנית אני כן חושב שללמוד גמרא זה חשוב, פשוט סדר העדיפויות שלי בלימוד גמרא הוא אחר. אני גם חושב שלימדו על הסדר גם הוא חשוב אבל לא חושב שהוא "הבשר" של לימוד גמרא אלא עוד דרך ללמוד.

  7. עופר, לגבי הקביעה הראשונה שלך – מאיפה הבאת את זה?

    לגבי לימודי הגות כללית- גם אני מאוד אוהב ללמוד הגות זו וחושב שחשוב ללומדה אך אני מבין למה ב"ישיבות החילוניות" פחות לומדים את זה כי מטרתן היא ללמוד את המורשת היהודית דווקא

    הרי לא מדובר בקורסים בפילוסופיה אלא במקומות לימוד עם מטרה אחרת ולכן סדר העדיפויות שלהם מובן

    • נכון אבל זה ל מלמדים פילוסופיה באופן שוטף בציבור החילוני. אז כשמלמדים הגות מן הראוי ללמד גם פילוסופיה.

      מחוקרים שבדקו את זה.

  8. אמיר שכטר

    עופר, לגבי "חוקרים שבדקו את זה" לא צריך להיות חוקר תלמודי משכמו ומעלה כדי לראות איזה נפח תופס יותר בגמרא

    כל בחור ישיבה ולומד דף יומי וכו' יכולים לראות את זה

    ולגבי לימוד הגות- אני מבין מה שאתה אומר ועדיין המוסדות עליהם אנו מדברים בחרו להשקיע בנושאים אחרים וזה לגיטימי

  9. הערה לגבי השם

    בס"ד כ"ב באד"ר תשע"ו

    ההתעניינות של אנשים במורשת התרבותית, הערכית והדתית של עמם היא מבורכת.
    נביט בגאווה ובהערכה אל אבותינו, אנשי עמל, שעם כל קשייהם, היו קובעים עיתים לתורה יום יום, ומסרו את נפשם כדי שילדיהם ילמדו וישכילו והנהיגו בקרבם את 'חוק חינוך חובה' אלפיים שנה לפני שהאנושות החלה לחלום על כך .
    אבותינו, שלמרות רדיפות קשות, שמרו בעקשנות על זהותם הדתית והלאומית ולא חדלו לחלום על חידוש חייהם בארצם ועל גאולת העולם כולו.
    אבותינו, שתחת שעבוד המלכויות הקשה והמשפיל, שמרו על צלם האלקים שבהם והקימו חברה של צדק וחסד, שבה אף במקום הנידח ביותר היתה קהילה מסודרת, שדאגה לחינוך לכל, לעזרה הדדית ולתמיכה בנזקקים, הן בני הקהילה והן יהודים ממקומות אחרים שנקלעו אליה בנדודיהם. ולא עוד אלא, שהקימו מערכת כלל עולמית של תמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל כדי לשמור בכל מחיר על המשך הנוכחות היהודית ב'ערי הקודש'.

    נתבשם מכל מכמני 'ארון הספרים היהודי'. לימודי האגדה, המחשבה והחסידות יחשפו בפנינו את עולמם הערכי, ולימודי ההלכה ו'המשפט העברי' יראו לנו איך השכילו ליצוק את הערכים הגדולים לפרטים ולפרטי פרטים, המביאים להנכחת הערכים הגדולים בחיי היחיד, המשפחה, הקהילה והאומה. וניקח לחיינו את כל הטוב והיפה שאיתו ניפגש בלימודנו.

    רק ראוי להעיר שהשם 'ישיבה חילונית' לא מוצלח.
    ראשית, לגבי השם 'ישיבה' – מדוע לקחת מושג דתי ולרוקן אותו ממשמעותו הדתית המובהקת?
    ושנית, לגבי השם 'חילונית' – היש לך אדם מישראל שאין לו זיקה לפחות חלקית למצוות התורה, אם בין אדם למקום, ואם בין אדם לחבירו; אם 'בין אדם לעצמו' ואם בין אדם לעמו וארצו.
    יותר מתאים לענ"ד שם כמו: 'מדרשה לתרבות והגות יהודית' או כיוצא בזה..

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר
      לקחת מושג דתי ולהכניס בו תוכן חדש – זה חלק מהניכוס מחדש של החילונים את ארון הספרים היהודי.
      יש הרבה מאוד אנשים שאין להם חלק ונחלה במצוות, ובדיוק בגלל זה הם החליטו לקרוא לעצמם חילונים.

    • למה לטשטש מושגים?

      לעופר – שלום רב,

      יש מצב שאני מעוניין ללמוד בעיון את 'ארון הספרים' של החכם X ללא מחוייבות לקבל את שיטתו כמכלול. אני מעריך מאד את X כהוגה דיעות חכם ומעמיק ולכן אלמד את ספריו בשקיקה ובעיון דקדקני – אך מה שלא נראה לי בדבריו, אני שומר לעצמי את הזכות שלא לקבל ואין זה פוגם את הערכתי הגדולה לאותו הוגה מופלא.

      מותר לא להסכים, מותר לחלוק. אז לשם מה להפוך את מושגיו של הזולת ולעשות להם 'ניכוס בכיבוס'?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      '

      • כי זה לא החכם x אלא ארון הספרים היהודי. אם ישיבה היא בהגדרה מקום שבו לומדים לשמה את ארון הספרים היהודי וחילוני רוצה להקים מקום כזה, למה שהוא לא יקרא לו ישיבה?

    • להעצים את הזיקה הקיימת

      ולגבי דבריך על המגדירים עצמם 'חילונים' ש'אין להם חלק ונחלה במצוות' –

      הדברים מוגזמים מאד. לכולם יש מחוייבות למצוות שבין אדם לחבירו, שהן 'כלל גדול בתורה', ולמצוות בניין הארץ יישובה והגנתה. הרוב הגדול מאמינים באלקים, ומסורת ישראל תופסת מקום של כבוד בליבם, גם אם אינם מקפידים על 'קלה כבחמורה',

      לימוד מעמיק של היהדות כהווייתה, תוך הבנה 'על מה ולמה?', יכול לחזק את הזיקה החיובית הקיימת כבר, ולעשות את חיינו מלאים יותר באמונה ובאהבה,

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הרחבת ההגדרה עד אין סוף

      בס"ד כ"ג אד"ר תשע"ו

      אם נגדיר ישיבה כמקום שבו לומדים את 'ארון הספרים היהודי', אף שלא בהקשרו הדתי, ובהתאם נאמץ את הביטוי 'ישיבה חילונית' – אז ניתן להרחיב יותר את ההגדרה ולקבוע שכל חוג העוסק בעיון ובלימוד של טקסטים הוא ספרותיים 'ישיבה'.

      ואז תהיינה לנו: 'ישיבה ספרדית' לעיון כתביהם של סרוונטס ובורחס, 'ישיבה ליטאית' ללימוד ספרותו של העם הליטאי', 'ישיבה מזרחית' ללימוד ספרות המזרח; 'ישיבה ים תיכונית' לתרבות אגן הים-התיכון, ו'ישיבה גבוהה' לעיון מעמיק בטקסטים נפאליים 🙂 וכיו"ב.

      אף הדתיים לא יטמנו ידם בצלחת וינכסו להם את הכינוי 'אוניברסיטה', לכל חבורה של יהודים הלומדים תורה בין מנחה לערבית, תוך יציקת תוכן חדש למושג. למה לא?

      בברכה, יעקב (ז'ק) דרעי (דרידה)

      • אהבתי את הרפרנס לדרידה.
        אתה מה יודע מה הבעיה של אד אבסורדום? שמגיעים לאבסורד. זה כמובן לא מוכיח שום דבר כי כל דבר שנרחיב עד אינסוף נגיע לאבסורד. זה פחות או יותר ההגדרה של מה שאנחנו עושים.
        לדוגמא: היתה הגדרה של "תינוק שנשבה". הרחיבו אותה גם על תינוקות שלא נשבו (צדוקים, חילונים). אם נרחיב אותה עד אינסוף נגיע למסקנה שכל אדם הוא תינוק שנשבה ולכן אף אחד לא אחראי או אשם בשום מעשה שהוא יעשה, אף פעם. הנה נימוק לפסול את הרעיון של תינוק שנשבה.
        דוגמא נוספת: ישיבה היא מקום שמלמדים בו טקסטים יהודיים בגישה מסויימת. באים אנשים (נניח ליטאים) ומשנים את גישת הלימוד. אם נרחיב זאת עד אינסוף נגיע למסקנה שגם ישיבה שמלמדים אך ורק את תורת המקורות ומגיעים בה למסקנה שהתורה היא שטויות היא ישיבה. הנה לך נימוק למה צריך לפסול שיטת לימוד חדשה שהונהגה במאה ה18 (נדמה לי).
        להמשיך לפרוזבול או שאפשר לעצור כאן?
        אז במקום להרחיב את ההגדרה לאינסוף, דבר שהוא לא יעיל בכלל בתור טיעון כנגד משהו, תסביר למה אתה חושב שהמשהו הזה בעייתי.

    • בית ספר, בית מדרש, 'בית ועד', 'בי רב', 'בית תלמוד', 'ישיבה' (הערה סמנטית)

      ייתכן שהשמות השונים שניתנו בלשון חז"ל למקום הלימוד, מבטאים את הבחינות השונות שבמפגש של האדם עם התורה:

      'בית ספר', על שום המפגש עם ה'ספר', ה'טקסט' המקודש.
      'בית מדרש', על שום הדרישה, השאיפה לחדור לעומקם של הדברים.
      'בית הועד', על שום ההתוועדות ודיבוק החברים, המסייעים זה לזה בהבנת התורה.
      'בי רב', על שום קבלת התורה מפי רב, חוליה בשלשלת מקבלי התורה.
      'בית תלמוד', על שום הלימוד, קליטת רעיונות חדשים וידיעות חדשות.
      'ישיבה', על שום יישוב הדעת שהאדם משיג ככל ש'מתיישב ליבו בתלמודו'.

      [ומה טוב אם ה'ישיבה', ההשקפה הבהירה שקונה האדם בלימודו, היא 'חלונית' – פותחת לו חלון וצוהר להבין לליבו של זולתו ולרדת לסוף דעתו].

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. מלחמה שאהבה בסופה

    בסקירתו לאסופת המאמרים 'ישיבות ובתי מדרשות' (בעריכת פרופ' עמנואל אטקס) מנסה יצחק לאור לעמוד על ייחודה של הלמידה היהודית, והוא אומר בין השאר:
    'הלמידה בתחומי הדת היהודית אינה רק עניין אחד מעניינים אחרים… הלמידה היהודית אינה סתם פועל יוצא של הדתיות היהודית, אלא היא היא – במשך מאות רבות – מרכזה של עבודת האלקים היהודית' (י' לאור, 'בראשית היתה המחלוקת', באתר 'הארץ', 30.1.2007).

    לאור מנתח את מאמרו של פרופ' ישראל תא-שמע ז"ל, המשווה את דרכי הלימוד בישיבות בעלי התוספות למקביליהם ב'אקדמיות' של צרפת בימי הביניים.
    תא-שמע מציין את הצד השווה בשתי החברות המקבילות, 'תא-שמע מדבר על הרחבת אופקיהם של הלומדים בשתי החברות, על צמא גדול לסוגים חדשים של ידע, על היפתחות לפילוסופיה ולטקסטים של העבר'.
    אך הוא עומד גם על השונה:
    בעוד שבעולם הנוצרי נועד הויכוח 'ללבן ולמסד אמת אחת ולפסול את כל היתר', שואף הויכוח התלמודי, ובעקבותיו הויכוחים של בעלי התוספות 'להעלאת מיגוון האפשרויות ההגיוניות והמשפטיות הגלומות בכל נושא רעיוני ומשפטי'.

    הדיון התלמודי שואף לא רק להגיע למסקנה הסופית המכריעה את ההלכה, אלא גם לעמוד על המערכת המורכבת של שיקולים לכאן לכאן, שיקולים הבאים בטיעוניהם ונימוקיהם של המתווכחים. המתווכח שואף לעמוד על האמת בכל מורכבותה, ודברי בר-פלוגתו מסייעים בידו להעמיק את הבנתו ולגלות פנים שלא חשב עליהם. ויכוח במגמה כזו מקרב את החולקים. גם אם הם ממשיכים להחזיק בדעתם בכל תוקף – הם מגיעים להבנה ולהערכה הדדית.

    מקורות בכיוון זה, הבאתי בתגובתי '"מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה" – קצת על תרבות המחלוקת ביהדות', למאמרו של ליאון ויזלטיר, 'יהודי פולמוסי', באתר זה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    '

    • אלו ניתוחים מעניינים, אם כי אני לא מסכים עם ההגדרה של לאור.
      אבל לא הבנתי מה ניסית לומר בניתוחים.

  11. לימוד התורה כעבודת אלקים

    צודק יצחק לאור שלימוד התורה ביהדות תופס מקום מרכזי בעבודת האלקים, לא בכדי אמרו חז"ל: 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. מעבר לעובדה שאין אפשרות לעשות את רצון ה' בלי שנדע מה רצונו – הרי עיקר הווייתו של אדם היא מחשבתו, ובמקום שמחשבתו נמצאת שם האדם מצוי. ומשום כך, ככל שהאדם מכיר ומבין בעומק את חכמתו ורצונו של בוראו – כך מתעצם הקשר עימו.

    אף בין אנשים כך היא המידה. ככל שזוכה האדם להבין את זולתו, אף אם אין הסכמה ביניהם – ההבנה לליבו ולדעתו של הזולת מביאה להערכה אליו ומעצימה את הקשר עימו, ומשום כך קבעו חז"ל שהויכוח המביא להבנה הדדית בין החולקים, הוא הסולל את הדרך לאחווה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: