מפייט בשברי מילים | אלישיב רייכנר  

 

יגל הרוש גדל בדימונה בטרם עזב את מסורת בית אביו. הצעה לבצע את הפיוט "ידידי השכחת" של רבי יהודה הלוי השיבה אותו אל התפילה ששכח, אל שירת הבקשות ואל "התאווה הבלתי פוסקת לקרבת אלוהים". 
עכשיו הוא מוציא דיסק של שירת הבקשות המרוקאית, רואה בשיבה אל עולם הפיוט שלב נוסף בציונות וכבר מתכונן להוצאת אלבום פיוטים משלו

עשרות פייטנים מרוקאים בדימונה, באשדוד ובמספר מקומות נוספים בארץ ישכימו קום גם השבת, ויגיעו בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר לבית הכנסת כדי להשתתף ב"שירת הבקשות", אחד מאירועי השיא של חובבי הפיוט. מדובר בריטואל שהתחיל בצפת כבר במאה ה–16 ובו יושבים ושרים יחד עשרות פיוטים בשעות הקטנות של לילות שבתות החורף, בין שבת בראשית לשבת זכור. מכיוון שלכל שבת יש מערכת פיוטים משלה, וכל שבת היא במקאם – מודוס מוזיקלי ורגשי – אחר, מדובר במסורת מוקפדת ומתוכננת שדורשת בקיאות והובלה.

אולם אם עד היום שירת הבקשות הייתה מוכרת רק למיטיבי הלכת של עולם הפיוט ולמשכימי קום, בקרוב עתידים להיחשף אליה מעגלים חדשים בזכות אלבום חדש, "אעירה שחר", שיצא לאור השבוע ומורכב כולו מקטעים נבחרים של שירת הבקשות בביצוע אמנים מוכרים כמו דוד דאור, ארז לב ארי וישי ריבו. מאחורי האלבום עומד יגל הרוש, נגן קמנצ'ה ונאי (חליל קנה), מורה ומלחין שבארבע השנים האחרונות עמל יחד עם אנסמבל "שיר ידידות" על עיבודם מחדש והקלטתם של פיוטים משירת הבקשות, במטרה להרחיב את הקהל של השירה הזאת.

בעבור הרוש מדובר בסגירת מעגל ואפילו יותר מכך. להרוש יש חוב של הכרת הטוב לשירת הבקשות שהחזירה אותו לבית הכנסת ולמסורת אבותיו. הרומן שלו עם הפיוטים מתחיל לפני 11 שנים. הרוש היה אז סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, ולמרות שגדל בבית דתי מזרחי בדימונה, באותה תקופה הוא לא שמר מצוות ולא נהג לפקוד בתי כנסת. אהבתו מילדות למוזיקה חיברה אותו אז לקבוצת מוזיקאים באוניברסיטה שצעדה יחד צעדים ראשונים במוזיקה מן המזרח. יום אחד הגיעה לקבוצה הצעה מבית מדרש הלל להצטרף לפרויקט שבו מוסיקאים מבצעים מחדש פיוטים וניגונים שכוחים. הרוש וחבריו קיבלו מימון וציוד והתחילו לעבוד על הפיוט "ידידי השכחת" של רבי יהודה הלוי, שעל שמו נקרא הפרויקט.

"בזמן שהחברים התלבטו האם מתאימה גיטרה בס או לא, אני נשאבתי למילים", מספר הרוש. "מבין חברי הקבוצה הייתי היחיד שהמילים היו מחוברות לו עם לחן, ועם סיטואציה חיה. זכרתי את סבי עליו השלום שר את הפיוט בבית הכנסת ובערבי שבת בביתו ופתאום זה הכה בי – אני שכחתי. שכחתי את ניגוני בית אמי ואבי. שכחתי את החי"ת והעי"ן, שכחתי איך להתפלל, שכחתי איך למלל את התאווה הבלתי פוסקת שלי לקרבת אלוהים שכבר לא ידעתי מה היא".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

סיגריה בדרך לבקשות

כחלק מאיסוף החומרים לפרויקט הפיוטים, ובהמלצתו של חבר, החליט הרוש לפקוד את בית הכנסת בדימונה כדי ללקט שם פיוטים משירת הבקשות. "הייתי ישן בבית הוריי בדימונה, מכוון שעון לשלוש וחצי בבוקר של שבת. קם, מכין קפה, מדליק סיגריה, והולך לבית הכנסת בסיטואציה שאין פרדוקסלית ממנה. כשהתיישבתי שם, מהר מאוד זה הפך ממחקר קר לאירוע חוויתי ומעורר. הייתי יושב בפינת בית הכנסת, רחוק מעין הפייטנים, ודמעות היו יורדות לי מהעיניים. רק שנים רבות אחר כך הבנתי שהניגונים והמילים הללו עוררו אצלי תחושות שנהוג לכנות 'הרהורי תשובה'".

