שקר לבן וגבולות אפורים | שלום רוזנברג

גנבת הדעת אסורה, אך תחומיה אינם תמיד ברורים. 
על הדמגוגיה, הפוליטיקה והשקר הפסיבי

ר' עובדיה ספורנו קובע בפירושו שלעשרת הדיברות שבפרשתנו ישנן תולדות הבאות לידי ביטוי במערכת המצוות. הדיבר התשיעי למשל, "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", המתייחס כפשוטו לסיטואציות משפטיות, כולל גם את ההולך רכיל ואת המוציא שם רע, מאחר שאלו מהווים עדויות חברתיות העלולות להיות הרסניות כעדויות משפטיות ואף יותר: "שיימינג" בשפה המודרנית.

בהסתמכו על חז"ל מראה ר' עובדיה שגם את "לֹא תִגְנֹב" עלינו להרחיב. אמנם "עיקר האזהרה [הזאת] על גנבת נפשות", כחטיפתו של יוסף לעבד, אך הדיבר כולל כמובן גם גנבת ממון, על כל צורותיה, כמאמר התוספתא (בבא קמא ז, ג): "המעוול במדות והמשקר במשקלות והמעַרֵב [חומרים זולים ביקרים]". ר' עובדיה מפתיע ומוסיף לרשימת גנבות אלו קטגוריה חז"לית שעליה לא חשבנו: "גנבת דעת הבריות".

רננה‭ ‬לאוב‭, ‬תפוח‭. ‬
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬לחישות‭" ‬המוצגת‭ ‬
בבית‭ ‬האמנים‭, ‬ירושלים

רננה‭ ‬לאוב‭, ‬תפוח‭. ‬
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬לחישות‭" ‬המוצגת‭ ‬
בבית‭ ‬האמנים‭, ‬ירושלים

שקר הנקרא פוליטיקה

למרות שאינני מאמין באפשרותן של הגדרות מדויקות, ארשה לעצמי בכל זאת להציע הגדרה מסוימת של מושג זה. "גנבת דעת" היא שימוש בשקרים כדי להשיג רווח כלכלי, גופני או פסיכולוגי, ביחסי אנוש על כל ממדיהם. רבי חזקיה בן מנוח, הפרשן הצרפתי החשוב מהמחצית השנייה של המאה הי"ג, מעיר (חזקוני, שמות כב, טו) על סמיכות הפסוקים העוסקים בגנבה מבית השומרים לדיני המפתה אישה וקובע: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ… לאחר שהשלים לדבר על גנבת ממון התחיל לדבר על גנבת הלב – הוא המפתה".

"גנבת הלב", ביטוי נפלא, שכאן משמעותו כפשוטו: הלב נגנב בפיתוי כדי לנצל את הגוף. אולם במקרא, משמעות הביטוי "גנבת הלב" קרובה דווקא לרעיון גנבת הדעת של חז"ל. ניווכח בכך בדוגמה אחת המלמדת על המושג בהקשרו הפוליטי. בשובו מגלותו (שמואל ב, פרק טו) פונה אבשלום לבאי שער המלכות כדי לחפש משפט וצדק: "דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ… מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ… וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". אכן, הדמגוגיה היא דוגמה בולטת של גנבת הלב, או גנבת דעת, גנבה המשרתת אינטרסים ואמביציות פוליטיות, ואולי אף אידיאלים. וכבר ציווה רבי אליעזר צבי מקאמרנא (הנהגות צדיקים, קח): "לא יגנוב לעולם דעת הבריות בדרך של שקר הנקרא עתה פאליטי"ק… אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור יהיה לעולם".

הדמגוגיה הפוליטית נשענת על רטוריקה ותעמולה, על הבטחות שקר למלא את צורכי האנשים, רצונותיהם ושאיפותיהם. למרות השקר שבה, טיעוניה הם במקרים רבים, בייחוד בימי מצוקה, חזקים יותר מטיעוני ההיגיון והשכל הישר. וכך תמה אני, למה בחרה שפתנו לבחור במושג "גנבת דעת" ולא ב"השתלת דעת" וכדומה. הלוא זה בדיוק מה שהגונב והמפתה מבצעים בשקריהם. אלא שמאחורי ה"השתלה" יש גנבה – גנבת הדעת, גנבת היכולת לראייה הנכוחה של המציאות דרך ההיגיון הבריא והשכל הישר.

משנים מפני השלום

גנבת הדעת אסורה, כדברי הרמב"ם (פירוש המשנה, כלים יב, ז): "וכן אינו מותר הבידוי והתחבולה ומיני הרמאות והאונאות והעקיפים [ניצול אמצעים עקיפים לא מוסריים]". אך האמנם בכל מצב גנבת הדעת אסורה? ודאי לא במלחמה, שהרי אמר החכם (משלי כד, ו):"בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". אך הרלב"ג סבר שלפסוק ישנה משמעות אלגורית נוספת והיא "מלחמה עם היצר הרע". את הרמאי בה"א הידיעה מותר לרמות! ומה עם רמאים אחרים, קטנים יותר, האם מותרת רמאות כנגד רמאות? ובכלל, מהם גבולות האיסור וגבולות האחריות של אנשים השומרים את מצוות המוסר, וכיצד ניתן לפתור את הדילמות הנוצרות במקרים רבים כל כך? אדגים דילמה אחת כזו באמצעות סיפור תלמודי שגיבוריו הם שלושה מאמוראי בבל (חולין צד, א).

הדברים מתרחשים בדרך שבין שני ערים שעל שפת החידקל, בין מחוזא, הרחוקה מהמרכזים החשובים שעל יד הפרת, ובה בנה רבא את בית מדרשו, לבין סיכרא הקרובה, הידועה בנמל הדייגים ובתעשיית היין שבה. רבא ורב ספרא צעדו ממחוזא לסיכרא, ובדרך פגשו את מר זוטרא שצעד בכיוון ההפוך, אולי לדרוש בתורה בפני הציבור שבמחוזא. מר זוטרא חשב שרבא ורב ספרא יצאו ממחוזא לקבל פניו, ובענוותנות אמר להם "למה היה לחכמים לטרוח ולצאת כלפי". רב ספרא, איש האמת המוחלטת, שעליו קראו חכמים את הפסוק (תהלים טו, ב): "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", ענה לו: "לא ידענו שכבודו מגיע, אילו היינו יודעים זאת היינו טורחים עוד יותר".

מאוחר יותר פונה רבא לרב ספרא בקובלנה על כך שבגין דרישת האמת הקיצונית שלו חלשה דעתו של מר זוטרא. רב ספרא לא נכנע ומשיב: אחרת הייתי מטעה אותו, גונב את דעתו. רבא, איש המוסר הריאליסטי, הגיב: "הוא הטעה את עצמו!". אילו שתקת הייתה זאת גנבת דעת פסיבית. למה לפגוע בו בשם האמת המוחלטת? גנבת דעת שלי מול חולשת דעת של חברי, מה עדיף?

רבא העדיף ללכת בגישתם של חז"ל שאמרו: "משנים [את האמת] מפני השלום". ואם תזדקקו אתם חלילה לגנבת דעת אקטיבית, מה הייתם פוסקים? האם הייתם מוכנים לגנוב דעתו של אדם על ערש דווי כדי לתת לו כמה שעות של נחת על ידי שתספרו לו בשורה טובה שאיננה נכונה המהווה עבורו נחמה גדולה? או כמו שמסופר על אחד מגדולי ישראל מהדורות הקודמים שהכינו עבורו "מהדורה מיוחדת" של אחד העיתונים שבה הודפסו ידיעות על התפתחויות שלהן ציפה וייחל. האם בשמים היו מסכימים לגנבות דעת אלו?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 בינואר 2016,ב-גיליון יתרו תשע"ו - 964, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: