משפחותיהם של חלק מתלמידי הראי"ה קוק החליטו לשכתב את ההיסטוריה ולהשמיט לחלוטין את נוכחות הרב הנערץ מתולדות חייהם. רק לא להיות מזוהים עם תלמידי "מרכז הרב" החדשים. תקציר מאמרו של הרב 
איתם הנקין, שפורסם בכתב העת 'אסיף', בגיליון ג' שיצא לאחרונה

במאמר זה אבקש לתאר מקרים של רבנים ידועים שהיו בעלי זיקה אישית ישירה לראי"ה קוק, לחוגו ולישיבתו, ואשר בעצמם לא התכחשו מעולם לזיקה זו – אך צאצאיהם אחריהם עשו כל מה שביכולתם כדי לשכתב את עברו של אביהם, מסיבות אידיאולוגיות וחינוכיות, ולייצר עבורו מסכת–חיים נטולת קשר כלשהו לראי"ה קוק או ל"מרכז הרב".

תופעה זו, על משמעותה והיבטיה, קשורה הדוקות לתהליך הכללי של היפרדות האוכלוסייה האורתודוקסית בארץ ישראל (בפרט) לחברה חרדית מכאן וחברה דתית–לאומית מכאן. התהליך הזה, שמרכז הכובד שלו היה בשליש האמצעי של המאה העשרים וסיומו בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, השתקף באופן ייחודי בקרב חוג מקורביו של הראי"ה.

איור: מנחם הלברשטט

הרב אריאלי והפסקה

מקרה השכתוב המפורסם ביותר, אם לשפוט לפי הפרסום הציבורי שניתן לכך בשעתו, הוא זה שנעשה לרב יצחק אריאלי בעל "עיניים למשפט" (אלול תרנ"ו – ניסן תשל"ד). הרב אריאלי, יליד ירושלים, למד בישיבות היישוב הישן ונעשה מקורב לראי"ה קוק לאחר חזרתו של הלה לארץ באלול תרע"ט. עם ייסוד ישיבת מרכז הרב נתמנה בה למשגיח, ובהמשך אף שימש חבר הנהלת הישיבה. בשנת תש"א נתמנה לרב שכונת "כנסת ישראל" וסביבותיה, ובהמשך שימש גם פוסק בית החולים "ביקור חולים"; במקביל לכך חלה ירידה מתמדת במעמדו בישיבת מרכז הרב, ורגליו נדחקו מהנהלתה על רקע סכסוך פנימי – אך הוא הוסיף להחזיק בתפקיד פעיל בישיבה עד תחילת שנות החמישים, וכמה שנים נוספות בתפקיד בלתי–פעיל.

עד סוף ימיו שימש הרב אריאלי כתובת ודמות עבור תלמידי הישיבה, וניתן אף לקבוע כי רוב הרבנים שזכו לקבל ממנו סמיכה בעשרים השנים האחרונות לחייו היו תלמידי מרכז הרב שבאו ללמוד אצלו (בין הנסמכים ניתן להזכיר את הרב עוזי קלכהיים וייבדלו לחיים הרבנים משה דימנטמן, איתן אייזמן, איסר קלונסקי, אריה הורביץ, צפניה דרורי, יעקב וישראל אריאל ועוד). הוא עצמו הוסיף להתייחס אל ישיבת מרכז הרב כ"ישיבתנו הק'[דושה]", בה"א הידיעה, והמשיך להשתתף מדי פעם באירועים החשובים שהתקיימו בישיבה, כולל אירועים אידיאולוגיים מובהקים כחגיגות יום העצמאות ויום ירושלים.

בהקדמות הכרכים הראשונים של "עיניים למשפט", שהוציא הרב אריאלי בשנים תרצ"ו–תש"ח, ניתן ביטוי נרחב להשפעה העמוקה של הראי"ה עליו במשך שש–עשרה השנים שבהן היה מקורבו, כמו גם לחשיבות של השתתפותו שלו בביסוסה של ישיבת מרכז הרב לאורך השנים. כך (בקיצורים מרובים) תיאר בהקדמת החלק הראשון שנדפס, כרך קידושין, שנת תרצ"ו:

אחד היה אברהם, הגדול בענקים, אשר שלחו ה' למחיה לדורות התחיה בארץ החיים, עמודא דנהורא, נזר הקודש, גאון הדור ומנהיגו מו"ר רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל… יחידי סגולה שבעיר הקודש נמשכו אחריו בעבותות אהבה עזה ונאמנה…

הודות והלל לה' שזכני להיות אחד מהמיוחדים שהקימו את הקיבוץ הנעלה האמור, וממיסדיה הראשיים של הישיבה הק', שאחרי עבודה מאומצת והשקעת כחות מרובים, רוחניים וגופנים, חפץ ה' בידינו שעלתה והתפתחה ותהי לישיבה גדולה ונהדרה המתנוססת כיום לתפארה בעיר הקודש, וידועה בשם: הישיבה המרכזית הק' "מרכז הרב". והנני תודה לא–ל מנושאי הארון, עומד ומשרת בה מיום הוסדה ועד היום הזה, יזכני ה' להמשיך בעבודת הקודש ללמוד וללמד כו'. וחבה יתירה נודעת לי ממנו לקרבני ביותר לעבודת קודש זו, וזכיתי לעמוד לפניו שש עשרה שנה תמימות, להקשיב אמריו הקדושים ולהתבונן להליכותיו בקודש, ואף משכני לעבודתו הענקית "הלכה ברורה" ושתי מסכתות – כתובות ומכות – חוברו בעזרת השם על ידי…

ואין לנו שיור נחמה אלא באורו הגנוז בספריו הקדושים ורוחו המפעמת בישיבה הזאת, גחלת קדשו, הישיבה המפוארה, משאת נפשו הטהורה ומשוש חייו, אשר גדלה וטפחה במאמצים כבירים והשפיע מהודו עליה.

דברים קצרים ברוח דומה כתב הרב אריאלי תריסר שנים מאוחר יותר, בהקדמת החלק השני שיצא לאור, כרך ברכות, שנת תש"ח:

וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הק' "מרכז הרב", היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא ראי"ה קוק זצ"ל… וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים ליסד ולהקים את הישיבה הק' בעבודה מאומצת, בהשקעת כחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה.

והנה, בשנת תשס"ו, כמה מצאצאיו של הרב אריאלי הדפיסו מהדורה מחודשת של עיניים למשפט כרך ברכות – תוך שהם משמיטים מסוף ההקדמה את הפִסקה שצוטטה זה עתה. בנוסף, הצאצאים צירפו לספר הקדמה המכילה בין השאר תמצית מתולדותיו של הרב אריאלי, תוך העלמת כל זכר לקשריו עם הראי"ה וישיבת "מרכז הרב". מעשים אלה נחשפו כמעט מיד וספגו מחאה נמרצת בעיתוני הציבור הדתי–לאומי, כולל קריאות להציף את המו"ל בתלונות ולהחרים את ההוצאה החדשה.

הוא בעצמו השמיט

ניתן בהחלט להבין את המחאה, שהרי צנזור שכזה במגמה לסלף את ההיסטוריה הוא מעשה פסול, לא כל שכן בנסיבות כמיעוט דמותו של הראי"ה על רקע אידיאולוגי. אך באופן תמוה, מחאה זו נעשתה בהיעלם מוחלט מן העובדה שהשמטה גדולה פי כמה נעשתה בפתח כרך קידושין של עיניים למשפט, שנדפס באחרונה כעשור לפני כן – בירושלים תשנ"ד, ולפני כן בתשמ"ט, וכן הלאה: למעלה ממחצית מן ההקדמה, כולל כל אותם תיאורים שצוטטו לעיל על אודות הראי"ה וישיבת מרכז הרב, נמחקה כלא הייתה. יתר על כן, התחקות על אודות המהדורה הראשונה שבה בוצעה השמטה דרסטית זו, מעלה – למרבה המבוכה – כי מדובר במהדורה שנדפסה בתשכ"ז בידי המחבר עצמו, הרב יצחק אריאלי!

אם כן, הרב אריאלי במו ידיו מצא לנכון, בשלהי שנות התש"כ, להשמיט מן ההקדמה את החלקים הנוגעים לראי"ה קוק ולישיבת מרכז הרב. מדוע עשה זאת? טענה צפויה היא שמדובר בשינוי אידיאולוגי, הסתייגות מדימוי ציבורי כלשהו או כיוצא בזאת; אך מלבד שטענה כזו מדיפה ניחוח אנכרוניסטי ואף אינה הולמת את טיב הזיקה שבין הרב אריאלי לראי"ה, הרי שלא ניתן כלל ועיקר לקבל אותה לאור העובדות שצוינו לעיל בדבר הקשר ההדוק והפומבי של הרב אריאלי עם ישיבת מרכז הרב ודרכה הציבורית באותן שנים ממש.

הסבר מתקבל יותר על הדעת, אפוא, הוא שהרב אריאלי חפץ כי כרך זה יתקבל בברכה גם בישיבות ומוסדות מן הסוג ההולך ונוצר שלא ראה בעין יפה ספרים שבהם מודגשת ומובלטת דמותו של הראי"ה. הוכחה אולטימטיבית לכך היא העובדה שכאשר הדפיס שוב הרב אריאלי את כרך ברכות, שלוש שנים מאוחר יותר, נותרו על כנם בהקדמת הספר אותם משפטים ספורים על אודות הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב (אשר יושמטו לימים בתשס"ו), המופיעים בסוף פיסקה ארוכה בסיום ההקדמה ואינם כה בולטים כמו בהקדמת כרך קידושין. בהתאם לכך מובן אפוא כי גם בכרך קידושין עצמו לא הועלם שמו של הראי"ה מגוף הספר, והוא, כמו גם מקומו ופועלו של הרב אריאלי עצמו בישיבת מרכז הרב, אף נזכרים בפרוטרוט במכתבי הרבנים שבסוף הספר – כבמהדורה הראשונה.

בין כך ובין כך, לפי כל הסימנים ניכר כי ההשמטה החדשה מתשס"ו לא נעשתה משיקולים מסחריים בלבד, אם לנקוט לשון עדינה; מעבר לכך שישנו כמובן הבדל מהותי בין המחבר עצמו לבין אדם אחר השולח יד בכתביו. מיהו אותו מו"ל, מצאצאי הרב אריאלי, האחראי למלאכה זו? התחקות אחר עקבותיו מובילה אותנו היישר לאישיות ידועה במשפחת הרב מרדכי אילן, מי שהיה חתנו הגדול של הרב אריאלי. מכיוון שאישיות זו התנהלה כלפי כתבי אביה בצורה דומה להתנהלותה כלפי תולדות סבה, ויותר מכך, נעבור כעת למקרהו של הרב אילן.

היעלמות גם מספרי החתן

הרב מרדכי אילן (אילנדר) נולד בסובלק תרע"ו; מתר"צ ואילך למד בישיבת רמיילעס שבווילנא אצל רח"ש היימאן, ר' חיים עוזר גרודזנסקי ור' חנוך העניך אייגעש. כשעלה ארצה באמצע תרצ"ה, למד תחילה בישיבת מרכז הרב אצל הראי"ה קוק, ובישיבה זו גם הכיר את חותנו לעתיד, ר' יצחק אריאלי, ונשא את בתו, שרה רבקה.

לאחר מכן למד הרב אילן בבית המדרש "אהל תורה", בנשיאותו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, ובהמשך דרכו התקרב לרי"ז סולוביצ'יק בריסק ולרא"ז מלצר. בתשט"ז נתמנה לדיין בבית הדין הרבני בתל אביב, שם התקדם בהמשך לכהונת אב בית הדין. מלבד "תורת הקודש" פרסם במהלך חייו ספרים חשובים מתורתם של ראשונים, היה שותף שנים רבות במפעלים תורניים של מכון הארי פישל, האנציקלופדיה התלמודית ועוד, וכמו כן השתתף ברבים מכנסי "תורה שבעל פה" של מוסד הרב קוק, עד פטירתו בשנת תשמ"א.

נתונים ותיאורים אלה מאפשרים לנו להתרשם, מנקודת מבטו של הרב אילן עצמו, מהקשת הרחבה והמגוונת של גדולי התורה שאליהם זכה להתקרב, כשבתווך שבין נערותו לרבנותו לא נפקד מקומם של הראי"ה קוק, הרב הרצוג וחותנו שלו הרב יצחק אריאלי. אך כפי שיתברר להלן, מה שנעשה לימים לרב אריאלי על ידי חלק מנכדיו נעשה לרב אילן כבר בשנת פטירתו – על ידי חלק מבניו.

בבני–ברק תשמ"ב הוציאו בניו של הרב אילן, ובראשם הרב יעקב דוד אילן, ר"מ בישיבת "כנסת יצחק" בחדרה, את ספרו תורת הקודש – מהדורה תניינא, חלק א'–ב'. בפתח הספר רשמו הבנים תמצית קצרה מתולדות חייו, ובה מתואר כיצד למד אצל הרב שלמה היימן, הרב חיים עוזר גרודזינסקי ובעל ה"מרחשת" – ומיד מסופר על "נשואיו בארץ ישראל וכניסתו לבית זקננו הגאון הגדול מרן רבי יצחק אריאלי…", ללא כל זכר לישיבת מרכז הרב ולראי"ה קוק, ואף למוסדות אהל תורה ולרב הרצוג. כמה שורות לפני כן כתבו הבנים שאביהם הדפיס את ספרו "בעידודם ובהשראתם של גדולי הדור דאז, מרנן הגרא"ז מלצר והגרי"ז מבריסק זצ"ל"; רבנים מחוג אחר, שאף אותם החשיב בשעתו הרב אילן לגדולי הדור, נעלמו כלא היו.

בנוסף, הושמטו גם קטעים מתוך דברי הרב אילן גופא. השוואת ההקדמה שבמהדורת תשמ"ב – המוצגת כ"הקדמה ממהדורא קמא" – אל ההקדמה המקורית של מהדורת תש"ט מגלה כי הושמט בשלמותו השליש האחרון של ההקדמה, שבו האריך הרב אילן לתאר כיצד חלק מהעניינים שבספרו נידון "בפני גדולי התורה בעיה"ק":

וכמה ענינים נתחורו ונתבהרו בפלפולה של תורה ובדיבוק חברים גדולי תורה באכסניות של תורה שבהם ישבתי בשעת חיבור ספרי זה, הלא היא הישיבה הגדולה, הישיבה המרכזית העולמית מרכז הרב שמחוללה הוא רבנו גאון עוזנו הגה"ק מרא דארעא ישראל מרן אי"ה קוק זצ"ל, אשר זכיתי עוד לעמוד לפניו, והמוסד הגדול אהל תורה בנשיאות רבנו גאון עוזנו מרא דארעא ישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א, שמיום בואו אל הקודש קרבני קרבה יתירה, יזכה לראות במהרה בתשועת עולמים על אדמת הקדש בבנין בית המקדש במהרה בימינו.

שינויים במשפטים עצמם

במקרים של השמטות מסוג זה, עשויים צאצאי המחבר לנמק את מעשיהם בטענה כי אביהם עצמו ניתק בהמשך חייו את זיקתו לרבנים ולמוסדות שעמם היה קשור בעבר; "עבר" זה, בנידוננו, יהיה כנראה התקופה שלפני כניסת הרב אילן לחוג ההשפעה של הרי"ז סולובייצ'יק מבריסק. אך במקרה הנוכחי אין אפשרות לטעון זאת, בין השאר לאור העובדה שבראש תורת הקודש חלק ב', שנדפס כאמור בשנת תשכ"ט, בחר הרב אילן להדפיס שנית את שתי ההסכמות שקיבל לחלק א' של תורת הקודש – שאחת מהן היא הסכמת הרב הרצוג. בניו, שלא במפתיע, השמיטו במהדורתם את ההסכמה הזו והותירו את השנייה בלבד (של הרב איסר זלמן מלצר). מלבד זאת, קשריו של הרב אילן עם הרב מבריסק החלו כבר לפני הוצאת חלק א' של תורת הקודש, ולא היה בכך כדי להביאו להתכחשות כלפי מוקדי השפעה קודמים או לאימוץ מכלול עמדותיו של הרב מבריסק, ובוודאי שלא להמעטה בכבודם של גדולי–דור מחוגים אחרים. אצל בניו, לעומת זאת, מדובר כבר בסיפור אחר.

יתר על כן, מתברר כי במקרה הנוכחי הדברים חורגים מעבר להשמטת קטעים "בלתי–נוחים" גרידא – שעלולים אולי לפגוע במכירת הספר אצל חלקים מהציבור החרדי – ומגיעים לכדי שינויים ומחיקות בתוך משפטים שונים לאורך שארית ההקדמה, גם במקרים שבהם הדבר מביא לשיבוש כוונתו המקורית של המחבר. לדוגמה, בפסקה השנייה של ההקדמה המקורית נכתב:

ואם מצד אחד התגלו לפנינו משפטי ד' בהקזת הדם הנוראה בגוף ישראל, "כתהום רבה", הנה מאידך המתהוה לפנינו אות הוא לראשית ההופעה לצדקת ה', שפסגתה כ"הררי א–ל"… ועל כן שבח הדור האחרון הקרוב יותר אל הגאולה צריך להיות מעומק ההכרה לפי פעולות ד' בחלל עולמנו.

כלומר, למול השבר הנורא של השואה, תקומת עם ישראל בארצו היא אות להתקרבותנו אל הגאולה. אולם בהקדמה שנדפסה בתשמ"ב נעלמו המילים "המתהוה לפנינו"; לפי בניו של הרב אילן, נמצא כי השואה עצמה היא גם "כתהום רבה" וגם "כהררי א–ל"!

כך גם בפסקה הבאה, שבה כתב הרב אילן במקור: "וככל שיקדם קצב הדרישה כן תוקדם ההתגלות וההופעה. הלבושים המעשיים של חזון הדורות שהחל להתעטף בהם דורנו זה, הם בזכות הדרישה החזקה שלא פסקה מישראל" – השמיטו הבנים ממהדורת תשמ"ב את המשפט המודגש (ההדגשה שלי, וכן להלן). שוב כתב המחבר בסמוך: "והנגלה לעינינו – מתוך תקווה שהם רק נבטים ראשונים לצמיחת קרן ישועה לארצנו הקדושה ולעמו – הם פרי להט העריגה…" – ושוב הושמט כל המשפט המודגש.

התנהלות דומה אנו מוצאים גם בהקדמה למהדורה המחודשת של תורת הקודש חלק ב', בני ברק תשמ"ה. מלבד הוספות מכתב–יד המחבר – שהפעם סומנו כראוי – נעשו שוב שינויים רבים בתוכן דבריו, וגם כאן בולטת המגמה למחוק כל רמז להתייחסותו החיובית (באופן יחסי) של הרב אילן למאורעות התקופה. לא למותר גם לציין כי הפתיחה השנייה של הספר, העומדת כולה בסימן רושם אירועי מלחמת ששת הימים (שאירעה שנתיים לפני צאת המהדורה המקורית), הושמטה לחלוטין.

ישיבת‭ ‬מרכז‭ ‬הרב‭ ‬מצטיירת‭ ‬היום‭ ‬בצורה‭ ‬כזו‭, ‬שאם‭ ‬הייתי‭ ‬כותב‭ ‬שאבי‭ ‬למד‭ ‬בה‭ ‬היו‭ ‬חושבים‭ ‬שהוא‭ ‬לבש‭ ‬חולצה‭ ‬ומכנסיים‭ ‬קצרים‭ ‬והיה‭ ‬פלח‭ ‬בהרי‭ ‬חברון‭. ‬הישיבה‭ ‬מצטיירת‭ ‬כמקום‭ ‬שבו‭ ‬מתחנכים‭ ‬להיות‭ ‬חלוצים‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬מלמדים‭ ‬כי‭ ‬עיקר‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬אדם‭ ‬זה‭ ‬ללמוד‭ ‬וללמד
צילום‭: ‬קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה

הנופלים ואתחלתא דגאולה

כעת אנו מגיעים למקרה שבו קיים כפי הנראה הפער הדרסטי ביותר בין מסכת חייו וכתביו של האב לבין הצורה שקיבלו לאחר טיפולם של בניו. הרב יצחק שולזינגר, יליד סמיאטיץ' תרס"ד, למד בצעירותו בישיבת ראדין, עלה לארץ בתרפ"ד ולמד כעשר שנים בישיבת מרכז הרב, כשהוא זוכה לקבל סמיכה מהראי"ה ומהרי"מ חרל"פ. בתרצ"ד נתמנה לרבה של כפר גנים; בתרצ"ה אנו מוצאים את הסכמתו מופיעה על החוברת "מפניני הרמב"ם", לצד הסכמות רבותיו הראי"ה והרב חרל"פ. מתרצ"ו שימש הרב שולזינגר כמורה הוראה בחיפה וכממונה על השוחטים–ובודקים, ובנוסף כרב בית כנסת, תפקידים שבהם כיהן עד לפטירתו הפתאומית בחורף תשי"ז.

בירושלים תש"י הוציא הרב שולזינגר את הספר "אמרות יצחק" על ספר בראשית – לקט דרשות שניתנו בשבתות השנה לאורך שנות שבתו בחיפה. בראש הספר נדפסו, לצד סמיכותיהם של הראי"ה, הרב חרל"פ וסמיכה נוספת מהרב אבא יעקב בורוכוב, גם הסכמות מאת הרבנים חרל"פ, אריאלי, שלום נתן רענן חתן הראי"ה ומנהל ישיבת מרכז הרב, הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואף מכתב ברכה ממנהל הרבנות הראשית הרב יעקב ברוך.

בהקדמת הספר (עמ' ב) תיאר הרב שולזינגר:

והיתה מנת חלקי להסתופף בצלו הקדוש של רבנו, אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשיו, נזר הדור, מורי ורבי, רבן של ישראל, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, מרן הגאון מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל, הכהן והשופט של המקום הקדוש… רבינו זצ"ל היה מנהיג ושפט את כל העם בצדק, שמסר את נפשו למען הצדק ולימד זכות על העם והארץ… שנים רבות זכיתי לצקת מים על ידיו הקדושות, לשמוע ולהקשיב בהלכה, אגדה, מוסר ודברי מחשבה קדושים ועמוקים, ולכל הגה שהיה יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה…

בהמשך ההקדמה האריך הרב שולזינגר לדבר על מעלת התורה, העם והארץ, והצהיר במילים מפורשות (עמ' יא): "ונודה להשי"ת שזכינו, אחרי השואה הגדולה והאיומה שהתחוללה עלינו באירופה, אחרי האסון הנורא הזה – לאתחלתא דגאולה, שקמה מדינת ישראל וממשלת ישראל והתחיל קיבוץ גלויות". לסיום ציין את הנפשות שנפלו "על מזבח קדושת העם והארץ" במלחמה על הקמת המדינה, בתוכן שניים מאחייניו.

בסוף הספר שב הרב שולזינגר ותיאר את פועלם של אחייניו בצה"ל, כשהוא חוזר שוב ושוב על הקביעה כי הקמת מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה: "והביאו לנו [=הנופלים] בע"ה אתחלתא דגאולה, הביאו את הישוב העברי לידי גאולה של מדינה ישראלית…" (עמ' רפו). אמירות ברוח זו על הקמת המדינה כאתחלתא דגאולה משובצות בדרשות ממש לכל אורך הספר. המחבר אף הקדיש דרשה מיוחדת ליום "ההחלטה באו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל" – אירוע שנודע בכינוי "כ"ט בנובמבר" – ובה כתב (עמ' רה–רו):

מה שקרה בימים האלה, שהאומות המאוחדות החליטו לתת להיהודים מדינה עברית בארץ ישראל, שזה קרוב לאלפים שנה שאנו מחכים לזה, זה דבר היסטורי חשוב וגדול, ומוכרחים להודות שזה נס מן השמים […] נשפך דמנו היקר והקדוש במלחמת גאולת הארץ, ה' ירחם, אבל לא נבהל ולא נתיאש […] עכשיו עם אתחלתא דגאולה אנו לוחמים כמו עם שלוחם למען ארצו ומולדתו…

לסיכום, אם בשני המקרים הקודמים עיקר ענייננו היה בעצם קשריהם האישיים של הרב אריאלי וכן הרב אילן עם הראי"ה קוק, עם ישיבת מרכז הרב ועם גדולי תורה נוספים מחוג זה, ולאו בהכרח בקיומה של אידיאולוגיה פרו–לאומית (גם אם הייתה כזו בין השורות, בפרט אצל הרב אריאלי) – הרי שבמקרה הנוכחי, אמרות יצחק הינו ספר דתי–ציוני מוצהר, הן מצד תכניו והן מצד החוגים שעבורם נועד. מחברו של הספר אחז הדוקות בהשקפה שלפיה הקמת מדינת ישראל הינה אתחלתא דגאולה, ומתוך עמדה זו נאבק על צביונה של המדינה וחוקיה.

אולם גם במקרה הזה, לא קורות חייו של הרב שולזינגר, לא קשריו עם חוג הראי"ה ולא הספר שהוציא שבע שנים בלבד לפני פטירתו – כל אלה לא הועילו לו בשעה שניגשו בניו לטפל בתולדותיו ובכתביו. בבני ברק תשל"ד, כחמש–עשרה שנים לאחר פטירת הרב שולזינגר, נדפס מתורתו הספר אמרות יצחק – תניינא, על ידי בניו ובראשם הרב משה מרדכי שולזינגר. בהקדמת הספר פרסם הרמ"מ שולזינגר מאמר המוקדש לדמותו ותולדותיו של אביו, ובו האריך לתאר כיצד למד בצעירותו בישיבות אירופה ובעיקר בראדין, וכיצד זכה שם לחיבה מה"חפץ חיים", וכשהוא מגיע בתיאורו לשנת תרפ"ד, אז עלה אביו ארצה ונכנס ללמוד אצל הראי"ה בישיבת 'מרכז הרב', לא נכתב דבר מלבד השורה הלקונית: "ולמד בירושלים עיה"ק כעשר שנים עד לנישואיו". אין הבן מזכיר ולו ברמז היכן למד אביו בארץ ישראל, וממי קיבל תורה, ולאיזה רבנים היה מקושר, ומי סמכו אותו להוראה, ומי נתנו הסכמה על ספרו, ואת מי העריך יותר מכל רב אחר.

במקרה נוסף, מאוחר יותר, ניתן למצוא התערבות לא רק בתיאור תולדותיו של הרב יצחק שולזינגר, אלא גם בתוך דבריו שבכתב. בהקדמה לספר משמר הלוי – בכורות (בני ברק תשנ"ז, עמ' א), ציטט הרמ"מ שולזינגר קטע מתוך הקדמת אביו לאמרות יצחק, ובו בין השאר משפט המובא באופן הבא: "שהייתי עולה מדי פעם בפעם ירושלימה להקביל פני רבותי, הייתי גם מחליף עמהם דברים בכתב בשאלות ותשובות. ומחמת חוסר באמצעים כספיים אני מדפיס עכשיו רק על חומש בראשית". מי שיעיין במקור (עמ' י), ימצא שלאחר המילים "בשאלות ותשובות" הופיע משפט נוסף: "ושתי תשובות אלי מהרב זצוק"ל נדפסו בספרו 'דעת כהן'"; מדובר כמובן בראי"ה קוק. לא למותר להוסיף שהרמ"מ שולזינגר נמנע מלהזכיר בכל ספריו אפילו ברמז את העובדה שסבו – חותנו של הר"י שולזינגר – ר' אברהם חיים צ'צ'יק, היה מקורב מאוד לראי"ה למן תקופת יפו, והתפרסם בהיותו "משמש" שלו לאורך שנים ארוכות בתקופת שבתו של הראי"ה בירושלים.

דומה כי המניע למפעל זה של שכתוב היסטורי, והמגמות שמאחוריו, הינם ברורים למדי. אין צורך גם להסביר מדוע על אף שהרמ"מ שולזינגר פרסם במהלך השנים עשרות ספרים, מדבריו שלו ומדברי אחרים, הוא לא מצא לנכון להדפיס שנית את הספר היחיד שפרסם אביו בחייו, אמרות יצחק, וגם לא הדפיס חלקים נוספים מדרשות "אמרות יצחק" שבכתב יד, על אף שאביו כותב בהקדמתו (עמ' י) "שיש אצלי על כל חמשה חומשי תורה" וכי רק בשל חוסר אמצעים הוא מדפיס על בראשית בלבד.

פלח בהרי חברון

בעקבות פועלו המתואר של הרמ"מ שולזינגר, הלך גם אחיו הצעיר הרב אלעזר שולזינגר (ייבדל"א; יליד תש"ה). הלה פרסם בבני ברק תשמ"ח את הספר "על משכנות הרועים", המוקדש לפולמוס עם הדרך הדתית–לאומית ונציגיה ולביסוס ההשקפה המקובלת בציבור החרדי הליטאי. הפרק הראשון בספר, "בן יכבד אב" (עמ' טו–כג), עוסק בתיאור דמותו של אביו, באופן רחב ושיטתי יותר ממאמרו הנזכר של אחיו הרמ"מ – אך גם כאן לא נמצא מקום לאזכור הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב. אלא שבניגוד לכתביו של הרמ"מ, שבהם בוצע הדבר באמצעות השמטה אגבית, במקרה הנוכחי הר"א שולזינגר מצא לנכון להצביע במפורש על מעשי ההשמטה, תוך שהוא מצטט דברי צידוק שהעניק לכך אחיו הגדול (עמ' טז–יז):

בשנת תשל"א הוציא אחי הגאון ר' משה מרדכי שליט"א את ספרו הראשון "משמר הלוי", וציין שאבא זצ"ל למד 10 שנים בירושלים – ולא הזכיר כי הוא למד בישיבת "מרכז הרב". הרב משה צבי נריה שליט"א פגש בן דוד שלי ושאל אותו: הרי ר' יצחק שולזינגר היה תלמיד אמיתי במרכז הרב, הוא למד שם 10 שנים רצופות, ומדוע בנו שהוציא ספר השמיט שם הישיבה?

אחי הגאון ר' משה מרדכי שליט"א אמר לאותו בן דוד, תענה לו כך: ישיבת מרכז הרב מצטירת היום בצורה כזו, שאם הייתי כותב שאבי זצ"ל למד בישיבת מרכז הרב היו חושבים שהוא לבש חולצה עם שרוולים קצרים, מכנסיים קצרים, סנדלים בלי גרביים, והיה פלח בהרי חברון. אם ישיבת מרכז הרב של היום היתה כפי שהיתה בזמן שאבי זצ"ל למד שם, כשבאותה עת למדו רבים שרובם המוחלט חינך בניהם וילדיהם בדרך התורה על טהרת הקודש, ולא בכל הסילופים למיניהם, הייתי כותב באותיות קידוש לבנה כי למד במרכז הרב. את הספר הוצאתי לזכרו ולעילוי נשמתו, ולכתוב היום כי למד במרכז הרב, מתפרש שזה מרכז הרב שלפני 50 שנה, אין שייכות כלל וכלל, זה שני עולמות אחרים. מרכז הרב כיום מצטיירת שבה מתחנכים להיות חלוצים, אך לא מלמדים כי עיקר חייו של אדם זה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, אלא מי שלובש חלוצי ומעבד אדמות זה עדיף מאשר לשבת יומם ולילה ולגדול בתורה ובקיום מצוותיה.

השורות הללו, יותר משהן משקפות את הסטריאוטיפים הצבעוניים שרווחו (ועדיין) בחלקים מן הציבור החרדי בנוגע לטיבה של ישיבת מרכז הרב, הן מעידות על היעדר–הנכונות של בני הרב שולזינגר להכיר עד כמה רחֲקה דרכם שלהם מן הדרך שבה הלך אביהם בשעתו. נזכיר שוב כי בפועל מדובר לא רק בהשמטת שמו של המוסד שבו למד הרב יצחק שולזינגר, כפי שנטען כאן, אלא במחיקה סדרתית של כל קשריו (וקשרי חותנו) עם הראי"ה קוק ובני חוגו, ומעבר לכך גם העלמת כל רמז ליחסו כלפי הקמת המדינה.

‬הרב‭ ‬משה‭ ‬מרדכי‭ ‬שולזינגר‭ (‬בתמונה‭) ‬אינו‭ ‬מזכיר‭ ‬ולו‭ ‬ברמז‭ ‬היכן‭ ‬למד‭ ‬אביו‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭, ‬ממי‭ ‬קיבל‭ ‬תורה‭, ‬מי‭ ‬סמכו‭ ‬אותו‭ ‬להוראה‭, ‬מי‭ ‬נתנו‭ ‬הסכמה‭ ‬על‭ ‬ספרו‭ ‬ואת‭ ‬מי‭ ‬העריך‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬רב‭ ‬אחר
צילום‭: ‬יחזקאל

השכתוב כדפוס ספרותי

לאורך המאמר סקרנו דוגמאות בולטות לדרך שבה צאצאים הנטועים עמוק בתוככי הציבור החרדי בן זמננו התמודדו עם העובדה שאבותיהם היו בשעתו בעלי קשר אישי או אף אידיאולוגי לחוג הראי"ה קוק וישיבת מרכז הרב. לעתים ננקטו צעדים מינוריים יחסית, דוגמת השמטת הסכמות ממהדורות חדשות של ספרי האבות; בחלק מהמקרים מדובר במהלכים בולטים יותר, דוגמת התעלמות מחלקים נכבדים בתולדותיו של האב במהלך תיאור קורות חייו; ובמקרים אחרים, כפי שראינו, מדובר בצעדים דרסטיים, של התערבות בגוף המורשת שבכתב.

התנהלות זו כרוכה בין השאר במעמדו של השכתוב כדפוס ספרותי מקובל בהיסטוריוגרפיה החרדית; דבר הנובע מן השילוב בין קיומה של הגמוניה אידיאולוגית הדוקה, המקנה כיום מעט מאוד לגיטימציה לקיומן של עמדות שונות בסוגיית היחס למודרנה בכלל ולמדינת ישראל בפרט, לבין נורמה הנוטה להכפיף את העובדות ההיסטוריות לשיקולים חינוכיים. אלא שיש לתהות מעבר לכך, מהם הגורמים לכך שבמקרים כה רבים התרחקו צאצאים מנתיב חייהם המקורי של האבות, עד כדי אי–נכונות להציג את פרטי קורותיהם כפי שהיו באמת – בצורה שבשום אופן לא ניתן לייחס לאבות עצמם.

במקרים מסוימים ניתן לכאורה למצוא את ההסבר לכך בתוך מסגרת ההתרחשויות המשפחתית. אך לאמיתו של דבר, היקפה וגיוונה של התופעה אינם מאפשרים לתלות את קיומה באופיים ומהלכיהם האישיים של צאצאים כאלה ואחרים. הגורמים לכך הינם מורכבים ורחבים בהרבה וקשורים להיפרדות החברה האורתודוקסית בארץ ישראל לשתי חברות נבדלות, נושא שאני מקווה להקדיש לו – ובפרט להשתקפותו
בחוג מקורבי הראי"ה – מאמר נפרד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016