כל יום ראשון, לאחר השבת בדימונה, היה הרוש חוזר לחבריו המוזיקאים מהאוניברסיטה עם פיוט חדש. החבורה הקימה הרכב בשם "קדמה" והרוש החל להישאב למוזיקה מן המזרח. לקראת סוף לימודיו לתואר הראשון, כשהוצע לו להמשיך במסלול האקדמי, הוא התייעץ עם אחד המרצים אם לקחת פסק זמן מהפילוסופיה לטובת המוזיקה. "המרצה אמר לי – אם תתחיל עם המוזיקה כבר לא תחזור למילים, כי אי אפשר לנצח את הניגון".

המרצה של הרוש צדק. הרוש, שהתחתן באותה תקופה, החליט גם בעצת אשתו להתמסר לעולם המוזיקה. בתחילה למד נגינה על קמנצ'ה, כלי מיתרים פרסי, אצל הנגנים והמוזיקולוגים פרץ ומארק אליהו, ושם גם הכיר לעומק את יסודות המוזיקה מן המזרח. "זו מוזיקה עם אסתטיקה אחרת ותפיסת זמן אחרת. אם התרגלנו לשיר של שלוש דקות, במוזיקת המזרח אחרי שלוש דקות אתה רק יוצר מעטפת סליל שבתוכה יוצקים אחר כך תוכן". בהמשך הלך הרוש ללמוד באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, במחלקה למוזיקה מזרחית. "ניסיתי ללמוד שם את המקאם, ויותר מכך – את המקום בנפש שהוא מבקש לעורר. לאט לאט הפיוטים הפכו עבורי לתפילות, והתפילות נהיו פחות זרות".

אחד המורים של הרוש באקדמיה למוזיקה היה פרופ' תייסיר אליאס, נגן כינור ועוּד ומוזיקאי מרכזי ביצירה הערבית הקלאסית בישראל. כשסיים את לימודיו האקדמיים החל הרוש לעבוד על אלבום פיוטים שכתב והלחין, אבל אז גמלה בלבו ההחלטה שלפני יציאה לאור עם יצירה חדשה משלו עליו לשלם חוב לשירת הבקשות. "יש אמירה של אחד המשוררים הסופיים שלפיה המשורר תפקידו לשים אור בכפית ולהשקות שפתיים יבשות. הרגשתי ששירת הבקשות השקתה אותי, פתחה לי מחדש את הפה ואת הרצון להתפלל ונתנה לי מילים חדשות לנסח את המציאות. הרגשתי גם קצת יהירות לצאת מיד בהתחלה עם פיוטים משלי אז החלטתי שקודם כול אכיר טובה לשירת הבקשות".

כמיהה למשהו עמוק יותר

להפקת האלבום בפועל קדם מחקר מעמיק של הרוש והתנסות בלתי אמצעית שלו בשירת הבקשות. הוא ביקר בבתי הכנסת המעטים שבהם עדיין מקיימים את השירה במלואה ונעזר בעיקר בבתי הכנסת בדימונה ובפייטן רבי אברהם סויסה שמוביל ומדריך שם את השירה. הרוש ראיין פייטנים וחוקרים על אודות המסורת, שורשיה וכיווני השפעתה, והשווה בין לחנים ואופני ביצוע.

בהפקה המוזיקלית של האלבום היה שותף אילן קינן, המפיק המוזיקלי של ההרכב "ניגון ירושלמי" שהרוש חבר בו. בפרויקט משתתפים דוד דאור, ישי ריבו, איתמר שחר, ארז לב ארי וחברים נוספים מההרכבים הרבים שהרוש חבר בהם. הוא עצמו מנגן באלבום בקמנצ'ה, עוד וגיטרה, ולראשונה גם שר. "אני לא עושה שום דבר לבד בפרויקט הזה, כי זו מסורת עתיקה וקשה לדבר עליה בלשון יחיד. גם אם הייתי נכנס לאולפן לבד התחושה הייתה שיש מאחוריך עוד הרבה אנשים".

כשניגש לבחור את הפיוטים לפרויקט אימץ הרוש מספר קווים מנחים. "בחרנו לא לשחזר פיוטים שכבר מוכרים, ביקשנו ליצור חוויה של רצף בין הפיוטים ולשמור על המבנה המוגדר שלהם והשתדלנו לבחור פיוטים שיש בהם גוון אישי". הרוש מתאר את שירת הבקשות כתהליך רוחני. "הפיוטים ברובם עוסקים במעבר מגלות לגאולה. שירת געגועים לארץ, וגם געגועים לשכינה הקדושה, שתשוב ותירפא. זה טקס שאמור להעביר את המתפלל והמתבקש ממצב כבד של לילה וגלות למצב של אקסטזה. לרבי נחמן מברסלב יש תורה מוכרת שבה הוא אומר שהעולם מספרים סיפורים כדי להירדם, אבל הוא מספר כדי לעורר אנשים. זו הייתה התחושה שלי עם שירת הבקשות. רוב העולם מזמרים ושרים כדי להירדם, לברוח ולשכוח. אמנות ותרבות הן פעמים רבות עיר מקלט. אבל שירת הבקשות היא לא כזו. היא באה לעמת את האדם עם הגלות על כל רבדיה ולעורר אצלו כמיהה למשהו עמוק יותר".

הרוש מוצא בשירת הבקשות גם חיבור בין דורי, בין הדור שלו לדור של סבא שלו שנהג לארח בביתו את שירת הבקשות. "דווקא בגלל שהשיר והניגון אינם אידיאולוגיה מנוסחת, יש ביכולתם לשמש גשר שאידיאולוגיות ומילים לא יכולות לשמש. בשיר 'ניגונים' פניה ברנשטיין מתארת את הניגון ששתלו בה הוריה כגשר מעל חשכת התהום".

עליה תרבותית

מטרת האלבום של הרוש היא להנגיש את המסורת של שירת הבקשות לקהל הרחב, ואולי לתרום בכך לתחייתה. בחזון הגדול יותר, הרוש מדבר על השבה למרכז התרבות הישראלית של אוצרות מוזיקליים ופואטיים שמונחים בשוליים הגיאוגרפיים שלה. הוא רואה את ההתעוררות המחודשת לעולם הפיוט כשלב נוסף בציונות, לא פחות.

"עלייה לא מתרחשת בדור אחד. הדור של סבא שלי והדור של אבא שלי היו עסוקים בהעלאת הגוף ובהתאמתו לאקלים הארץ ישראלי וזה דבר שדרש הרבה אנרגיה. אבל כדי לעלות באמת צריכים להעלות לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה ואני מרגיש שזו האחריות של הדור שלנו וזה נכון לגבי כל עדה. אנחנו לא יכולים להגיד שהפרויקט הציוני הושלם כל עוד לא נעלה את התרבות שנשארה מאחור או לפחות חלקים ממנה. עלינו מוטל להשלים את המהלך שדור הסבים שלנו התחיל ולהעלות את האוצרות שלא נכנסו למזוודה שלהם. הם ארזו את מה שהיה הכרחי לקיום שלהם והשאירו שם קובצי פיוטים, שיעורי תורה ותרבות שלמה שצריך להביא לפה ולהעשיר דרכה את האומה שלנו".

החברה הישראלית לא הראתה בעבר נכונות להעלות את התרבות שנשכחה.

"אני לא חוויתי דיכוי או קיפוח אבל אני לא מתכחש לכך שהוא היה קיים, גם אם באופן בלתי מודע. במהפכות יש אלמנט אלים. להקים מדינה זו מהפכה והיה בהקמה אלמנט של דיכוי. כי כדי להתוות דרך אתה חייב גם לסנן ולהזיז הצידה. זה טוב אולי לעשר השנים הראשונות, וטוב שלאחר שישים שנה הכרנו בכך שלא נכון להמשיך בקו הזה ושהגיע הזמן להעשיר את התרבות שלנו, כי אנחנו מפסידים מהצמצום.

"אם התרבות האתיופית או המזרחית, האשכנזית או התימנית לא יבואו לידי ביטוי, כולנו נפסיד כי נהיה עם דל ומדולדל. צריך לשמוח בשמחה של אומה שמבינה שהאוצרות הללו שייכים לה ושהיא לא רוצה להפסיד אותם. אני בטוח שיש אוצרות זנוחים גם בתרבות האשכנזית כי סיננו גם אותה. צריך להוציא את התהליכים הללו מהקשר של דיכוי ופריצה ולדבר על פרויקט ציוני שבו מעלים את עם ישראל לארץ שלו, מבחינה תרבותית".

שחר

להשקות את הפיות היבשים

לפני כחודשיים ביקר הרוש עם אביו ושני אחיו במרוקו, שם הם פקדו את קבריהם של משוררים כמו ר' חיים פינטו, ר' שלמה אבוטבול ור' דוד אלקיים, וגם את קברו של סבא שלהם שנפטר לפני עליית המשפחה ממרוקו. "ניגנו על ציון הקבר של סבא את הפיוט 'אל תירא עבדי יעקב', שהיה הפיוט של אותו שבוע בשירת הבקשות. כששרנו שם 'גאל ה' את יעקב, פדה ה' את יעקב', הרגשתי שאני אומר לסבא – הכול ממשיך, תהיה שקט. אנחנו חוזרים למקורות. זה היה מאוד מטהר".

במוצאי השבת הקרובה יופיעו הרוש ואנסמבל "שיר ידידות" יחד עם חכם דוד מנחם בקיבוץ טללים שבנגב, במסגרת "רוח נגבית", פסטיבל מוזיקה יהודית ופיוט שמתקיים לראשונה במועצה האזורית רמת נגב. זו תהיה הפעם השלישית שהרוש יופיע עם שירים מהאלבום החדש. קדמו למופע הזה שתי הופעות בירוחם ובדימונה. "היה לי חשוב שאת המופעים הראשונים נעשה בנגב. כשהופענו בדימונה ישבו בקהל חלק גדול מהחבורה הוותיקה שמגיעה שם לשירת הבקשות. בסיום המופע, כשירדתי מהבמה עם דמעות בעיניים כדי להודות להם, הם הודו לי על הפרויקט ואמרו – חשבנו שאנחנו הדור האחרון ושאצלנו זה ייעצר. הם לא דיברו איתי על העיבודים החדשים אלא רק הודו לי שאני ממשיך אותם".

הרוש מעביר סדנאות מקאם בפרויקט "קדם" בעיר דוד ומלמד מוזיקה ופיוט בישיבה המוזיקלית כינור דוד. בשנים האחרונות הוא מנגן על קמנצ'ה ונאי עם אמנים רבים כמו אהוד בנאי, ברי סחרוף, אתי אנקרי, מורין נהדר, דוד דאור וארז לב ארי. הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בשכונת קריית יובל בירושלים אבל מתוודה שחלק ממנו נשאר בנגב. "מצד אחד אני מתפלל להישאר בירושלים כי יש פה אנרגיה חזקה אבל מצד שני כל מי שנולד בנגב מרגיש קצת בגלות כשהוא נמצא מצפון לקריית גת. יש לנגב קצב מיוחד שמקשה להסתדר עם מה שנמצא מחוצה לו".

איך אתה מסביר את העובדה שבכל ירושלים לא מתקיימת היום שירת בקשות במסורת מרוקאית, ודווקא בדימונה כן?

"יש בירושלים פייטנים מדהימים, הכי טובים בארץ. הייתה פה פעם שירת הבקשות וזה נפסק. הפייטן הירושלמי ר' חיים ביטון, שנעזרתי בו רבות בהפקת האלבום, מכתת את רגליו בניסיון לחדש את זה. אני חושב שבדימונה היה להם קל יותר לשמור על שירת הבקשות כי יש שם כפרים שלמים שעלו יחד ממרוקו ונוצרה שם מעין שמורת טבע של התרבות המרוקאית".

במופע במוצאי שבת יבצע הרוש גם פיוטים חדשים שכתב והלחין, פיוטים שהוא מקווה לקבץ בקרוב לאלבום. "מטרת העל של אנסמבל 'שיר ידידות' היא לא רק לחדש פיוטים ותיקים אלא להשקות את הפיות היבשים והסדוקים גם באמצעות פיוטים חדשים. אני מבקש בכל כוחי לומר שזו לא מסורת שעברה, אלא מסורת חיה. אמנם כשהתחלתי לכתוב הרגשתי אילם ומגמגם לעומת משוררים כמו אבן גבירול ורבי יהודה הלוי אבל עם הזמן הבנתי שאולי זה לא נכון להשוות אותנו אליהם. אולי בתקופה שבורה, נכון לשורר בשברי מילים".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: