נקב הדין את ההר | צור ארליך

ישראלית אובדת דרך פוגשת בחוקר שוודי למדעי הכלום. דמויות גוטפרוינדיאניות להפליא, שסיפורן בא חשבון עם שתי הדתות הגדולות של אירופה – התקינות הפוליטית והנצרות – והמוסר המזויף שלהן. קינה מאושרת של פרידה

הר האושרהר האושר

אמיר גוטפרוינד

זמורה–ביתן, 2016, 197 עמ'

אמיר גוטפרוינד חי בינינו בחודשיים האחרונים, החודשיים שאחרי לכתו, כמרחב מילולי. וכך הוא יחיה וכך הוא יינון. "מרחב מילולי" הוא הביטוי האקדמי המקורצץ שנוקט גיבור ספרו האחרון "הר האושר" כדי לתאר את המושא החמקמק של מחקריו המיותרים. מרחב מילולי הוא גם תיאור יאה לגן העדן הססגוני, עדן הדמיון, שנוסיף ונתהלך בו אנחנו הקוראים, יתומיו של גוטפרוינד.

כל יצירה נכתבת מתוך תודעת הסופיות, אבל "הר האושר" נכתב מתוך תודעת סופיות קרובה וודאית. קו הגמר של חיי אמיר גוטפרוינד סומן בחוות הדעת הרפואיות. גוטפרוינד נשדף והלך, נגרם והלך, שתת והלך מהמרחב הממשי אל המרחב המילולי. "הר האושר" נכתב מתוך ידיעה שהוא הספר האחרון. מתוך חשש ממשי של המחבר שלא יזכה לחבוק את הנולד. מתוך ספק שמא גם לא יספיק להשלים אותו. זו יצירה של צ'אנס אחרון: הזדמנות אחרונה הניתנת לסופר קצר ימים להשלמה, לתיקון, לגימור הקורפוס הכולל שלו.

"הר האושר" נכתב כקנה אחרון שישלים את מנורת שבעת קנים. שבעת ספריו של גוטפרוינד. מכאן ומכאן ערוכים שבעת קני המנורה. שלושה רומנים ארוכים, דשנים, סימפוניים, מן העבר האחד, הלא הם שלושת הראשונים שכתב; שלושה רומנים קצרים, קפיציים, קאמריים, מן העבר האחר, שלושת האחרונים. ובמרכז, בריבוי פניו, עומד "אחוזות החוף", ספר הסיפורים. מנורת שבעת קנים, או אם תרצו מגן דוד בן שישה שפיצים ומרחב–מפגש באמצע – כי הקורפוס של גוטפרוינד הוא קורפוס יהודי, יהודי במפגיע, עם כל ההומור העצמי הכרוך בכך, עם כל הפגיעוּת.

והוא גם קורפוס ציוני, ציוני מאוד. על יסוד אנשים שלא היו, ובעזרת סיפורים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מברר מה היה פה, ומה יכול היה להיות, ומתוך כך מי אנחנו. ובעיקר למה אנחנו, וזה כנראה הכי פשוט. אנחנו כאן, יהודים במדינת היהודים העצובה והמצחיקה והמשוגעת, כי אנחנו קיימים ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים. השואה לעולם מתארחת בספריו, לא כי היא ההצדקה היחידה לחיינו פה אלא כי היא האפשרות החלופית. היא הצד החשוך של המטבע. אין זה מקרה שבספר האחרון, כשהוא עצמו על סף החידלון, גיבוריו וגיבורותיו של גוטפרוינד נאחזים באֶרוס כפי שלא נאחזו בו בשום ספר קודם שלו. המשיכה הארוטית – הזוכה הפעם לביטויים עסיסיים למדי, לתשומת לב הנזהרים – ממלאת בספר הזה את תפקידה כיצר חיים, יצר בונה ומחבר ומפעיל, לא הורס ומסכסך.

ככל‭ ‬שהעלילה‭ ‬בספריו‭ ‬מטורללת‭ ‬יותר‭, ‬כך‭ ‬גדולה‭ ‬האמת‭ ‬הבוקעת‭ ‬ממנה‭. ‬אמיר‭ ‬גוטפרוינד‭, ‬2008 צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

ככל‭ ‬שהעלילה‭ ‬בספריו‭ ‬מטורללת‭ ‬יותר‭, ‬כך‭ ‬גדולה‭ ‬האמת‭ ‬הבוקעת‭ ‬ממנה‭. ‬אמיר‭ ‬גוטפרוינד‭, ‬2008
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

תיקון ל"שואה שלנו"

אבל זה ברקע. זה לא הגלעין. זו הציפה המיצית והדשנה של הספר. לציפה שייך גם עסיסן החי של הדמויות, כמו גם העסיסיות של הרפליקות שבפיהן ובדיבורן הפנימי. דמויות גוטפרוינדיות קלאסיות, קטנות מהחיים, מתוקות מתיקות מוזרה של פרי טרופי, מרפדות את הספר. למשל, דמותה השיגיונית של אשת יחסי הציבור הערמומית וחדת הלשון והכושלת דורין. זו מתעקשת להמשיך להעסיק, כמו על תקן שן שום של מזל, את הגיבורה הראשית השנייה של הספר, שירי. שירי היא שלימזלית, אובדת דרך, ומקסימה: שלוש תכונות שידהירו אותה אל המפגש האבסורדי עם הגיבור הראשי הראשון, ד"ר סמואל ניטר, חוקר שוודי של מרחבים מילוליים היסטוריים.

ניטר הוא פרודיה לא–מייצגת להפליא, בלתי אפשרית, אקסצנטרית, מעוררת חיבה, על אקדמאים למדעי הכלום, על אירופים ששונאים אותנו מרוב אהבה, על אינטלקטואלים שמוצאים נאציזם ונאציזם בכל מקום. כדרכו של גוטפרוינד בקודש, מרוב שהדמות שבָּנה לא מייצגת כלום, היא הכי מייצגת בעולם. זה כלל גדול בספריו. אצלו, ככל שדמות מופרכת אפשר ללמוד ממנה יותר על המין האנושי. ככל שעלילה מטורללת יותר, כך גדולה האמת הבוקעת ממנה. והשטותניקיות היא הקרום המתוח על התהום ומעביר אותנו מגדתו אל גדתו שמנגד.

אכן, קורותיו של ניטר – החוקר שחי שנים אחדות כניאו–נאצי כדי לחקור את התנועה הזו מבפנים, האיש שעושה בטעות ליל–בדולח קטן של ניפוץ קיר זכוכית של בית כנסת כשהוא בא להרצות בו על ליל הבדולח – קורותיו אלו, בשטוקהולם ובחיפה ובפרגוואי, מובילים אל הגלעין הקשיח של הספר, אל הדין שייקוב את הר האושר. כי בעומק לבו, הרומן "הר האושר", מעשהו הספרותי האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא תיקון פרוע, ריכוך במסרקות ברזל אירוניים, של ספרו הגדול והקשה והמכונן, "שואה שלנו". הספר האחרון כמשלימו ומתקנו של הספר הראשון.

הרושם המבלבל שקוראים רבים נחלו מ"שואה שלנו", בעיקר מחלקיו המאוחרים, רושם קיצוני בהרבה מכפי שהמחבר רצה כנראה, היה רושם של טשטוש מוסרי מסוים: של סימטריה, כביכול, שיש בה גרמנים רעים וגרמנים טובים ויהודים רעים ויהודים טובים. "הר האושר", בדרכו הקלילה והמבדרת, חוזר על הרושם הזה, לכאורה – כדי להטיח אותו בפניה של אירופה, בפניו של העולם הערל.

נאציזם בכל מקום

טשטוש הגבולות והערבוב והמורכבות ב"הר האושר" גדולים לא פחות מב"שואה שלנו", ואפילו מופגנים יותר. ההיפוכים הנפגשים, ובפרט הנאציזם שישנו גם כשאינו, הנאצי הקטן שכביכול עלול לקנן בכל אחד, הם מוטיב מרכזי. ד"ר ניטר מואשם כבעל גרעין סמוי שכזה, כבעל זיקה לא–מודעת לשורש הרוע, דווקא בשל עצם הצלחתו להסוות את עצמו בקרב הניאו–נאצים. פלישת הנאציזם למקומות לא–לו קורה גם כאשר ניטר מחפש בישראל, במפגיע, את הנאציזם נטול הנאציות. ישראל היא בשבילו "אנטארקטיקה של הנאציזם", כלומר מרחב ריק בתוך עולם שכולו, כמושכל יסוד, רווי נאציזם.

תפקיד דומה ממלאת בסיפור גם האמונה ביבשת האבודה אטלנטיס. אגודת שוחרי אטלנטיס היא עוד מוטיב בולט ומצחיק בעלילת הספר, המחזק, בסמוי, את הקינה על גן העדן האבוד הרוחשת בעומק תשתיתו. והנה מתברר כי אמונת אטלנטיס משותפת לתימהונים עדיני נפש ושוחרי טוב – ולנאצים המאמינים בגזע עליון שנטמא. וישנו גם החבר–לשעבר של שירי שעושה לה נאחס, ומכונה בפיה "לב נאצי". נאציזם, נאציזם בכל מקום, גם באין–מקום. ובכלל, גם חוץ מהנאציזם הזה, "הר האושר" בנוי מערבובים, מאי–הבנות. מקירות שהמעבר דרכם כואב אבל הכרחי, כמאמר המשורר השוודי תומס טרנסטרומר במוטו השני של הספר.

המוטו הראשון הוא פסוקי ה"אשרי" מתוך "הדרשה על ההר" של ישו. ההר הוא הר האושר. אשרי האבלים, אשרי עניי הרוח, אשרי הרחמנים, אשרי הנרדפים: לכולם מבטיח ישו את מלכות השמים ואת ירושת הארץ. גורנישט מיט גורנישט, ילמד אותנו גוף הספר. מוסר הנרדפים הרי לא החזיק מעמד יותר מדקה וחצי מרגע שהנצרות אזרה כוח. והעולם, כאמור, אינו מתחלק בפשטות כזו בין מסכנים למנצלים, בין קרבנות ומענים. צפעון הנאציזם, האנטישמיות והגזענות גדל בחיקם של בעלי המוסר האלה ומארסם ינק.

הביקורת שיש ברומן הזה על מוסר הקורבניות הפשטני ממוקדת, להבדיל מב"שואה שלנו", לכיוון יחיד וברור. אירופה הנוצרית, בת המוסר המזויף של "הנרדפים" ו"רודפי השלום" מהדרשה על ההר; אירופה שהמוסר היה רק כסות משי לאגרופנותה; אירופה שבכור המצרף שלה, במנהרות מאיץ החלקיקים בצרן שליד ז'נבה, יושב מדען ישראלי שלא דופק חשבון, ועושה איתה את כל החשבון הזה.

הר המילים האבודות

החשבון עם התקינות הפוליטית, עם הבונטון האקדמי הליברלי–פרוגרסיבי–פרו–ערבי, נעשה ברומן על פסים סאטיריים גלויים. זו הדת האירופית האחת. והחשבון עם האחרת, הגדולה, העתיקה, עם הנצרות, נעשה בסמוי. הוא נעשה באמצעות קריסתה דה–פקטו של האתיקה המרוממת של "הדרשה על ההר". החשבון נסגר בסמליות במסעו המרומז של ד"ר ניטר, בסוף הספר, אל היהדות – הדת שבאופן סימבולי, מבחינת סיפור החיים הלא–מוכר לו של אביו הפליט, היא בעצם כור מחצבתו. ואולי, בעדינות, ברמז ודרש וסוד, מתגלם חשבונה של היהדות עם הנצרות האירופית במוטיב הקומי המוביל של העלילה, מוטיב גניבת הטקסטים.

אמנם כן: טקסטים, בעיקר טקסטים על אודות טקסטים, נגנבים בספר הזה חזור והיגנב, מעשה קונדס ומעשה נקם ומעשה אוהב ומעשה שטן, וגם הדעת נגנבת פה ושם. גם אם אין כאן רמז למה שעשתה הנצרות ביהדות, יש בגניבת הטקסטים גילום היתולי של מוטיב תהומי המוליך את גיבורי הספר אל קו הגבול של שפיותם: מוטיב אובדן המילים והמשמעות. "כל החיים אני מחפש את המשמעות המדויקת של כל מילה חשובה שנכתבה בהיסטוריה האנושית", אומר ד"ר ניטר לפסיכולוג. "אני לא שבע רצון עד שאני מוצא אלף מילים לתאר מילה אחת. המשמעות, כן. מה המשמעות? אבל אני עצמי איבדתי את המשמעות, נכון? אני גבר מבוגר בדיכאון נפשי, ואין לי כוח לתאר את עצמי באלף מילים" (עמ' 55).

זה גם מה שקורה לשירִי הישראלית במשפט האחרון בספר. "ולה לא הייתה אפילו מילה אחת להשמיעה". אבל המילים, וחשוב מכך, המשמעות, הן מה שנשאר לנו גם אחרי השורה הזו, השורה האחרונה בכתבי אמיר גוטפרוינד.

"הר האושר", שירת ברבור של סופר צעיר, הוא קינה על המילים האבודות, ועל מה שהמילים לא יגידו עוד. קינה מצחיקה להטריף. קינה מנחמת בממתקי עלילתה. הקינה נחמה. קינה על הר האושר, המזוהה פעם ופעמיים כהר של מילים. קינה על מוסר קרבנות ונרדפים שמעולם לא היה אפשרי. קינה על אירופה האובדת, על תרבות שתיפלש בברבריות. קינה על הגירוש מגן העדן המדומה, מן התקווה לדעת בקלות טוב ורע. קינה מאושרת של פרידה, קינה קורנת על אובדן האלמוות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסם ב-5 בפברואר 2016,ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: