צעקת ההשמטות | איתם הנקין

משפחותיהם של חלק מתלמידי הראי"ה קוק החליטו לשכתב את ההיסטוריה ולהשמיט לחלוטין את נוכחות הרב הנערץ מתולדות חייהם. רק לא להיות מזוהים עם תלמידי "מרכז הרב" החדשים. תקציר מאמרו של הרב 
איתם הנקין, שפורסם בכתב העת 'אסיף', בגיליון ג' שיצא לאחרונה

במאמר זה אבקש לתאר מקרים של רבנים ידועים שהיו בעלי זיקה אישית ישירה לראי"ה קוק, לחוגו ולישיבתו, ואשר בעצמם לא התכחשו מעולם לזיקה זו – אך צאצאיהם אחריהם עשו כל מה שביכולתם כדי לשכתב את עברו של אביהם, מסיבות אידיאולוגיות וחינוכיות, ולייצר עבורו מסכת–חיים נטולת קשר כלשהו לראי"ה קוק או ל"מרכז הרב".

תופעה זו, על משמעותה והיבטיה, קשורה הדוקות לתהליך הכללי של היפרדות האוכלוסייה האורתודוקסית בארץ ישראל (בפרט) לחברה חרדית מכאן וחברה דתית–לאומית מכאן. התהליך הזה, שמרכז הכובד שלו היה בשליש האמצעי של המאה העשרים וסיומו בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, השתקף באופן ייחודי בקרב חוג מקורביו של הראי"ה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

הרב אריאלי והפסקה

מקרה השכתוב המפורסם ביותר, אם לשפוט לפי הפרסום הציבורי שניתן לכך בשעתו, הוא זה שנעשה לרב יצחק אריאלי בעל "עיניים למשפט" (אלול תרנ"ו – ניסן תשל"ד). הרב אריאלי, יליד ירושלים, למד בישיבות היישוב הישן ונעשה מקורב לראי"ה קוק לאחר חזרתו של הלה לארץ באלול תרע"ט. עם ייסוד ישיבת מרכז הרב נתמנה בה למשגיח, ובהמשך אף שימש חבר הנהלת הישיבה. בשנת תש"א נתמנה לרב שכונת "כנסת ישראל" וסביבותיה, ובהמשך שימש גם פוסק בית החולים "ביקור חולים"; במקביל לכך חלה ירידה מתמדת במעמדו בישיבת מרכז הרב, ורגליו נדחקו מהנהלתה על רקע סכסוך פנימי – אך הוא הוסיף להחזיק בתפקיד פעיל בישיבה עד תחילת שנות החמישים, וכמה שנים נוספות בתפקיד בלתי–פעיל.

עד סוף ימיו שימש הרב אריאלי כתובת ודמות עבור תלמידי הישיבה, וניתן אף לקבוע כי רוב הרבנים שזכו לקבל ממנו סמיכה בעשרים השנים האחרונות לחייו היו תלמידי מרכז הרב שבאו ללמוד אצלו (בין הנסמכים ניתן להזכיר את הרב עוזי קלכהיים וייבדלו לחיים הרבנים משה דימנטמן, איתן אייזמן, איסר קלונסקי, אריה הורביץ, צפניה דרורי, יעקב וישראל אריאל ועוד). הוא עצמו הוסיף להתייחס אל ישיבת מרכז הרב כ"ישיבתנו הק'[דושה]", בה"א הידיעה, והמשיך להשתתף מדי פעם באירועים החשובים שהתקיימו בישיבה, כולל אירועים אידיאולוגיים מובהקים כחגיגות יום העצמאות ויום ירושלים.

בהקדמות הכרכים הראשונים של "עיניים למשפט", שהוציא הרב אריאלי בשנים תרצ"ו–תש"ח, ניתן ביטוי נרחב להשפעה העמוקה של הראי"ה עליו במשך שש–עשרה השנים שבהן היה מקורבו, כמו גם לחשיבות של השתתפותו שלו בביסוסה של ישיבת מרכז הרב לאורך השנים. כך (בקיצורים מרובים) תיאר בהקדמת החלק הראשון שנדפס, כרך קידושין, שנת תרצ"ו:

אחד היה אברהם, הגדול בענקים, אשר שלחו ה' למחיה לדורות התחיה בארץ החיים, עמודא דנהורא, נזר הקודש, גאון הדור ומנהיגו מו"ר רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ליחידי סגולה שבעיר הקודש נמשכו אחריו בעבותות אהבה עזה ונאמנה

הודות והלל לה' שזכני להיות אחד מהמיוחדים שהקימו את הקיבוץ הנעלה האמור, וממיסדיה הראשיים של הישיבה הק', שאחרי עבודה מאומצת והשקעת כחות מרובים, רוחניים וגופנים, חפץ ה' בידינו שעלתה והתפתחה ותהי לישיבה גדולה ונהדרה המתנוססת כיום לתפארה בעיר הקודש, וידועה בשם: הישיבה המרכזית הק' "מרכז הרב". והנני תודה לאל מנושאי הארון, עומד ומשרת בה מיום הוסדה ועד היום הזה, יזכני ה' להמשיך בעבודת הקודש ללמוד וללמד כו'. וחבה יתירה נודעת לי ממנו לקרבני ביותר לעבודת קודש זו, וזכיתי לעמוד לפניו שש עשרה שנה תמימות, להקשיב אמריו הקדושים ולהתבונן להליכותיו בקודש, ואף משכני לעבודתו הענקית "הלכה ברורה" ושתי מסכתותכתובות ומכותחוברו בעזרת השם על ידי

ואין לנו שיור נחמה אלא באורו הגנוז בספריו הקדושים ורוחו המפעמת בישיבה הזאת, גחלת קדשו, הישיבה המפוארה, משאת נפשו הטהורה ומשוש חייו, אשר גדלה וטפחה במאמצים כבירים והשפיע מהודו עליה.

דברים קצרים ברוח דומה כתב הרב אריאלי תריסר שנים מאוחר יותר, בהקדמת החלק השני שיצא לאור, כרך ברכות, שנת תש"ח:

וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הק' "מרכז הרב", היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא ראי"ה קוק זצ"לוברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים ליסד ולהקים את הישיבה הק' בעבודה מאומצת, בהשקעת כחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה.

והנה, בשנת תשס"ו, כמה מצאצאיו של הרב אריאלי הדפיסו מהדורה מחודשת של עיניים למשפט כרך ברכות – תוך שהם משמיטים מסוף ההקדמה את הפִסקה שצוטטה זה עתה. בנוסף, הצאצאים צירפו לספר הקדמה המכילה בין השאר תמצית מתולדותיו של הרב אריאלי, תוך העלמת כל זכר לקשריו עם הראי"ה וישיבת "מרכז הרב". מעשים אלה נחשפו כמעט מיד וספגו מחאה נמרצת בעיתוני הציבור הדתי–לאומי, כולל קריאות להציף את המו"ל בתלונות ולהחרים את ההוצאה החדשה.

הוא בעצמו השמיט

ניתן בהחלט להבין את המחאה, שהרי צנזור שכזה במגמה לסלף את ההיסטוריה הוא מעשה פסול, לא כל שכן בנסיבות כמיעוט דמותו של הראי"ה על רקע אידיאולוגי. אך באופן תמוה, מחאה זו נעשתה בהיעלם מוחלט מן העובדה שהשמטה גדולה פי כמה נעשתה בפתח כרך קידושין של עיניים למשפט, שנדפס באחרונה כעשור לפני כן – בירושלים תשנ"ד, ולפני כן בתשמ"ט, וכן הלאה: למעלה ממחצית מן ההקדמה, כולל כל אותם תיאורים שצוטטו לעיל על אודות הראי"ה וישיבת מרכז הרב, נמחקה כלא הייתה. יתר על כן, התחקות על אודות המהדורה הראשונה שבה בוצעה השמטה דרסטית זו, מעלה – למרבה המבוכה – כי מדובר במהדורה שנדפסה בתשכ"ז בידי המחבר עצמו, הרב יצחק אריאלי!

אם כן, הרב אריאלי במו ידיו מצא לנכון, בשלהי שנות התש"כ, להשמיט מן ההקדמה את החלקים הנוגעים לראי"ה קוק ולישיבת מרכז הרב. מדוע עשה זאת? טענה צפויה היא שמדובר בשינוי אידיאולוגי, הסתייגות מדימוי ציבורי כלשהו או כיוצא בזאת; אך מלבד שטענה כזו מדיפה ניחוח אנכרוניסטי ואף אינה הולמת את טיב הזיקה שבין הרב אריאלי לראי"ה, הרי שלא ניתן כלל ועיקר לקבל אותה לאור העובדות שצוינו לעיל בדבר הקשר ההדוק והפומבי של הרב אריאלי עם ישיבת מרכז הרב ודרכה הציבורית באותן שנים ממש.

הסבר מתקבל יותר על הדעת, אפוא, הוא שהרב אריאלי חפץ כי כרך זה יתקבל בברכה גם בישיבות ומוסדות מן הסוג ההולך ונוצר שלא ראה בעין יפה ספרים שבהם מודגשת ומובלטת דמותו של הראי"ה. הוכחה אולטימטיבית לכך היא העובדה שכאשר הדפיס שוב הרב אריאלי את כרך ברכות, שלוש שנים מאוחר יותר, נותרו על כנם בהקדמת הספר אותם משפטים ספורים על אודות הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב (אשר יושמטו לימים בתשס"ו), המופיעים בסוף פיסקה ארוכה בסיום ההקדמה ואינם כה בולטים כמו בהקדמת כרך קידושין. בהתאם לכך מובן אפוא כי גם בכרך קידושין עצמו לא הועלם שמו של הראי"ה מגוף הספר, והוא, כמו גם מקומו ופועלו של הרב אריאלי עצמו בישיבת מרכז הרב, אף נזכרים בפרוטרוט במכתבי הרבנים שבסוף הספר – כבמהדורה הראשונה.

בין כך ובין כך, לפי כל הסימנים ניכר כי ההשמטה החדשה מתשס"ו לא נעשתה משיקולים מסחריים בלבד, אם לנקוט לשון עדינה; מעבר לכך שישנו כמובן הבדל מהותי בין המחבר עצמו לבין אדם אחר השולח יד בכתביו. מיהו אותו מו"ל, מצאצאי הרב אריאלי, האחראי למלאכה זו? התחקות אחר עקבותיו מובילה אותנו היישר לאישיות ידועה במשפחת הרב מרדכי אילן, מי שהיה חתנו הגדול של הרב אריאלי. מכיוון שאישיות זו התנהלה כלפי כתבי אביה בצורה דומה להתנהלותה כלפי תולדות סבה, ויותר מכך, נעבור כעת למקרהו של הרב אילן.

היעלמות גם מספרי החתן

הרב מרדכי אילן (אילנדר) נולד בסובלק תרע"ו; מתר"צ ואילך למד בישיבת רמיילעס שבווילנא אצל רח"ש היימאן, ר' חיים עוזר גרודזנסקי ור' חנוך העניך אייגעש. כשעלה ארצה באמצע תרצ"ה, למד תחילה בישיבת מרכז הרב אצל הראי"ה קוק, ובישיבה זו גם הכיר את חותנו לעתיד, ר' יצחק אריאלי, ונשא את בתו, שרה רבקה.

לאחר מכן למד הרב אילן בבית המדרש "אהל תורה", בנשיאותו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, ובהמשך דרכו התקרב לרי"ז סולוביצ'יק בריסק ולרא"ז מלצר. בתשט"ז נתמנה לדיין בבית הדין הרבני בתל אביב, שם התקדם בהמשך לכהונת אב בית הדין. מלבד "תורת הקודש" פרסם במהלך חייו ספרים חשובים מתורתם של ראשונים, היה שותף שנים רבות במפעלים תורניים של מכון הארי פישל, האנציקלופדיה התלמודית ועוד, וכמו כן השתתף ברבים מכנסי "תורה שבעל פה" של מוסד הרב קוק, עד פטירתו בשנת תשמ"א.

נתונים ותיאורים אלה מאפשרים לנו להתרשם, מנקודת מבטו של הרב אילן עצמו, מהקשת הרחבה והמגוונת של גדולי התורה שאליהם זכה להתקרב, כשבתווך שבין נערותו לרבנותו לא נפקד מקומם של הראי"ה קוק, הרב הרצוג וחותנו שלו הרב יצחק אריאלי. אך כפי שיתברר להלן, מה שנעשה לימים לרב אריאלי על ידי חלק מנכדיו נעשה לרב אילן כבר בשנת פטירתו – על ידי חלק מבניו.

בבני–ברק תשמ"ב הוציאו בניו של הרב אילן, ובראשם הרב יעקב דוד אילן, ר"מ בישיבת "כנסת יצחק" בחדרה, את ספרו תורת הקודש – מהדורה תניינא, חלק א'–ב'. בפתח הספר רשמו הבנים תמצית קצרה מתולדות חייו, ובה מתואר כיצד למד אצל הרב שלמה היימן, הרב חיים עוזר גרודזינסקי ובעל ה"מרחשת" – ומיד מסופר על "נשואיו בארץ ישראל וכניסתו לבית זקננו הגאון הגדול מרן רבי יצחק אריאלי…", ללא כל זכר לישיבת מרכז הרב ולראי"ה קוק, ואף למוסדות אהל תורה ולרב הרצוג. כמה שורות לפני כן כתבו הבנים שאביהם הדפיס את ספרו "בעידודם ובהשראתם של גדולי הדור דאז, מרנן הגרא"ז מלצר והגרי"ז מבריסק זצ"ל"; רבנים מחוג אחר, שאף אותם החשיב בשעתו הרב אילן לגדולי הדור, נעלמו כלא היו.

בנוסף, הושמטו גם קטעים מתוך דברי הרב אילן גופא. השוואת ההקדמה שבמהדורת תשמ"ב – המוצגת כ"הקדמה ממהדורא קמא" – אל ההקדמה המקורית של מהדורת תש"ט מגלה כי הושמט בשלמותו השליש האחרון של ההקדמה, שבו האריך הרב אילן לתאר כיצד חלק מהעניינים שבספרו נידון "בפני גדולי התורה בעיה"ק":

וכמה ענינים נתחורו ונתבהרו בפלפולה של תורה ובדיבוק חברים גדולי תורה באכסניות של תורה שבהם ישבתי בשעת חיבור ספרי זה, הלא היא הישיבה הגדולה, הישיבה המרכזית העולמית מרכז הרב שמחוללה הוא רבנו גאון עוזנו הגה"ק מרא דארעא ישראל מרן אי"ה קוק זצ"ל, אשר זכיתי עוד לעמוד לפניו, והמוסד הגדול אהל תורה בנשיאות רבנו גאון עוזנו מרא דארעא ישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א, שמיום בואו אל הקודש קרבני קרבה יתירה, יזכה לראות במהרה בתשועת עולמים על אדמת הקדש בבנין בית המקדש במהרה בימינו.

שינויים במשפטים עצמם

במקרים של השמטות מסוג זה, עשויים צאצאי המחבר לנמק את מעשיהם בטענה כי אביהם עצמו ניתק בהמשך חייו את זיקתו לרבנים ולמוסדות שעמם היה קשור בעבר; "עבר" זה, בנידוננו, יהיה כנראה התקופה שלפני כניסת הרב אילן לחוג ההשפעה של הרי"ז סולובייצ'יק מבריסק. אך במקרה הנוכחי אין אפשרות לטעון זאת, בין השאר לאור העובדה שבראש תורת הקודש חלק ב', שנדפס כאמור בשנת תשכ"ט, בחר הרב אילן להדפיס שנית את שתי ההסכמות שקיבל לחלק א' של תורת הקודש – שאחת מהן היא הסכמת הרב הרצוג. בניו, שלא במפתיע, השמיטו במהדורתם את ההסכמה הזו והותירו את השנייה בלבד (של הרב איסר זלמן מלצר). מלבד זאת, קשריו של הרב אילן עם הרב מבריסק החלו כבר לפני הוצאת חלק א' של תורת הקודש, ולא היה בכך כדי להביאו להתכחשות כלפי מוקדי השפעה קודמים או לאימוץ מכלול עמדותיו של הרב מבריסק, ובוודאי שלא להמעטה בכבודם של גדולי–דור מחוגים אחרים. אצל בניו, לעומת זאת, מדובר כבר בסיפור אחר.

יתר על כן, מתברר כי במקרה הנוכחי הדברים חורגים מעבר להשמטת קטעים "בלתי–נוחים" גרידא – שעלולים אולי לפגוע במכירת הספר אצל חלקים מהציבור החרדי – ומגיעים לכדי שינויים ומחיקות בתוך משפטים שונים לאורך שארית ההקדמה, גם במקרים שבהם הדבר מביא לשיבוש כוונתו המקורית של המחבר. לדוגמה, בפסקה השנייה של ההקדמה המקורית נכתב:

ואם מצד אחד התגלו לפנינו משפטי ד' בהקזת הדם הנוראה בגוף ישראל, "כתהום רבה", הנה מאידך המתהוה לפנינו אות הוא לראשית ההופעה לצדקת ה', שפסגתה כ"הררי אל"… ועל כן שבח הדור האחרון הקרוב יותר אל הגאולה צריך להיות מעומק ההכרה לפי פעולות ד' בחלל עולמנו.

כלומר, למול השבר הנורא של השואה, תקומת עם ישראל בארצו היא אות להתקרבותנו אל הגאולה. אולם בהקדמה שנדפסה בתשמ"ב נעלמו המילים "המתהוה לפנינו"; לפי בניו של הרב אילן, נמצא כי השואה עצמה היא גם "כתהום רבה" וגם "כהררי א–ל"!

כך גם בפסקה הבאה, שבה כתב הרב אילן במקור: "וככל שיקדם קצב הדרישה כן תוקדם ההתגלות וההופעה. הלבושים המעשיים של חזון הדורות שהחל להתעטף בהם דורנו זה, הם בזכות הדרישה החזקה שלא פסקה מישראל" – השמיטו הבנים ממהדורת תשמ"ב את המשפט המודגש (ההדגשה שלי, וכן להלן). שוב כתב המחבר בסמוך: "והנגלה לעינינו – מתוך תקווה שהם רק נבטים ראשונים לצמיחת קרן ישועה לארצנו הקדושה ולעמו – הם פרי להט העריגה…" – ושוב הושמט כל המשפט המודגש.

התנהלות דומה אנו מוצאים גם בהקדמה למהדורה המחודשת של תורת הקודש חלק ב', בני ברק תשמ"ה. מלבד הוספות מכתב–יד המחבר – שהפעם סומנו כראוי – נעשו שוב שינויים רבים בתוכן דבריו, וגם כאן בולטת המגמה למחוק כל רמז להתייחסותו החיובית (באופן יחסי) של הרב אילן למאורעות התקופה. לא למותר גם לציין כי הפתיחה השנייה של הספר, העומדת כולה בסימן רושם אירועי מלחמת ששת הימים (שאירעה שנתיים לפני צאת המהדורה המקורית), הושמטה לחלוטין.

ישיבת‭ ‬מרכז‭ ‬הרב‭ ‬מצטיירת‭ ‬היום‭ ‬בצורה‭ ‬כזו‭, ‬שאם‭ ‬הייתי‭ ‬כותב‭ ‬שאבי‭ ‬למד‭ ‬בה‭ ‬היו‭ ‬חושבים‭ ‬שהוא‭ ‬לבש‭ ‬חולצה‭ ‬ומכנסיים‭ ‬קצרים‭ ‬והיה‭ ‬פלח‭ ‬בהרי‭ ‬חברון‭. ‬הישיבה‭ ‬מצטיירת‭ ‬כמקום‭ ‬שבו‭ ‬מתחנכים‭ ‬להיות‭ ‬חלוצים‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬מלמדים‭ ‬כי‭ ‬עיקר‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬אדם‭ ‬זה‭ ‬ללמוד‭ ‬וללמד צילום‭: ‬קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה

ישיבת‭ ‬מרכז‭ ‬הרב‭ ‬מצטיירת‭ ‬היום‭ ‬בצורה‭ ‬כזו‭, ‬שאם‭ ‬הייתי‭ ‬כותב‭ ‬שאבי‭ ‬למד‭ ‬בה‭ ‬היו‭ ‬חושבים‭ ‬שהוא‭ ‬לבש‭ ‬חולצה‭ ‬ומכנסיים‭ ‬קצרים‭ ‬והיה‭ ‬פלח‭ ‬בהרי‭ ‬חברון‭. ‬הישיבה‭ ‬מצטיירת‭ ‬כמקום‭ ‬שבו‭ ‬מתחנכים‭ ‬להיות‭ ‬חלוצים‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬מלמדים‭ ‬כי‭ ‬עיקר‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬אדם‭ ‬זה‭ ‬ללמוד‭ ‬וללמד
צילום‭: ‬קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה

הנופלים ואתחלתא דגאולה

כעת אנו מגיעים למקרה שבו קיים כפי הנראה הפער הדרסטי ביותר בין מסכת חייו וכתביו של האב לבין הצורה שקיבלו לאחר טיפולם של בניו. הרב יצחק שולזינגר, יליד סמיאטיץ' תרס"ד, למד בצעירותו בישיבת ראדין, עלה לארץ בתרפ"ד ולמד כעשר שנים בישיבת מרכז הרב, כשהוא זוכה לקבל סמיכה מהראי"ה ומהרי"מ חרל"פ. בתרצ"ד נתמנה לרבה של כפר גנים; בתרצ"ה אנו מוצאים את הסכמתו מופיעה על החוברת "מפניני הרמב"ם", לצד הסכמות רבותיו הראי"ה והרב חרל"פ. מתרצ"ו שימש הרב שולזינגר כמורה הוראה בחיפה וכממונה על השוחטים–ובודקים, ובנוסף כרב בית כנסת, תפקידים שבהם כיהן עד לפטירתו הפתאומית בחורף תשי"ז.

בירושלים תש"י הוציא הרב שולזינגר את הספר "אמרות יצחק" על ספר בראשית – לקט דרשות שניתנו בשבתות השנה לאורך שנות שבתו בחיפה. בראש הספר נדפסו, לצד סמיכותיהם של הראי"ה, הרב חרל"פ וסמיכה נוספת מהרב אבא יעקב בורוכוב, גם הסכמות מאת הרבנים חרל"פ, אריאלי, שלום נתן רענן חתן הראי"ה ומנהל ישיבת מרכז הרב, הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואף מכתב ברכה ממנהל הרבנות הראשית הרב יעקב ברוך.

בהקדמת הספר (עמ' ב) תיאר הרב שולזינגר:

והיתה מנת חלקי להסתופף בצלו הקדוש של רבנו, אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשיו, נזר הדור, מורי ורבי, רבן של ישראל, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, מרן הגאון מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל, הכהן והשופט של המקום הקדושרבינו זצ"ל היה מנהיג ושפט את כל העם בצדק, שמסר את נפשו למען הצדק ולימד זכות על העם והארץשנים רבות זכיתי לצקת מים על ידיו הקדושות, לשמוע ולהקשיב בהלכה, אגדה, מוסר ודברי מחשבה קדושים ועמוקים, ולכל הגה שהיה יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה

בהמשך ההקדמה האריך הרב שולזינגר לדבר על מעלת התורה, העם והארץ, והצהיר במילים מפורשות (עמ' יא): "ונודה להשי"ת שזכינו, אחרי השואה הגדולה והאיומה שהתחוללה עלינו באירופה, אחרי האסון הנורא הזה – לאתחלתא דגאולה, שקמה מדינת ישראל וממשלת ישראל והתחיל קיבוץ גלויות". לסיום ציין את הנפשות שנפלו "על מזבח קדושת העם והארץ" במלחמה על הקמת המדינה, בתוכן שניים מאחייניו.

בסוף הספר שב הרב שולזינגר ותיאר את פועלם של אחייניו בצה"ל, כשהוא חוזר שוב ושוב על הקביעה כי הקמת מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה: "והביאו לנו [=הנופלים] בע"ה אתחלתא דגאולה, הביאו את הישוב העברי לידי גאולה של מדינה ישראלית…" (עמ' רפו). אמירות ברוח זו על הקמת המדינה כאתחלתא דגאולה משובצות בדרשות ממש לכל אורך הספר. המחבר אף הקדיש דרשה מיוחדת ליום "ההחלטה באו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל" – אירוע שנודע בכינוי "כ"ט בנובמבר" – ובה כתב (עמ' רה–רו):

מה שקרה בימים האלה, שהאומות המאוחדות החליטו לתת להיהודים מדינה עברית בארץ ישראל, שזה קרוב לאלפים שנה שאנו מחכים לזה, זה דבר היסטורי חשוב וגדול, ומוכרחים להודות שזה נס מן השמים […] נשפך דמנו היקר והקדוש במלחמת גאולת הארץ, ה' ירחם, אבל לא נבהל ולא נתיאש […] עכשיו עם אתחלתא דגאולה אנו לוחמים כמו עם שלוחם למען ארצו ומולדתו

לסיכום, אם בשני המקרים הקודמים עיקר ענייננו היה בעצם קשריהם האישיים של הרב אריאלי וכן הרב אילן עם הראי"ה קוק, עם ישיבת מרכז הרב ועם גדולי תורה נוספים מחוג זה, ולאו בהכרח בקיומה של אידיאולוגיה פרו–לאומית (גם אם הייתה כזו בין השורות, בפרט אצל הרב אריאלי) – הרי שבמקרה הנוכחי, אמרות יצחק הינו ספר דתי–ציוני מוצהר, הן מצד תכניו והן מצד החוגים שעבורם נועד. מחברו של הספר אחז הדוקות בהשקפה שלפיה הקמת מדינת ישראל הינה אתחלתא דגאולה, ומתוך עמדה זו נאבק על צביונה של המדינה וחוקיה.

אולם גם במקרה הזה, לא קורות חייו של הרב שולזינגר, לא קשריו עם חוג הראי"ה ולא הספר שהוציא שבע שנים בלבד לפני פטירתו – כל אלה לא הועילו לו בשעה שניגשו בניו לטפל בתולדותיו ובכתביו. בבני ברק תשל"ד, כחמש–עשרה שנים לאחר פטירת הרב שולזינגר, נדפס מתורתו הספר אמרות יצחק – תניינא, על ידי בניו ובראשם הרב משה מרדכי שולזינגר. בהקדמת הספר פרסם הרמ"מ שולזינגר מאמר המוקדש לדמותו ותולדותיו של אביו, ובו האריך לתאר כיצד למד בצעירותו בישיבות אירופה ובעיקר בראדין, וכיצד זכה שם לחיבה מה"חפץ חיים", וכשהוא מגיע בתיאורו לשנת תרפ"ד, אז עלה אביו ארצה ונכנס ללמוד אצל הראי"ה בישיבת 'מרכז הרב', לא נכתב דבר מלבד השורה הלקונית: "ולמד בירושלים עיה"ק כעשר שנים עד לנישואיו". אין הבן מזכיר ולו ברמז היכן למד אביו בארץ ישראל, וממי קיבל תורה, ולאיזה רבנים היה מקושר, ומי סמכו אותו להוראה, ומי נתנו הסכמה על ספרו, ואת מי העריך יותר מכל רב אחר.

במקרה נוסף, מאוחר יותר, ניתן למצוא התערבות לא רק בתיאור תולדותיו של הרב יצחק שולזינגר, אלא גם בתוך דבריו שבכתב. בהקדמה לספר משמר הלוי – בכורות (בני ברק תשנ"ז, עמ' א), ציטט הרמ"מ שולזינגר קטע מתוך הקדמת אביו לאמרות יצחק, ובו בין השאר משפט המובא באופן הבא: "שהייתי עולה מדי פעם בפעם ירושלימה להקביל פני רבותי, הייתי גם מחליף עמהם דברים בכתב בשאלות ותשובות. ומחמת חוסר באמצעים כספיים אני מדפיס עכשיו רק על חומש בראשית". מי שיעיין במקור (עמ' י), ימצא שלאחר המילים "בשאלות ותשובות" הופיע משפט נוסף: "ושתי תשובות אלי מהרב זצוק"ל נדפסו בספרו 'דעת כהן'"; מדובר כמובן בראי"ה קוק. לא למותר להוסיף שהרמ"מ שולזינגר נמנע מלהזכיר בכל ספריו אפילו ברמז את העובדה שסבו – חותנו של הר"י שולזינגר – ר' אברהם חיים צ'צ'יק, היה מקורב מאוד לראי"ה למן תקופת יפו, והתפרסם בהיותו "משמש" שלו לאורך שנים ארוכות בתקופת שבתו של הראי"ה בירושלים.

דומה כי המניע למפעל זה של שכתוב היסטורי, והמגמות שמאחוריו, הינם ברורים למדי. אין צורך גם להסביר מדוע על אף שהרמ"מ שולזינגר פרסם במהלך השנים עשרות ספרים, מדבריו שלו ומדברי אחרים, הוא לא מצא לנכון להדפיס שנית את הספר היחיד שפרסם אביו בחייו, אמרות יצחק, וגם לא הדפיס חלקים נוספים מדרשות "אמרות יצחק" שבכתב יד, על אף שאביו כותב בהקדמתו (עמ' י) "שיש אצלי על כל חמשה חומשי תורה" וכי רק בשל חוסר אמצעים הוא מדפיס על בראשית בלבד.

פלח בהרי חברון

בעקבות פועלו המתואר של הרמ"מ שולזינגר, הלך גם אחיו הצעיר הרב אלעזר שולזינגר (ייבדל"א; יליד תש"ה). הלה פרסם בבני ברק תשמ"ח את הספר "על משכנות הרועים", המוקדש לפולמוס עם הדרך הדתית–לאומית ונציגיה ולביסוס ההשקפה המקובלת בציבור החרדי הליטאי. הפרק הראשון בספר, "בן יכבד אב" (עמ' טו–כג), עוסק בתיאור דמותו של אביו, באופן רחב ושיטתי יותר ממאמרו הנזכר של אחיו הרמ"מ – אך גם כאן לא נמצא מקום לאזכור הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב. אלא שבניגוד לכתביו של הרמ"מ, שבהם בוצע הדבר באמצעות השמטה אגבית, במקרה הנוכחי הר"א שולזינגר מצא לנכון להצביע במפורש על מעשי ההשמטה, תוך שהוא מצטט דברי צידוק שהעניק לכך אחיו הגדול (עמ' טז–יז):

בשנת תשל"א הוציא אחי הגאון ר' משה מרדכי שליט"א את ספרו הראשון "משמר הלוי", וציין שאבא זצ"ל למד 10 שנים בירושליםולא הזכיר כי הוא למד בישיבת "מרכז הרב". הרב משה צבי נריה שליט"א פגש בן דוד שלי ושאל אותו: הרי ר' יצחק שולזינגר היה תלמיד אמיתי במרכז הרב, הוא למד שם 10 שנים רצופות, ומדוע בנו שהוציא ספר השמיט שם הישיבה?

אחי הגאון ר' משה מרדכי שליט"א אמר לאותו בן דוד, תענה לו כך: ישיבת מרכז הרב מצטירת היום בצורה כזו, שאם הייתי כותב שאבי זצ"ל למד בישיבת מרכז הרב היו חושבים שהוא לבש חולצה עם שרוולים קצרים, מכנסיים קצרים, סנדלים בלי גרביים, והיה פלח בהרי חברון. אם ישיבת מרכז הרב של היום היתה כפי שהיתה בזמן שאבי זצ"ל למד שם, כשבאותה עת למדו רבים שרובם המוחלט חינך בניהם וילדיהם בדרך התורה על טהרת הקודש, ולא בכל הסילופים למיניהם, הייתי כותב באותיות קידוש לבנה כי למד במרכז הרב. את הספר הוצאתי לזכרו ולעילוי נשמתו, ולכתוב היום כי למד במרכז הרב, מתפרש שזה מרכז הרב שלפני 50 שנה, אין שייכות כלל וכלל, זה שני עולמות אחרים. מרכז הרב כיום מצטיירת שבה מתחנכים להיות חלוצים, אך לא מלמדים כי עיקר חייו של אדם זה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, אלא מי שלובש חלוצי ומעבד אדמות זה עדיף מאשר לשבת יומם ולילה ולגדול בתורה ובקיום מצוותיה.

השורות הללו, יותר משהן משקפות את הסטריאוטיפים הצבעוניים שרווחו (ועדיין) בחלקים מן הציבור החרדי בנוגע לטיבה של ישיבת מרכז הרב, הן מעידות על היעדר–הנכונות של בני הרב שולזינגר להכיר עד כמה רחֲקה דרכם שלהם מן הדרך שבה הלך אביהם בשעתו. נזכיר שוב כי בפועל מדובר לא רק בהשמטת שמו של המוסד שבו למד הרב יצחק שולזינגר, כפי שנטען כאן, אלא במחיקה סדרתית של כל קשריו (וקשרי חותנו) עם הראי"ה קוק ובני חוגו, ומעבר לכך גם העלמת כל רמז ליחסו כלפי הקמת המדינה.

‬הרב‭ ‬משה‭ ‬מרדכי‭ ‬שולזינגר‭ (‬בתמונה‭) ‬אינו‭ ‬מזכיר‭ ‬ולו‭ ‬ברמז‭ ‬היכן‭ ‬למד‭ ‬אביו‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭, ‬ממי‭ ‬קיבל‭ ‬תורה‭, ‬מי‭ ‬סמכו‭ ‬אותו‭ ‬להוראה‭, ‬מי‭ ‬נתנו‭ ‬הסכמה‭ ‬על‭ ‬ספרו‭ ‬ואת‭ ‬מי‭ ‬העריך‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬רב‭ ‬אחר צילום‭: ‬יחזקאל

‬הרב‭ ‬משה‭ ‬מרדכי‭ ‬שולזינגר‭ (‬בתמונה‭) ‬אינו‭ ‬מזכיר‭ ‬ולו‭ ‬ברמז‭ ‬היכן‭ ‬למד‭ ‬אביו‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭, ‬ממי‭ ‬קיבל‭ ‬תורה‭, ‬מי‭ ‬סמכו‭ ‬אותו‭ ‬להוראה‭, ‬מי‭ ‬נתנו‭ ‬הסכמה‭ ‬על‭ ‬ספרו‭ ‬ואת‭ ‬מי‭ ‬העריך‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬רב‭ ‬אחר
צילום‭: ‬יחזקאל

השכתוב כדפוס ספרותי

לאורך המאמר סקרנו דוגמאות בולטות לדרך שבה צאצאים הנטועים עמוק בתוככי הציבור החרדי בן זמננו התמודדו עם העובדה שאבותיהם היו בשעתו בעלי קשר אישי או אף אידיאולוגי לחוג הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב. לעתים ננקטו צעדים מינוריים יחסית, דוגמת השמטת הסכמות ממהדורות חדשות של ספרי האבות; בחלק מהמקרים מדובר במהלכים בולטים יותר, דוגמת התעלמות מחלקים נכבדים בתולדותיו של האב במהלך תיאור קורות חייו; ובמקרים אחרים, כפי שראינו, מדובר בצעדים דרסטיים, של התערבות בגוף המורשת שבכתב.

התנהלות זו כרוכה בין השאר במעמדו של השכתוב כדפוס ספרותי מקובל בהיסטוריוגרפיה החרדית; דבר הנובע מן השילוב בין קיומה של הגמוניה אידיאולוגית הדוקה, המקנה כיום מעט מאוד לגיטימציה לקיומן של עמדות שונות בסוגיית היחס למודרנה בכלל ולמדינת ישראל בפרט, לבין נורמה הנוטה להכפיף את העובדות ההיסטוריות לשיקולים חינוכיים. אלא שיש לתהות מעבר לכך, מהם הגורמים לכך שבמקרים כה רבים התרחקו צאצאים מנתיב חייהם המקורי של האבות, עד כדי אי–נכונות להציג את פרטי קורותיהם כפי שהיו באמת – בצורה שבשום אופן לא ניתן לייחס לאבות עצמם.

במקרים מסוימים ניתן לכאורה למצוא את ההסבר לכך בתוך מסגרת ההתרחשויות המשפחתית. אך לאמיתו של דבר, היקפה וגיוונה של התופעה אינם מאפשרים לתלות את קיומה באופיים ומהלכיהם האישיים של צאצאים כאלה ואחרים. הגורמים לכך הינם מורכבים ורחבים בהרבה וקשורים להיפרדות החברה האורתודוקסית בארץ ישראל לשתי חברות נבדלות, נושא שאני מקווה להקדיש לו – ובפרט להשתקפותו
בחוג מקורבי הראי"ה – מאמר נפרד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2016, ב-Uncategorized ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. אז מה יש כאן :
    1. ציבור הרואה את עצמו כ(אחרוני) תופסי התורה לא יכול להתמודד עם אמת פשוטה ולא מרעישה במיוחד. נוצרה דינמיקה של שקרים קדושים ל"המון הנבער".
    2. אלו שמשכתבים היסטוריה של כמאה שנה, אך מצפים שנאמין להם כשהם מעבירים מסורות של אלפי שנים.

  2. ראוי לציין שהר' משה מרדכי שולזינגר נתן תמיכה מלאה לאברהם חזן הרשע שמפעיל את אתר אזמרך בלאומים וכתב את כתב הפלסתר "דת הציונות" שמשמיץ עפ"ל את הראי"ה קוק עצמו ועושה הכל כדי להשחיר את דמותו ולציירה כאפיקורסית ומרושעת. הסכמת הר' שולזינגר מודפסת בראש הספר

    על כן, תמוהה מאוד הטענה שלו באזני הגרמ"צ נריה כאילו הוא עושה חילוקים בין הישיבה בזמן אביו לישיבה דהיום ואינה אלא פחדנות עלובה שמאפיינת אותו ושכמותו מלהתעמת עם עמדתו האמיתית שמבזה ופוסלת את הרב קוק עצמו ושיטתו הרוחנית

    • 1. הרב משה מרדכי עצמו למד ב"מרכז הרב ולא רק אביו
      2. החרדי המצוי יטען שהציונות הדתית עושה את אותו הדבר א"כ יותר באלגנטיות כאשר משכתבים את ההיסטוריה ומצטטים את התלמוד רק במה שמתאים לאידיאולוגיה וכן את כל דברי הרבנים במשך ההסטוריה ואפילו את הרב קוק זצ:ל מצטטים רק במה שמתאים לקו החינוכי שרוצים להוביל היום,
      לדוגמא: כמה חניכים בני הציונות הדתית יודעים את דעת הרב בנושא בחירת נשים לכנסת ,ובנושא לימוד מעורב בבתי ספר ובתנועות נוער ,ובנושא גיוס בני ישיבות ובעוד נושאים רבים?

      • אדרבה, אם הוא עצמו למד במרכז הרב השאלה עליו גדולה פי כמה

        אדם משנה את דעתו, קורה. אז שיגיד "שיניתי את דעתי", "גיליתי את האור". מה ההגיון בלשכתב את המציאות בצורה כל כך שקופה ואינפנטילית שניכרת לעיני כל?

  3. אלי, לשאלתך "כמה חניכים בני הציונות הדתית יודעים"…..וכו'

    אז התשובה היא שהרבה!

    מדובר בדברים ידועים מאוד שנלמדים ונידונים ומתייחסים אליהם.

    אל תדאג, לא מסתירים כלום

    רק לגבי גיוס בני ישיבות: אל תשכח שאיגרת תתי המפורסמת נאמרה בכלל על גיוס בני ישיבות לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ולעשות מזה גזירה שווה לצבא שלנו יהיה מצחיק עד לא רלוונטי

    כן אני יודע שבאיגרת יש נספח שלכאורה מראה שזה בכל צבא אבל שוב אל תשכח שהרב זצ"ל נפטר 13 שנה לפני קום המדינה ואי אפשר לדעת בוודאות (אפשר רק לשער) מה היה פוסק למעשה לגבי גיוס בני ישיבות לצה"ל

    • בס"ד כ"ג בשבט ע"ו

      לאמיר – שלום רב,

      דיון נרחב בשאלה אם איגרת הראי"ה מימי מלחמת העולם הראשונה נוגעת גם למצב כאן בארץ – במאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל, '"חופשה לבני ישיבותינו או גיוסם? – איגרת הראי"ה [תת"י] ופולמוס פרשנותה', בתוך, מ' רחימי (עורכת), עמדו"ת, א (תשס"ט), עמ' 25-40 (ניתן לצפיה באתר מכללת 'אורות ישראל').

      לגבי עמדת הרצי"ה – ראה במאמרו של הרב זלמן מלמד, גדולי תורה – צורך האומה', בתחומין כרך ז. בתגובתי 'דברי הרב מלמד על פגישת ראשי הישיבות עם שר הביטחון', למאמרו של הרב מיכאל אברהם, הפגנת החרדים והבחירות לרבנות', באתר זה, מתוארת פגישתם של הרצי"ה, הר"י אברמסקי והרח"י גולדוויכט עם שר הביטחון משה דיין בשנת תשכ"ח, בה אמר הרצי"ה לשר הביטחון: אין כאן שני צדדים. כולנו מבינים שצריך צבא חזק וכולנו מבינים שצריך עולם תורה חזק, ומתוך כך אנחנו מסדרים את הצעדים המעשיים להגשמת שתי המשימות גם יחד.

      חומר רב בנושא, מגדולי תורה מכל החוגים, בשאלת גיוס בני ישיבות – ריכזתי בתגובותיי לאותו מאמר, ו'תן לחכם ויחכם עוד'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ שלום רב

        יישר כחך על הבאת המקורות ובמיוחד מאמרו של הרב גוטל שאשתדל לעיין בו בהזדמנות ראשונה

        לצערי יש כמה וכמה תועמלנים חרדים שעושים רעש גדול מהאיגרת הזו וכדאי לעיין בה ולהבינה נכוחה ללא נסיונות פרשנות מסולפים שנועדים לצרכי תעמולה

    • אמיר,

      לא מסתירים כלום?

      אין מחנך או הורה שלא מכסה חלק מן המידע, וככל שאתה יותר שמור אתה נאלץ לכסות יותר .

      ולא רק בציונות הדתית עורכים ספרים ומשכתבים לפי הקו המומלץ, אלא גם בכל העולם, ובכל חברה הדבר נעשה, למשל בספרי ההיסטוריה של מפא"י וכו' ,מרד גטו ורשה וכו'.

      כלומר כאשר אתה רוצה להוביל קו חינוכי או פוליטי, אתה עורך את המציאות לפי רצונך, ובלשון עדינה יותר אתה מאיר את הנקודות החשובות בכל נושא ועניין.

      כולם עושים זאת, וגם למוציאם לאור של ספרי סבותיהם מותר להדגיש את מה שנראה בעיניהם יותר חשוב .
      מה שמטריד אותי ,היא השאלה מה הבושה שהנינים ידעו שהסב היה מקורב לרא"יה (שאגב ברוב המגזר החרדי מזכירים את שמו בכבוד) או למד בישיבת מרכז הרב ?

      • אלי, זה שמדובר בתופעה רווחת בכל העולם ובכל חברה זה הופך את זה לטוב ולגיטימי? אתמהה

        אתה צודק שזה לגיטימי שאדם ידגיש את מה שנראה לו רלוונטי יותר, זה טבעי ונורמאלי אך האם זה אומר שאין צורך להזכיר עובדות נוספות בקשר לנקודה המועברת ואפילו בכמה מילים?

        אני לא אומר שכל עובדה צריכה לקבל נפח רציני ופעמים שצריך לא להרחיב בנקודה מסויימת אבל למה להסתיר מידע באופן שגורם לכלל התיאור לאבד אמינות?

    • חובת הזהירות

      בס"ד כ"ד בשבט ע"ו

      בלי להיכנס למקרים הספציפיים בהם דן ר' איתם ז"ל במאמר זה – ראוי שנשים ליבנו לכך שיש מצב שאדם אומר את האמת לאמיתה, ואפילו מדבר בשבחו של חבירו, ובכל זאת ייכשל בלשון הרע או באבקה. וכך למשל כותב הרמב"ם: 'וכן המספר בטובת חבירו בפני שונאיו – הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל עניין זה אמר שלמה: "מברך רעהו בקול בבקר השכים – קללה תחשב לו" (משלי כז,יד), שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (הלכות דעות ז,ג).

      הרי כשסיפר דואג לשאול שאחימלך נתן לדוד אוכל ואת חרב גלית, לא היה זה דבר גנות, הרי אחימלך עצמו היה מספר בגאווה לשאול שסייע לחתנו ושר צבאו. ובכל זאת נגרם מהסיפור נזק גדול, ששאול חשד באחימלך שפעל בכוונת מרד. אף רבי יהודה בן גרים שסיפר על דבריו האמיצים של רשב"י כנגד הרומאים, ודאי אמר זאת לשבחו של רשב"י בחוג מצומצם של תלמידים נאמנים, ובכל זאת הגיעו הדברים לאזניים לא רצויות ורשב"י נאלץ להימלט.

      הזכרתי לעיל את תגובתם החריפה של הגר"י בוקסבוים והגרי"ש אלישיב כלפי עורך שביקש להשמיט את דברי הראי"ה קוק מ'אוצר מפרשי התלמוד', ואת דבריו על גדולתו של הרב קוק זצ"ל, אך המציאות הכואבת היא שיש מצבים וחוגים בהם איזכור הקשר של אדם גדול אל הראי"ה לא יתרום להפצת תורתו, וההכרח לא יגונה. אף הרמב"ם הזכיר בהקדמתו לפירושו לאבות, שנמנע מלהזכיר שמות הוגים מאומות העולם מהם שאב דבריו מחשש שהזכרתם תמנע אנשים מלקבל דבריו. כך שהדברים טעונים שיקול רב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר ,

      • ש.צ שלום רב

        מה שאתה כותב הוא נכון מאוד וידוע אך על זה אנו בוכים!

        המציאות שאתה מתאר ידועה אבל עדיין מצער מאוד שזו המציאות וגם אם קשה לשנות אותה או גרוע מכך בלתי אפשרי אז מה שנשאר וצריך שיעשה זה לפחות לבכות על זה ולמחות על כך

        -אגב אותו דבר קיים לא רק כלפי הראי"ה אלא גם כלפי הרב סולוביצ'יק שניהם זכר צדיקים לברכה

        תלמיד של הרב סולוביצ'יק הרב דב אלטובסקי שרצה שחידושים ששמע מרבו ילמדו גם בציבור החרדי שמנוכר לו עקב היותו ציוני קרא לחידושים שהוציא בשם קוד "חידושי המסביר" ש"מסביר" זה סיכול אותיות של "מורינו ר' יוסף בער סולוביצ'יק" בכדי שלא תהיה רתיעה מראש ללמוד בהם אם ידעו מיהו אותו "מסביר"-

        ברור שהחכם עיניו בראשו ומי שהולך למשל לדרוש בדברי תורה בפני ציבור מסויים אז כדי שדבריו ישמעו עדיף לו לא לצטט במפורש רב או כל אישיות אחרת שאותו ציבור מרגיש מנוכר ממנו ולכן אפשר לומר את הדברים מבל להזכיר מי הוא האומר שבשמו מביאים

        אז פרקטית אין מה לעשות וזו המציאות אך האם לא נבכה עליה?

    • תיקון ל'חובת הזהירות'

      בריש פיסקה 3:
      הזכרתי לקמן (בתגובתי 'מזג נח או שבירת המידות…' את תגובתם…

  4. אתייחס גם למה שאמרת לגבי תנועת נוער מעורבת שלא רק שלא מסתירים כלום בנושא זה אלא ההיפך, רוב בני הציבור היותר תורני שבציבור הדתי לאומי תומכים בתנועת נוער נפרדת ולכן הוקמה תנועת הנוער "אריאל" וגם בבני עקיבא עצמה יש על כך לא מעט וויכוחים והיא עברה ועוברת תהליכים בתחום הזה (ריקודים מעורבים שפעם היו מקובלים ממזמן כבר לא מקובלים ולגבי הפרדה מלאה יש סניפים שכבר עברו בצורה מלאה או חלקית למודל זה ועוד היד נטויה)

    בקיצור אלי זה נראה כאילו אתה כותב מתוך חוסר התמצאות לחלוטין בקשר לציבור הדתי לאומי והגוונים שבו והתהליכים שהוא עובר

    שמא השופעת מאותו ספר תת רמה שהזכיר זמיר בתגובתו "דת הציונות"?

    ( שעצם קיום הספר מהווה עבירה של "בל תשחית" על הנייר והדיו)

    • מידת הסבלנות ..'

      לגבי העירוב בתנועת 'בני עקיבא' – ברור שהרב לא ראה מצב זה כמצב ראוי, וכפי שכתב באיגרותיו נגד תערובת בנים ובנות אפילו בכיתות נמוכות של בית ספר, אלא שבמצב החילון שהיה אז – היה בכך הצלה ממקומות של כפירה.

      הרב מ"צ נריה ('בשדה הראי"ה', ירושלים תשע"ה, עמ' 478-479) מספר על יהודי נין ונכד לבעל 'תפארת שלמה', שבתו הצעירה הלכה ל'בני עקיבא', והאב בא אל הרב שישכנע אותו שלא ללכת לשם. שאל הרב את האב אם יש לו עוד ילדים, והוא סיפר שבתו הבכירה הולכת ל'נוער העובד' ואיתה 'אין מה לדבר'. ענה לו הרב: '"מה אתה רוצה? שמח שבתך השניה הולכת ל'בני-עקיבא'

      'והוסיף הרב להסביר לאב החרד, כי בעיתות הללו… צריכים לשמוח על כל בן ובת אשר לא יצאו "מחוץ לתחום", וחייבים לגלות סבלנות מרובה כלפיהם. הרב גם הביע תקוותו, שאם הבן או הבת מחוברים אל ציבור דתי, הרי גם אם אין דרכנו נוחה מדברים שונים הנעשים שם, יש בטחון כי בעתיד הקרוב או הרחוק ישובו אל צור מחצבתם, "יחזרו לאיתן התורה"… אכן נתקיימו ונתאמתו הדברים אשר יצאו מפה-קדוש: נכדת ה"תפארת-שלמה" זכתה להקים בית נאמן בישראל, והעמידה דור ישרים מבורך ממשיך מורשת אבות לתפארת'

      את מידת הסבלנות מציין הגאון רבי יצחק אריאלי כ'יהלום בכתר' מידותיו של הראי"ה, כדבריו בראיון עמו (ב'הד המועצה הדתית', ערב ראש השנה תשכ"א ('בשדה הראי"ה', עמ' -314313):
      'הייתי מציין את מידותיו כמיוחדות שאינן מצויות. הן היו תרומיות ועילאיות, שנבעו מתוך נפש אצילה וזכה… ובין שלל מידותיו הנעלות נוצצה אחת כיהלום מבהיק: מידת הסבלנות שגילה… הרב הצטיין במידת הסלנו כפי כל יצור אנוש. אפילו כלפי אלה שפגעו בו, על הכל היה מגיב בסלחנות ובהבנה. תכונותיו האציליות… הושתתו בעיקר על מזגו הנוח, ועל צדקות נפשית עמוקה, שיסודה אהבת ה' ואהבת הבריות'.

      הרב אריאלי מביא שם בשם רבי חיים ברלין, שביום חתונתו נכנס אל זקינו, רבי יצחק מוולוז'ין להתברך: 'אמר לו רבי יצחק: בוא ואלמדך ארחות חיים בהן תלך ותצליח. דע לך, כי ראשונה לכל המידות שאדם מצווה בהן היא מידת הסבלנות'.

      על רבי יצחק אריאלי וקשריו עם הראי"ה מאריך הרב נריה, שם, עמ' 298-321; על תלמידו של הראי"ה, רבי יצחק שולזינגר – שם, עמ' 392-397 (בין השאר מזכיר שם, עמ' 397, את החיבה לספר 'שפת אמת' שקיבל הר"י שולזינגר מהראי"ה);

      על הקשרים המורכבים בין הראי"ה לרבי יצחק הוטנר – שם, עמ' 355-369 (בין השאר מביא את הדרכותיו של הגר"י הוטנר לתלמידייו שרצו להעמיק בכתביו של הראי"ה: 'ראוי ללמוד את כתבי הרב אחרי שלומדים הרבה דפי גמרא, ואחרי שנהירין ללומד כתבי מהר"ל מפראג. הרב היה גם משורר וסגנונו מאד פיוטי, ותלמידים שלא שימשו כל צרכם יכולים להשתבש בדברים ולא ללרדת לסוף דעתו' (מפי הרב ישעיהו שטיינברגר, שם, עמ' 360)

      על קשרי הראי"ה עם החזון איש – שם, בפרק 'ראיה וחזון', עמ' 201-213. שם, עמ' 208, מוזכר בשם ר"מ דייטש, שהחזו"א עודד את תלמידיו לעיין יפה בספרי ההלכה של הראי"ה, באומרו להם כי דרך הלימוד ובירור ההלכה של הרב הוא לאמיתה של תורה'.

    • מזג נוח או שבירת המידות? (מדברי רבי' אריה לוין והגרי"ש אלישיב)

      הגר"י אריאלי סבר שמידת הסבלנות של הראי"ה נבעה ממזגו הנוח, ומאהבת ה' ובריותיו. לעומת זאת, רבי אריה לוין, שנשאל: 'מה היתה הנקודה המיוחדת של הרב זצ"ל?' השיב: 'שבירת המידות'. והוסיף, שהרב היה קנאי מאד לדיעותיו, ועל כל דבר שראה כחיוני, כעיקרי, עמד בתקיפות ללא כל פשרות. אלא שהוא עבד רבות על עצמו על מידותיו, והיה לו כח עצום להיות 'צמעביר על מידותיו' ולהיות נח לבריות. הוא עקר מליבו כל צד של שנאה כלפי מתנגדיו הקשים ביותר, והיה מוכן להיות טוב ומטיב להם בכל ליבו ובכל נפשו.

      על גדלותו של הראי"ה, דיבר גם חתנו של רבי אריה לוין – הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כמתואר בספר קורותיו והנהגותיו, השקדן', כרך א', עמ' 47, הערה 30:
      'הרב יוסף בוקסבוים, מייסד ויו"ר "מכון ירושלים", סיפר על דין-תורה שנתבע לפני הגרי"ש, ע"י עורך במכון שפוטר על ידו בעקבות שהשמיט קטע מחידושי הרב קוק מ"אוצר מפרשי התלמוד", מפני שלדעתו "לא מתאים להכניס קטע של הרב קוק".
      הגרי"ש שמע את טענת העורך, והיה מזועזע. הוא אמר לו: "וכי הכרת את הרב קוק? דע לך – הוא היה קדוש! הוא לא היה שייך לתקופה שלנו, וכיום לא מבינים אותו היטב. ודאי שר' יוסף רשאי לפטר אותך, וגם אני הייתי עושה כמוהו… (מתוך "אורו של עולם" על הגרש"ז אוירבך)

    • תיקונים ל'מידת הסבלנות'

      פיסקה 2, שורה 2:
      …בא אל הרב שישכנע אותה…

      פיסקה 3, שוקה 3:
      … גם אם אין דעתנו נוחה…

      פיסקה 4, שורה 5:
      … הרב הצטיין במידת הסבלנות כלפי כל יצור אנוש…

    • בס"ד כ"ה בשבט ע"ו

      לגבי מה שדן הרב איתם ז"ל על הצמצום באיזכורי הראי"ה בהקדמותיו למסכתות 'עינים למשפט' – דומני שמכאן אין לדייק יותר מדי.

      יש איזכור נלהב וארוך אחד: בכרך הראשון לסדרה, 'עינים למשפט' לקידושין שיצא בשנת תרצ"ו. האיזכור הנלהב והנרחב מתבאר היטב, הן מהיותו הכרך הפותח את הסידרה שהיא הגשמת חזונו של הרב לשלב את התלמוד והפוסקים, והן מהיות יציאתו ב'שעת חימום', שנת האבל על הסתלקותו של הרב.

      איזכור נוסף קצר במסכת ברכות שיצאה בשנת תש"ז, ובשאר המסכתות שיצאו – בבא בתרא, מכות, יבמות , נדרים וסנהדרין – יש הקדמות נרחבות המבארות את יסודותיה האמוניים של המסכת, טבועות בחותמו וברוחו של הכהן הגדול הראי"ה זצ"ל, ובסופן הפנייה להקדמות הכוללות שבכרכים הראשונים שבהם נתברר עניינו של המפעל. יש להניח בפשטות שהר"י אריאלי סמך על הקדמות הכרכים הראשונים גם לגבי איזכור זיקתו לראי"ה, שבלאו הכי היתה מן המפורסמות.

      פרט מעניין ששמתי לב אליו: הגר"י אריאלי מתואר בשער מס' קידושין (תרצ"ו) כ'ר"מ ומנהל הישיבה המרכזית הק' מרכז הרב'; בברכות (תש"ז) בקיצור: 'רו"מ הישיבה המרכזית הק' מרכז הרב' (ותפקידו מתואר בהקדמה: 'וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים ליסד ולהקים את הישיבה הק' בעבודה מאומצת, בהשקעת כחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומהר). אף בשער בבא בתרא (תשי"ז) ומכות (תשי"ט) מתואר הרב אריאלי כ'רו"מ הישיבה המרכזית הק' מרכז הרב'.

      לעומת זאת בכרכים שיצאו אחרי כן – נדרים (תשכ"ה) וסנהדרין (תשל"א) – מתואר הרב אריאלי כ'רב ור"מ פעיה"ק ת"ו', ללא איזכור כהונתו בישיבת מרכז הרב.

      על כל פנים, מדבריו של הגר"י אריאלי בכתביו עולה בבירור שהערצתו לרב זצ"ל וזיקתו העמוקה להגותו לא פחתו. הזכרתי לעיל את הראיון שנתן הגר"י אריאלי בערב ראש השנה תשכ"א, המצוטט בבשדה הראי"ה' לרמ"צ נריה זצ"ל, שם מדבר הרב אריאלי בהערצה עצומה לרב ולמשנתו.

      מדברים בעדם דברי הרב אריאלי בהקדמתו ל'עינים למשפט' למסכת יבמות (תשכ"ז),:בכותרת 'האחדות השלימה', על זיקתה של התורה לכלל-ישראל ולארץ-ישראל:

      'ואמנם נתינת התורה נתאפשרה רק לכללות ישראל ולא ליחידים. לגוף מאוחד ומלוכד בעל נשמה אחת, היא נשמת ישראל הכללית. אין התורה עניין לפרט הפורש מדרכי ציבור ועוסק בדבר נעלה… לפיכך לא ניתנה תורה כל זמן שלא הושגה האחדות האידיאלית של כל כל חלקי עם ישראל – "ויחן נגד ההר – כאיש אחד, כלב אחד" – אחדות פנימית מהותית. באותה שעה שהושגה האחדות השלימה, פרחה נשמתם, היינו הנשמה הפרטית של כל יחד ויחיד, וכאילו נבראו מחדש וניתנה להם נשמה אחרת, אחת לגוף כולו, לעם האחד והמלוכד על כל חלקיו'.

      מכוח תובנה זו, מוצא הרב אריאלי טעם עמוק למצוות הייבום,
      'מצוות ייבום… אינה איפוא רק הקמת שם ושארית לאח המת, אלא במפורש המשכת קישורו אל נחלתו שהיא ארץ ישראל, כדי שלא תבוא כריתה באחדות איש מישראל אל ארץ נחלת האבות:.. מצוות ייבום מקשרת את המת אל נחלתו, ועל ידה נשארת האחדות של ישראל והתקשרותו אל ארץ ישראל שלימות – דיוקן שלם, דמות האחדות הבלתי פגומה'.

      ומסכם הרב:
      'הנה כי כן: התורה ולומדיה, עניין ארץ ישראל, מהות תורת הייבום – תוכן אחד להם, שהוא האחדות הכללית. זהו איפוא טעם סיום מסכת יבמות במאמרו של רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". וכי מה עניין זה לעניין הייבום? לומר לך שהתורה ולומדיה, סגולת השפעתם ומטרתם, האחדות והשלום. כשם שארץ ישראל, מעצם טבעה, היא האיחוד הכללי והדבקות השלימה.
      כיוצא בה מצוות הייבום, אשר תוכן סודה הוא שלימות הגוף ואחדות הנשמה, באין פירוד לעולם. ואמנם תיקון הפרט הוא בעת ובעונה אחת תיקון הנשמה הכללית החוזרת ומתאחדת, כי הלא אם נפגם האחד נפגמת גם הנשמה הכללית, בחינת כל ישראל ערבין זה בזה'.

      ספריו של הגר"י אריאלי הם מימוש חזונו של הראי"ה לא רק בקישור התלמוד והפוסקים, אלא גם בקישור ההלכה והאגדה ובמבט כלל-ישראלי ואחדותי על תורת ה'. דומני, שראוי שאנו בני הציונית התורנית, הרואים עצמנו כתלמידי הראי"ה קוק זצ"ל, ניתן מקום משמעותי בלימודנו גם לתורתו של תלמידו הגדול רבי יצחק אריאלי – בהלכה ובאגדה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר
      '

  5. מהי באמת הסיבה שהרב אריאלי בעצמו צינזר חלק מהשבחים על מרן הרב זצ"ל?

  6. שלמה, התשובה המשוערת לשאלתך נענית בגוף המאמר

    לדאבוננו בגלל המגמות שמתוארות במאמר גם מוסד הרב קוק עצמו נאלץ להתפשר ובשביל שאת ספרי הראשונים שהם מוציאים יקבלו ויקנו גם בציבור החרדי אז בצידי הכריכה במקום הלוגו של מוסד הרב קוק נכתב "מכון להוצאת ראשונים ואחרונים" ואילו הלוגו מוטבע על הכריכה באופן שלא יבלוט יתר על המידה

    מצער ביותר ….. אין מילים אחרות לתאר את המגמה העכורה הזו ועל זה היה דווה לבנו

  7. גרשון הירושלמי

    הרב יצחק שולזינגר, לולי בנו ר' משה מרדכי בכלל לא היה מוכר לאיש. ולדבר על סילוף דמותו זו הגזמה מגוחכת. . אין בדברי משום הבעת עמדה האם נכון היה להשמיט פרטים ביוגרפים שלדעת בנו אינם מכבדים אותו, אבל לדבר על סילוף דמות, דמות שנוצרה כולה ע"י בנו זה מגוחך.

    ובכלל, לא רק ר' יצחק שולזינגר, אלא גם ר' יצחק אריאלי וגם ר' מרדכי אילן, שלושתם לא היו מורי דרך, ואיש בחברה החרדית מלבד צאצאיהם כמובן, אינו מתרגש אם הם למדו במרכז או בחברון, מדובר בזכרונות משפחתיים בלבד, כך שכל הדרמה כאן מוגזמת.

    לגבי משפחת אריאלי ואילן. מה לעשות שהאמת קצת יותר כואבת וצורבת, ר' יצחק אריאלי עצמו צנזר וצנן את התלהבותו. אז בניו ונכדיו הולכים בדרכו.

    ולגוף הענין, אי אפשר להפיל את מלא האחריות על אותם תלמידי חכמים. חלק גדול יש למי שאחראי על עיצוב דמותו של הראי"ה הלא הוא בנו הרצי"ה.

    במקום אחר פורסם כי אחרי שהצטרף הרצי"ה להיתר האח והאחות של הרב גורן, כתב לו ר' יצחק הוטנר, כי את אשר עולל הוא לדמותו של אביו, לא הצליחו הקנאים הירושלמים לעולל לו בכל מעשיהם…

  8. גרשון הנכבד

    לא אמרת בעצם כלום

    אז מה בכך שהרצי"ה הצטרף לפסקו של הרב גורן ? מחלוקות הלכתיות קשות תמיד היו ובמיוחד בענייני גיטין ויוחסין וזה לא הופך את אחד הצדדים לאפיקורס או אויב האומה

    אגב היו גם מגדולי הפוסקים מהציבור החרדי שחלקם לא התנגדו לפסק שמעתי שר' משה פיינשטיין טען שהפסק נכון אך הוא לא מביע עמדה כי הוא לא רוצה להתערב במחלוקות בין רבני א"י , כך שמעתי אך הדבר מצריך בדיקה. גם הרב יוסף אליהו הנקין סבא רבא של מחבר המאמר הי"ד מגדולי הפוסקים בארה"ב שהיה חרדי אומנם לא תמך בפסק אך טען שהרב גורן בתור מרא דאתרא של א"י הוא המכריע וצריך לכבד את פסקו

    • גרשון הירושלמי

      לא אמרתי רק ציטטתי את ר' יצחק הוטנר. (הוא כנראה סבר שההצטרפות של הרצי"ה לא היתה על בסיס הלכתי, אלא על בסיס אחר, שבעיניו היה לא לגיטימי. וזה גם הרושם שיש למי שקורא את מכתבו החגיגי של הרצי"ה)

      כל שאמרתי שאין להתכחש שדמותו של הראי"ה בזכרון הקולקטיבי עוצבה ע"י הרצי"ה לטוב ויש אומרים לרע.

      ובמסגרת הזו, היו צריכים אותם צאצאים להתנהל.

      ושוב מדובר על זכרונות משפחתיים גרידא. והפומפוזיציה של "סילוף" היא תמימות אופיינית למגזר.

  9. מה לכם לעסוק בקטנות?

    לפני 30 שנה, עת למדתי בישיבת מרכז הרב, נודע כי אלמונים היו קורעים באופן שיטתי את הדף מספר חתם סופר בחידושים על מסכת סוכה ממנו היו צעירי הצאן עלולים להבין בטעות שיש לו דעות ציוניות רחמנא ליצלן,
    הם עשו כך בכל הישיבות החרדיות וגם חדרו לספרית הישיבה ובצעו את זממם.

    אינני מתפלא כי צעירים כמותכם לא מכירים את חידושיו בעניין מסתבר שהם הושמטו מהמהדורות חדשות שיצאו מאז.

  10. אם נסכם מילים גבוהות במשפטים ספורים ופשוטים: המאמר הזה מציג את חרפתם של חלק (כמובן, ברור שלא כולם) מהציבור החרדי. איך מי שטוענים שהם מעתיקי השמועה לא חוששים לצנזר את ההיסטוריה, את העובדות, או בפשטות: ל-ש-ק-ר ?
    רק אוסיף, שרק היום קראתי כתבה על צנזור תפיסתו של הרש"ר הירש כי הוא דגל באקדמיה, תורה עם דרך ארץ, מדעים וכו'.
    מצער ומבזה. זו תורה וזו לומדיה ?!

  1. פינגבק: תגובות – גיליון 966 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: