תגובות לגליונות קודמים – 961

בתגובה ל"יהדות שאינה מובנת מאליה" מאת אליהו בירנבוים, גיליון פרשת שמות

חשדנות שאינה במקומה

ידידי, הרב אליהו בירנבוים, תומך במדיניות של בתי הדין הרבניים לערוך "בירור יהדות" לפני החתונה לכל מי שהוריו לא התחתנו בארץ, וזאת כדי להוכיח שהוא יהודי. על אף שכפי שמעיד הרב בירנבוים ההלכה לאורך כאלף שנה קובעת שניתן לקבל ולחתן כל אדם המעיד על עצמו כיהודי, ולמרות שה"שולחן ערוך" קובע כי "כל המשפחות בחזקת כשרות", מאמץ הרב בירנבוים גישה שלפיה ההלכה השתנתה וכיום לא ניתן להאמין לאף אחד ביחס ליהדותו.

בדבריו משווה הרב בירנבוים בין פסק הדין של הרב עובדיה יוסף לגישה הרווחת כיום בבתי הדין הרבניים. כותב הרב עובדיה: "מעיקר הדין העולים מרוסיה המצהירים שהם יהודים – נאמנים הם. ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתן אינה נכונה צריך לחקור ולדרוש היטב" (יביע אומר כרך ז, אבן העזר, סימן א). לטענת הרב בירנבוים, גישה זו עולה אף מדבריו של הדיין הרב יצחק אשינסקי חבר בית הדין הרבני בחיפה, שכתב "כידוע בהלכה, אין מוחזקות של יהדות על העולים מחבר העמים בכל מקרה, וכל אין הוכחה חיובית ליהדותם לא ניתן לקבוע את יהדותם".

אין די מילים לתאר את התהום הפעורה בין גישתו המתונה והמכילה של הרב עובדיה לבין העמדה הבדלנית והמרחיקה שמשתמעת מעמדת בית הדין הרבני בחיפה. הרב עובדיה הכיר את העלייה מברית המועצות ולשיטתו ההלכה מחייבת לסמוך עליהם, ורק אם יש "רגליים לדבר", כלומר במקרה ספציפי שבו עולה חשש – או אז יש לחקור את הדברים לעומק. פסק הדין של הדיין מחיפה אומר בדיוק את ההיפך: החקירה מתבצעת לא במקרים נדירים שבהם קיים חשש, אלא תמיד. נקודת המוצא היא שאין מקום להאמין לעדותם של יוצאי ברית המועצות בדבר מוצאם היהודי. במילים אחרות, הדיין מחיפה, שבמקרה זה מייצג את המדיניות הרשמית של בתי הדין הרבניים, חולק באופן מהותי על הרב עובדיה.

הרב בירנבוים ממשיך וטוען כי "במצב שבו יש בעולם היהודי למעלה מ–70 אחוזי התבוללות, החזקה של 'כל המשפחות בחזקת כשרות' אינה משקפת את המציאות". אבקש להעיר שני דברים בהקשר זה. ראשית, ה"חזקה" צריכה להיקבע על בסיס האוכלוסייה הרלוונטית. העובדות מדברות בעד עצמן: בחמש השנים האחרונות, לפי הנתונים הרשמיים של בית הדין הרבני שהוגשו לעמותת עתים, יותר מ–96% חתנים וכלות עברו את הליך בירור היהדות בהצלחה, כך שהחזקה צריכה להתבסס על נתונים אלה.

שנית, במאמרו טוען הרב בירנבוים שהחזקה של השולחן ערוך כבר אינה רלוונטית בגלל שהמציאות השתנתה, ועל כן במקום להתבסס על מסורת הפסיקה אנו נדרשים היום להתבסס על הוכחות "מדעיות" שאינן לקוחות מהעולם ההלכתי, כמו תעודות לידה. אני תוהה, מדוע דווקא בעניין זה יש התרחקות מהמסורת ההלכתית, תוך העדפת גישה מדעית–חילונית? הרי לא ראינו זאת בתחומי פסיקה אחרים כמו כשרות או טהרת המשפחה, למשל, המבוססים בחלקם על חזקות שאינן רלוונטיות בימינו.

אך הבעיה המטרידה אותי מכול בדבריו של הרב בירנבוים היא שבניגוד למסורת היהודית, היום, במדינת ישראל אנו לא מוכנים יותר לסמוך על אנשים. למעשה, בעשורים האחרונים בתי הדין הרבניים הפכו להיות מקום של חקירות לא נעימות וחשדנות הדדית – זאת למרות שהעובדות מוכיחות כי רוב האנשים שבאים להתחתן ברבנות מכירים את שורשי אבותיהם ונאמנים להצהרתם כי הם יהודים. מתוך כך אני מבקש לקבוע שבירור יהדות נדרש רק אם עולה ספק מובהק, שאם לא כן הרי שכולנו בחזקת ספק יהודים.

שאול פרבר

הרב ד"ר שאול פרבר עומד בראש עמותת עתים, המסייעת לנתקלים בקשיים מול שירותי הדת

———

המציאות השתנתה

הרב אליהו בירנבוים משיב:

אני מודע עד כמה ידידי הרב שאול פרבר עושה ימים ולילות כדי לעזור לאנשים המבקשים להוכיח את יהדותם. הייתי מאוד שמח לשמור את חזקת הגמרא והשולחן ערוך שלפיה כל המשפחות הן בחזקת כשרות וכל הבא ואומר "יהודי אני" מקבלים אותו, אולם לצערי לא ההלכה השתנתה אלא העם היהודי השתנה. בתקופת רבי יוסף קארו לא הייתה התבוללות, לא היו נישואי תערובת, לא היו זרמים שונים ביהדות וחזקת היהדות הייתה דבר ברור מאליו. חל כיום שינוי בהגדרת הקולקטיב היהודי וממילא גם בהגדרת היהודי האינדיבידואלי. אין מדובר על חוסר אמון באנשים אלא על אמון במציאות הנתונה של העם היהודי.

מקור הפער המוזכר בין דברי הרב עובדיה יוסף לדברי הרב אושינסקי בכך שהם מדברים על תקופות שונות של העלייה מרוסיה. דבריו של הרב עובדיה נכתבו על ראשיתה של העלייה, אז בודדים בלבד לא היו בחזקת יהדות, ואילו הרב אושינסקי כתב את דבריו בשנים האחרונות, שבהן רובם של העולים אינם מוגדרים יהודים כהלכה.

הוכחת היהדות איננה  נכנסת  לקטגוריה מדעית כפי שטען הרב פרבר, אלא צריכה להיעשות בעיקר בכלים הלכתיים כגון רוב וחזקה, יוחסין, עדות, כל דפריש מרובא פריש, שטרות ועוד. כמובן, גם נתונים היסטוריים ואחרים באים לעזרתנו להוכחת היהדות ובדרך כלל רק מסייעים לנו לאשר את יהדותם של רבים וטובים.

ברור שיש רמות שונות של בירור יהדות, ולעתים מספיק שאדם בא ומספר סיפור משפחתי, מגמגם כמה מילים ביידיש ומספר שלסבתא רבא שלו קראו פייגלע ושם משפחתה ליבוביץ ובכך הכול בא על פתרונו. אני בהחלט מסכים שכל התהליך צריך לעשות בסבר פנים יפות ועלינו לטכס עצה ולחשוב כיצד להתמודד עם סוגיה ציבורית זו לטובת עתיד העם היהודי ומדינת ישראל.

———–

בתגובה ל"קנאות גסי הרוח" מאת רפאל בנימין פוזן, גיליון פרשת שמות

השב"כ והחוק

כהקדמה לביקורתי על דברי מכובדי הרב רפי פוזן ברצוני להדגיש שמי שביצע את הרצח בדומא, יהא מי שיהא, ראוי להיענש בכל חומרת הדין.

הרב פוזן יוצא בצדק, תוך הבאת אסמכתאות מאלפות, נגד האידיאולוגיה הקנאית והמעשים ההרסניים של הקבוצה המדוברת. עם זאת, דומה שזעמו מקלקל את שורת הדין אשר בה יש להתייחס לעניין.

בזמנים אלו, שבהם האמת כה נעדרת, יש להיזהר פי כמה מחריצת דין על פי השמועה. אנו נוכחים שוב ושוב בכך שכל מניפולציה תקשורתית יכולה לקבוע אנה תישוב רוח הציבור, ובעקבותיה – כיצד ייגזר הדין. גם בלי להיכנס לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות, ברי לכל בר דעת שגם רשויות הביטחון והאכיפה עושות שימוש מניפולטיבי באמצעי התקשורת.

הרב פוזן יוצא מתוך הנחה שדברי השב"כ הם אמת לאמיתה ומשום כך הוא נוטה שלא להאמין לחשודים ולפרקליטיהם, שהרי "השב"כ מזים את טענותיהם בתוקף", כדבריו. האם נגלה לרב פוזן "סוד ה' ליראיו"? לטענתו יש לנהוג בנחקרים על פי הכלל: "הם עשו שלא כהוגן, לפיכך עשו עמם שלא כהוגן", כלל המשמש בין השאר כהצדקה להפקעת קידושין של אדם אשר הכריח אישה להתקדש לו. ואולם יש הבדל עצום בין המקרה שהוא מביא כראיה – שבו דנים על פי כלל זה – לבין הנדון דידן. בעוד שבמקור התלמודי ברור שהאדם עשה שלא כהוגן, הרי שנחקרי דומא אפילו לא הועמדו לדין עדיין וכמדומני שעומדת להם חזקת החפות, כמו לכל נאשם. זאת ועוד. יש לדון למי, במקרה זה, יש חזקה על כך שהוא עושה שלא כהוגן ולגבי מי יש להניח  ש"רגליים לדבר".

כדי לענות על כך יש לרענן את הזיכרון לגבי פרשיות שונות: (1) האם ראש השב"כ בזמנו לא שיקר לראש הממשלה מנחם בגין כאשר הכחיש שהשב"כ עושה "טלטולים"? (2) האם עמי איילון לא שיקר לבנימין נתניהו בקשר לתשלומים שהשב"כ מעביר לאבישי רביב? (3) האם בפרשת קו 300 השב"כ לא שיקר? (4) לפני כשלוש עשרה שנה נרצח בצפון החייל אולג שוחט. השב"כ עצר שלושה ערבים, עינה אותם כפי שהוא יודע לעשות והוציא מהם הודאות ואף שחזור, והם נידונו למאסר עולם. כעבור כשנה בוצע פיגוע טרור בגליל מנשק שהתברר כנשקו של אולג שוחט. כתוצאה מכך נעצרו הרוצחים האמיתיים, ואילו כל אחד מהנאשמים הראשונים – אשר שוחררו כמובן – זכה לפיצויים של כחצי מיליון ש"ח.

אי אפשר גם, בהקשר זה, שלא להיזכר בעלילותיו של אבישי רביב, החל מפרסום התמונה הידועה של רבין ועד לטקס ההשבעה המצולם, וביניהם עוד כהנה וכהנה מעשים חמורים אשר זכו להגנתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, בתקופה שבה כיהנה כפרקליטת המדינה. האם מישהו בשב"כ נתן את הדין על הפעלת סוכן מדיח ומכפיש? האם מישהו בשב"כ נתן את הדין על רשלנותם בהגנת אישיות מספר אחת במדינה, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין?

מכל האמור, ברור שהשב"כ נמצא מעל החוק. ראשיו אינם נרתעים מלשקר לראשי ממשלה ואנשיו אינם נדרשים לשלם על כישלונותיהם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יש להגיד על אזובי הקיר, פקודיהם?

לסיכום, בהחלט יש צורך להוקיע ולעקור כל שורש פורה ראש ולענה. אך אין להיסחף לכך בהתאם לשבשבת התקשורתית– הציבורית שלפיה כל האמצעים כשרים ובלבד שהמטרה תושג: הרצח בדומא יפוענח ונאשמיו יובאו לדין, בין אם יהא זה פיענוח אמיתי או מדומה.

דב הר–שפי

———

בתגובה ל"מי מפחד מהמשפט העברי?" מאת יאיר שלג, גיליון פרשת ויחי

תנו להלכה לחיות

הפולמוס סביב ההתייעצות במורשת המשפט היהודי בבתי המשפט בישראל נוגע בעצב רגיש של ההוויה הישראלית. כלום מורשתו של העם היא עניין "אתני" גרידא, מקור בלתי נדלה לפתגמים עתיקים על רדיפת צדק לעטר בם את היכלי המשפט הישראלי, או שמא במורשת חיה עסקינן, כזו שגם נושכת.

המחייבים הזדקקות זו מציעים השפעה בדרכי נועם, השראה ערכית וטיפוח שורשיה התרבותיים של מסורת המשפט העברי. כנגדם עומדים החוששים מזליגה מן המשפט אל תחומי חיים אחרים – מדינת הלכה מהלכת עליהם אימים, כאילו ההלכה "קטלנית" היא, ובית הדין יטיל את מוראו באמצעות ארבע מיתות בית דין. ספק רב בעיניי איזו תועלת תצמח מהטלת חובה של התייעצות במשפט העברי על שופט אשר השקפת עולמו חשדנית אם לא עוינת ביחס לאוצרות הרוח של ההלכה היהודית.

אך אלו ואלו – כמו גם סקירתו המאלפת של יאיר שלג – החמיצו את לב העניין. המשפט העברי חייב לנשום, לחיות. בלי מרחב מחיה הוא ייראה כפריט מאובק על מדף הזיכרונות הקולקטיבי. גם השפה העברית שבה לתחייה מלאה רק בתוך מרחב החיים הלאומי. מאז ומעולם השפה העברית הייתה שפת התפילה, שפת הכמיהות, אך בעיקר שפת ההלכה והמשפט. פסקים, תשובות, דיונים וניתוחים של המערכות הנורמטיביות של העם היהודי מנעו משפה זו לגווע. באותה נשימה הם גם שמרו גם על חייו של המשפט היהודי ההלכתי. והתחייה הלאומית החילונית טיפחה את השפה אך זנחה את התוכן, את הלב.

ההלכה היהודית השכילה להקים מערכת משפט שאינה תלויה בקיומה של מדינה, על מערכותיה הקבועות וההיררכיות: "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הדיינין בוררין להן עוד אחד" (משנה סנהדרין ג, א), עם חובת הנמקה וכללים לסמכות מקומית ואפשרויות לביקורת שיפוטית. כך ליווה המשפט היהודי את העם בכל גלגוליו באשר הוא. דבר המלך הבריטי במועצתו העניק סמכויות שונות לבית הדין הרבני בארץ, בעיקר בתחום המעמד האישי. בשבעים השנים שלאחר מכן המשיכו בתי הדין הרבניים הממלכתיים לדון בכל מרחבי המשפט היהודי, גם בדיני ממונות.

אלא שמוסד הבוררות עטה לבוש פרטי במשפט הישראלי, והפך לנטע זר ובעייתי בתוך השפיטה הממלכתית, כפי שהראו משפטנים ודיינים גם יחד. ביטול נוהג זה ארך כעשור, עד לבג"ץ סימה אמיר בשנת 2003 שקבע סוף פסוק לעניין. זאת על אף שסמכותם של בתי הדין רבניים הממלכתיים לדון בדיני ממונות בהסכמה מונחת בבסיס הוראת חוק יסוד: השפיטה, סעיף 15(ד)(4).

כיצד אם כן ישוב ויחיה המשפט ההלכתי הקלאסי? כיצד יוכלו בתי הדין להתאים את ההלכה העתיקה אל מציאות החיים הישראליים של ימינו, כשאין להם כלים וסמכות לפעול? כיצד יוכל המשפט הישראלי הכללי לינוק ממעיינות התבונה והערכים של ההלכה היהודית שעה שבתי הדין הממלכתיים שלה מודרים משיח משפטי זה?

שתי תשובת מעשיות בדבר. האחת, ברמה הקהילתית. מאז בג"ץ סימה אמיר החלה פריחה של בתי דין לממונות בכל המגזרים הדתיים. בתי דין אלה פועלים מכוח חוק הבוררות, אך אין ביניהם הסכמה על עקרונות יסוד בדבר היחס שבין ההלכה לבין צורכי החברה בכללותה.

התשובה האחרת מצויה בחקיקה, והיא הנוגעת במישרין לפולמוס של ימים אלה. הפתרון הוא פשוט, ואינו מושתת כלל על רעיון של חובה או כפייה אלא על הסמכת בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות מתוך בחירה והסכמה. סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, מסמיך את בתי הדין הרבניים לדון "בענייני המעמד האישי של יהודים… לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". הסדר דומה קיים בחוק הירושה ובחוק האימוץ. אין, ולא היה, כל היגיון לצמצם את הסמכות שבהסכמה בתחום הממוני לשאלות של מעמד אישי בלבד. על המחוקק למחוק את הרישא של סעיף זה ולאפשר לבית הדין הרבני לשוב אל מקומו הטבעי, כאשר הצדדים חפצים בכך באמת. לא בוררות. לא חובת התייעצות. הזדקקות אל ההלכה מתוך בחירה היא שתפיח בה רוח חיים מחודשת.

מיכאל בריס

הרב ד"ר מיכאל בריס הוא מרצה בכיר 
במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט 
וממייסדי מכון משפטי ארץ בעפרה

——-

המשפט העברי בקהילה

על דבריו של יאיר שלג יש להוסיף עוד ממד. הרעיון האוטופי של המרת משפט המדינה במשפט העברי הוא חיובי, אך עקרונית אינו ניתן לביצוע, שכן המשפט העברי אינו משפט המדינה אלא משפט הקהילה, בהיותו פלורליסטי, רצוני, ובחפשו את הצדק, לא את החוק. אסביר דבריי.

א) משפט המדינה הוא מונוליטי וחתוך, ואילו המשפט העברי הוא "פלורליסטי" במובן זה שבו יכולים לדור יחדיו פסקים שונים; ולא רק כשוני בין ספרדים לאשכנזים, אלא גם בעצם קיומה של המחלוקת בתלמוד ובפוסקים, ששכיחותה, גם בהלכה למעשה, גדולה מאוד. אמנם קיים הכלל הסותר לכאורה עיקרון זה, והוא איסור "לא תתגודדו", אך ההלכה נפסקה כמעט תמיד כדעת האמורא רבא, שאין האיסור חל אלא על פיצול לכיתות באותו בית דין; ואילו שני בתי דין, אפילו באותה עיר, יכולים כל אחד לנקוט שיטה אחרת לגבי החלת הדין. מה עוד שאיסור זה מוזכר רק במקרה אחד בשני התלמודים, כמעט אין לו זכר בספרות הגאונים ובראשונים, והוא אינו נזכר לא בטור ולא בשולחן ערוך, אלא רק ברמ"א.

ב) כפיית החוק בכוח היא חלק מהותי של משפט המדינה. מנגד, המשפט העברי מחויב לרעיון של קבלה מרצון של החוק, כעולה למשל מהסוגיה של "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח, א). ממנה למדנו כי קבלה מרצון היא תנאי לשלטון ההלכה, בעוד הרעיון של השלטת המשפט העברי בכוח, ונגד רצונם של תושבי המדינה, מנוגד לתפיסת המשפט העברי. אמנם המשפט העברי יודע על יחידים המפֵרים את החוק ("כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"), אבל גם הוראה זו מלמדת ש"רוצה אני" קודם ל"כופין אותו", ובכל מקרה "אין בני קהל אחד יכולים לכוף בני קהל אחר".

ג)  משפט המדינה מיוסד על החוק, בעוד המשפט העברי מיוסד (יותר ממנו) על הצדק (הדינמי, והעשוי להשתנות מאיש לאיש). כך בבבלי קיימת תפיסה שהדיין יכול לסטות מכללי ההלכה ולפסוק על–פי שיקולים חוץ–הלכתיים; לא כסטייה שרירותית, אלא מתוך כוונה להשליט את רצון התורה, וכפי שהדיין תופס אותו. כך ר' אליעזר בן יעקב: "שמעתי שבית–דין מכין ועונשין שלא מן התורה" (סנהדרין מו, ע"א); מאמר, המשמש כידוע בסיס לפרשני התלמוד להצדקת אותם מקרים שבהם סטה השופט מהכלל המשפטי הקבוע. למשל, התורה ציוותה "ודל לא תֶהְדַר בריבו" (שמות כג), אך בפועל נפסק לעתים בגמרא, ולמרות איסור התורה, כי יש להתחשב במצבו הנחות של בעל הדין. דוגמאות לפלורליזם אפשר למצוא גם בכללים הידועים של "מנהג המקום", "נהרא נהרא ופשטיה", "מרא דאתרא", ובייחוד: "קִים לי".

המסקנה היא שאת המשפט העברי יש לפתח בעיקר בבתי דין הקהילתיים, כאלו הקיימים היום בפועל (גם) בציונות הדתית, כמו "ארץ חמדה–גזית", וכמו "מכון משפטי ארץ" וכמו "מיזם הקהילות" של רבני "צהר" (ו"בית הלל"), וכמו התוכנית של נאמני תורה ועבודה לרבנות קהילתית (שבפועל תשמש אלטרנטיבה לרבנות הממלכתית, שבחלקה כיום היא חרדית). כלומר, יש לפתח את המשפט העברי בכל העוצמה, אבל במסגרות קהילתיות אלטרנטיביות. לא כדי להחליף את המדינה, אלא כדי לחזקה, אמנם תוך כדי קריאת תיגר עליה. ולא לחשוש. בגלות זה עבד מצוין, ולא צריך לחשוש מהפעלת מגמה דומה גם במדינת ישראל, "ראשית צמיחת גאולתנו".

מותר לקחת מהגלות את הדברים הטובים שהיו בה, לטובת המדינה הריבונית, כי חיים קהילתיים הם מענה טוב לרב–תרבותית של החברה היהודית (ראו בדומה בארה"ב של ימינו). גם חקיקה דתית, אם בכלל, צריכה להתנהל ולהיות נידונה בציבור ובעם ישראל, ולא בכנסת.

אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא מלמד באוניברסיטת אריאל

———-

בתגובה ל"המתווך שחזר מן הכפור" מאת אמנון לורדגיליון פרשת ויחי

דונובן ואבי

הכתבה על עורך הדין האמריקני ג'יימס ב' דונובן החזירה אותי לימי נעוריי, כשהדפסתי במכונת כתיבה מכתבים מאבא שלי ז"ל לדונובן. אבא שלי, משה ישראל סוכצ'בסקי, ניצול יחיד למשפחתו מהעיירה פיוטרקוב בפולין, הגיע לארה"ב ב–1947 בחסות דוד אמי, על אף שחלם להגיע לארץ ישראל. ב–1961 הוא ייסד ארגון שמטרתו להנציח את זיכרון השואה בארה"ב, להילחם באנטישמיות בכל מקום בעולם ולעזור לניצולי שואה. עורך הדין של הארגון, שעבד בהתנדבות, היה ג'יימס ב' דונובן. כנראה עבודתו כתובע במשפטי נירנברג עשתה עליו רושם אדיר, ונתנה לו את המוטיבציה להילחם למען צדק ונגד רשע. הוא שהגה את הרעיון להציג במשפט את תמונות הזוועה שהתגלו לעיני הצבאות ששחררו את מחנות הריכוז.

בשנות ה–60 של המאה הקודמת ארגן אבא אספות לזיכרון השואה, ובין הדוברים היו הסנאטורים מניו יורק רוברט פ' קנדי וג'ייקוב ג'ביץ, וראשי עיריית ניו יורק. בעקבות פעילותו של אבא, ב–1963 חתם הנשיא ג'ון קנדי על הצהרה ש–27 באפריל, יום פרוץ מרד גטו ורשה, יוכר כיום לזכר השואה ברחבי ארה"ב. כמה התרגשנו, אני ושתי אחיותיי, כשאבא קיבל את העט שעמו חתם קנדי על ההצהרה הזאת! למאמצים אלה עזר דונובן בקשריו הפוליטיים הענפים במסדרונות הממשלה, וגם השתתף אישית באזכרות השנתיות מטעם הארגון.

דונובן עמד לצד אבי גם כשנאם בבונדסטג בגרמניה למען החוק שמאפשר להעמיד נאצים למשפט, וכשנפגש עם  שר המשפטים האוסטרי בביקורו בניו יורק ב–1963, ניצול השואה לצד התובע מנירנברג, ודרש מן השר להעמיד למשפט חוזר את פרנץ מורר, מפקד גטו וילנה, שלמרות ההוכחות הרבות לאשמתו בפשעי מלחמה זוכה על ידי בית משפט אוסטרי. במשך השנים ניהל הארגון שיחות עם שלטונות גרמניה ואוסטריה בעניין פיצויים לקרבנות השואה, כולל שיחות עם הקנצלר אדנואר עצמו, ולאורך כל התהליך דונובן היה מעורב.

השותפות הברוכה בין שני האישים נקטעה בפתאומיות עם מותם בגיל צעיר של השניים בהפרש של חודשים ספורים, אבא בקיץ 1969 ודונובן בתחילת 1970. אבל אני ואחיותיי מגשימות את חלומו של אבא שלי לבנות בית בארץ ישראל.

ברנדה סוכצ'בסקי בקון

ד"ר ברנדה סוכצ'בסקי בקון עומדת בראש תחום חינוך יהודי במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים

———

בתגובה ל"ואין לי שום מקום בעולם" מאת ישי מבורך, גיליון פרשת ויחי

תפוצנות כאידיאולוגיה

תפוצן (diasporist) זה יהודי שבשבילו להיות יהודי אמיתי פירושו להיות בגולה… כשהיהודים היחידים שהם באמת יהודים הם יהודי התפוצות (פיליפ רות, "מבצע שיילוק").

מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, נשמע לי… לא רק רעיון לא רצוי כשלעצמו, אלא ממש סטייה. כי החוויה שלי של להיות יהודי יש בה מרכיב של "להיעשות למיעוט". לכן הטענה בזכות ישראל יהודית, מאה אחוז יהודית, מעולם לא משכה אותי (צעיר יהודי בבריסל, מתוך התערוכה "לאן", המרכז לאמנות דיגיטלית חולון 2012).

אני די בטוח שפיליפ רות לא למד את משנתו של רבי צדוק מלובלין, ואני בטוח לחלוטין שהצעיר מבריסל שרואיין לא קרא אותו.

ההוויה התרבותית במדינת ישראל סובבת כבר שנים אחדות סביב רעיון המערער על הוודאות שמדינת ישראל היא באמת הפתרון הנכון לעם היהודי וטוען שהמיקום הנכון ליהודי, או אפילו לישראלי, הוא בגולה. התערוכה "לאן?" (כשם יצירתו המפורסמת של פיירברג) הציגה עשרות עבודות רציניות הבוחנות שאלה זו.

אין הכרח להרחיק לעבודות פילוסופיות ואמנותיות שרוב הציבור אינו מכיר. החברה היהודית במדינת ישראל הולכת ומטמיעה בתודעתה התרבותית מאפיין "תפוצני". המאפיין הזה מתבטא בשגרת החיים והמעשים על כל צעד ושעל. דווקא בשל היותו שגור הוא נעלם מן העין ומן התודעה ומכרסם בחשאי את המרקם התרבותי–ציוני שעל תשתיתו נוסדה מדינת ישראל. הוא מתבטא ב"קטנות" שאין שמים אליהן לב, כמו חזונו של שי פירון שהישראלי יהיה "אזרח העולם", או כמו סיסמתו של יאיר לפיד על "שוויון בנטל". שירות בצבא ישראל ועבודה מועילה הפכו ל"נטל", כמו השירות בצבאו של הצאר. אני טוען שגם הסבת שמה של המפלגה הדתית לאומית ל"הבית היהודי" היא היענות של אסטרטגיה פרסומית לתחושות הציבור. בית יהודי יכול להתקיים גם בלי ממלכה, כמו שאמר תומס מן כשיצא לגולה: "היכן שאני נמצא – שם נמצאת גרמניה".

התפוצנים הנזכרים אינם אנטישמיים. אדרבה, הם רואים עצמם יהודים המחויבים לעם היהודי ולעתידו. אפשר אף שהם רואים עצמם ישראלים, אלא שאת ההוויה הישראלית הם היו רוצים לראות כהוויה תפוצנית. אין לפטור את התופעה בהינף יד, אין לזלזל בה. יש להכיר את התגלויותיה ואת סיבותיה. יש להיערך נגדה. יש לחנך אחרת.

הטרגי הוא שמאמרו של ישי מבורך מראה לנו שהמאפיין הזה חדר גם אל לב לבה של מה שמתכנה עדיין "הציונות הדתית" ומעיד על משבר חמור שבו היא נמצאת. המאמר אומר, בעצם, שהמרחב הנכון לקיום היהודי הוא הגלות. שהישיבה בארץ ישראל התקיימת רק בזכות ה"ניצוח" ולא בשל שום זכות אחרת. מבורך מציג תזה פוסט–מודרנית, ואף פוסט–ציונית, שעל פיה יש יתרון רוחני לישיבה בהתנחלויות כיוון שמשם ה"ניצוח" נראה היטב; כלומר, תחושת המציאות הפגומה, החטאה, של האדם נמצאת כל הזמן בתודעתו, כמו שתודעת חטאו של דוד מלווה אותו כל ימיו דווקא כשהוא רואה את בת שבע לנגד עיניו.

עמנואל לוינס ("ארץ מובטחת או ארץ מותרת") מציע את האפשרות שההצדקה היחידה לכיבוש (אם בכלל) היא הקמת חברת מופת. אילו היה מבורך מציע זאת כהמשך לתודעת הפגימה, אילו היה מציג כתיקון לפגימה חיים של חברת חסד וצדקה ומשפט, כפי שמציע דוד המלך ככפרה על חטאיו – ניתן היה אולי לקבל את בשורת הפגימה של ר' צדוק מלובלין. אבל אז צריך היה, כמובן, לשאול: למה זה לא קורה? למה נכשלנו והקמנו חברה שרחוקה מלהיות חברת מופת.

ב"על קתדרותיו של המוסר" של ניטשה אומר זרתוסטרא על החכם המלמד מוסר: "וזה דבר חכמתו: היה ער, על מנת שתיטיב לישון". בפרפרזה על כך ניתן לומר: "זה דבר חכמתו (של מבורך): 'ציוני, חטא על מנת שתיטיב להרגיש עצמך פגום, והתמד בחטא כדי להיות נוכח כל חייך במציאותך הפגומה'". ניתן לסיים, על פי המשך דבריו של זרתוסטרא: "ואכן, אלמלא היה בהן, בציונות ובהתנחלות, טעם, והייתי חייב לבחור שטות כלשהי כדי להצדיקן, הייתה זו לי המובחרת שבשטויות".

אביעזר ויס

ד"ר אביעזר ויס היה מנהל תיכון צייטלין 
ונשיא המכללה האקדמית גבעת ושינגטון

——-

אל מרחבים חדשים

ישי מבורך משיב:

ללא ספק, על ידי מילות לחש וכישוף – פוסט מודרניזם, פוסט ציונות, תפוצתנות ושאר מרעין בישין – יקל לו למגיב להישאר בפרדיגמות קיימות ולהשליך את הכתוב ל"אותו דבר" שהוא כבר מכיר, כבר מבקר וכנגדו צריך "לחנך אחרת". עצתי, לקרוא בלי ללחוש כהד מילים ושמות מעוררי אימה, ואז ניתן לראות כי הכתוב מוליך אל מרחבים פוליטיים חדשים המייצרים קטגוריות אתיות ותיאולוגיות חדשות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 בינואר 2016,ב-גיליון וארא תשע"ו - 961, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ז'יזק סלבוי

    הערה בנוגע לתגובה של ד"ר אביעזר וייס למאמר של ישי מבורך ולתגובתו של מבורך בהתאמה.
    אביעזר וייס העלה נקודות חשובות. העיקרית זה "תודעת הניצוח" שמכשירה את הכיבוש. אולם לדעתי יש להתמקד במה שלא עולה מפורשות במאמר זה, אולם מבצבץ מבין השיטין ובוודאי מהמסר העולה ממנו, אך גם ממאמרים אחרים של מבורך שהתפרסמו בבמה זו ואחרות. הדבר העיקרי זה ההטמעה של הפסיכולוגיה של ז'אק לאקאן בשילוב של תפיסת פסיכו-תיאולוגיה סטייל אריק סנטנר בבניית הפרדיגמות של מבורך. כשמבינים דבר זה, הרי שבצורה פשוטה (לא פשוטה בכלל, כי השפה הלאקאניאנית היא הרי מבוך שלא ניתן להבנה ולא בכדי) ניתן להבין מה רוצה מבורך.

    אעתיק מה שכתב מישהו למאמר אחר של מר מבורך בו הציע לשוחח עם החמאס (לטעמי, יוזמה טובה אולם לא מהסיבות שמבורך מעלה) לא ב ג ל ל האמנה של החמאס, אלא ב ש ל האמנה:

    כותב מגיב בשם "יותם":

    "החיבור של ארץ האמורי עם תלמידי הרב שג"ר הוא זוועתי. תלמדו לכתוב בצורה שאפשר להבין. לא הייתם מאבדים הרבה בתוכן והייתם מרוויחים הרבה בהבנה. ובכל זאת – אם מקצרים את החלק הראשון יש כאן כמה אמירות חשובות מעבר למה שכבר נשנה ונאמר, אני אנסה להדגיש את מה שהתחדש אצלי לאור המאמר:

    האמונה הופכת לדת בעטיה של המודרנה שהופכת את כולנו לפרוטסטנטים, כלומר מובילה להפרדת מרחב החול ממצוות הדת. בפני מי שהפכו באחת לדתיים היו שתי אפשרויות – להתכנס לתוך האפשרות הזו (רוב האנושות) או להתקומם למולה (הרעיון הפונדמנטליסטי). הרעיון הפונדמנטליסטי אומר – אנחנו נשית את הדת על המציאות, כפי שהמודרנה משיתה עצמה על המציאות ובאותה טוטאליות. אלא שבאותו רגע שהדת הופכת לדת היא מאבדת את היסוד הפרשני שבה (המימד העברי), והופכת לסט של כללים טוטאליים שיש לבצע כלשונם (המימד הפגאני). לכן, ההתמודדות עם המאמינים לא צריכה להיות מתוך הדחקת היסודות הללו והמרתם של המאמינים לפרו-פרוטסטנטים, אלא מתוך העצמתם עד שיגיעו למדרגה ששבה להם הבעלות על המציאות ועל יכולתם לפרש אותה ואת דבר האל כפי שאברהם שב ומפרש מחדש את דברי האל בסוף תהליך העקדה ונמנע מעקידתו של יצחק. או אז יש אפשרות לפתרון של כבוד לשני העמים המאמינים היושבים על הארץ הזו.
    הנה כי כן – גם לי יצא טקסט מתנשא ובלתי מובן בעליל, עמכם הסליחה…".

    הקישור :
    https://haemori.wordpress.com/2013/09/04/isaac/

    בקיצור "תיהנו מהסימפטומים", קבלת החטא, תודעת הניצוח, הכיבוש, שפיכות הדמים האישית היא לפי מבורך השער היחידי שנוכל לבוא דרכו כדי שנוכל לזהות את החמאסניקים שבתוכנו (שאגב, דווקא מקבלת חיזוק מהמציאות לאחרונה לאור מקרי הרצח המזעזעים שיהודים עושים), ורק כך נוכל גם לשוחח עם החמאס, וגם להתמיר את פהנאטיות לפרשנות אחרת של המציאות.

    בקצרה עוד יותר, הפיתרון של מבורך לכיבוש הוא באי פתרונו. או למעשה הוא בטיפול פסיכולוגי (בעדיפות לטיפול לאקאניאני). אין ספק שזה חידוש, ואף יצירתי. אך מה לגבי המציאות הריאלית? מה לגבי ההתממשות שלה? איך אוהב מבורך לומר, נשאיר זאת כשאלה פתוחה. רק נאמר שהטיפול הלאקאניאני הרבה הרבה פחות נפוץ (וגם יעיל) מהפוריות (יש שיגידו השרלטנות) של הרעיונות לביקורת תרבות והגות. לפיכך ספק רב אם טיפול שכזה יעיל לסכסוך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: