כתבי עת – 956 | יואב שורק

פסיקה מוסרית

צהרצהר

כתב עת תורני בענייני חברה, משפחה, דת ומדינה, לח

תשע"ה

עורך: יוסף שרעבי, ארגון רבני צוהר, 271 עמ'

*

בעבר היה הרב בדרך כלל האינטלקטואל המקומי, והשיח על אתגרי השעה הרוחניים נעשה בתכתובות שבתוך העולם הרבני, בתחילה בשאלות ותשובות ובעידן המודרני גם בכתבי עת רבניים תוססים. כיום השיח הציבורי בשאלות הקשורות בעיצוב סולם הערכים של היחיד והחברה מתנהל בעיקר בתקשורת, ובמקביל גם בכנסת, באקדמיה ובבתי המשפט; קולם של הרבנים כמעט לא נשמע, וכאשר הוא נשמע לא פעם מדובר באפולוגטיקה או לחלופין בפורמליזם בלבד.

יש אפוא חשיבות רבה בחידוש הופעתו של כתב העת "צהר", וזה לו הגיליון השני מאז החידוש. אמנם, המתכונת החדשה של כתב העת קרובה יותר לשנתון אקדמי מאשר לבמת שיח תוססת, וחבל; הרי כתבי עת תורניים המפרסמים מאמרי מחקר ועיון יש כבר ("המעיין" ו"תחומין" הוותיקים והטובים, למשל), גם אם לא תמיד מאירים שם פנים לחלק מהמגמות המאפיינות את רבני צהר.

ומעט על גופו של גיליון: חלק ניכר ממנו מוקדש לדברים שכבר התפרסמו בנפרד על ידי "צהר" – סליחות ארץ ישראליות והסכמי קדם נישואין. לנוכח הביקורת על מערכת הכשרות הממלכתית, נחלץ הרב משה ביגל לעזרת הצד הפחות פופולרי, ומראה כי "היתרונות של מערכת הכשרות הממלכתית עולים עשרות מונים על מערכות הכשרות הפרטיות", בין השאר בהיבטים של שקיפות, פיקוח וקריטריונים שיש בהם נטילת אחריות על כלל ישראל.

בתחום רב המשמעות של מחשבת ההלכה מצויים שלושה מאמרים. הראשון, של הרב נריה גוטל, מערער על הכללות נפוצות – בעיקר בשיח האקדמי – ביחס למזגם השיפוטי של פוסקים ידועים, הכללות שאינן עומדות במבחן הביקורת הפשוטה של היכרות ממשית עם פסיקותיהם. השני, של אוהד פיקסלר, מציע מודל שבו קיימת לפני תורת משה ולצדה גם "תורת אברהם", מעין מוסר טבעי בעל משמעות להלכה; והשלישי, של מאיר רוט, מציע עיון מעמיק יותר בסוגיה קרובה מאוד: עד כמה ראוי שתהיה מעורבת בפסיקה גישה טלאולוגית, כלומר כזו החותרת לתכלית מסוימת ומתחשבת בהשתמעות המוסרית, הרוחנית ואף הכלכלית של הפסיקה. מאמר חשוב זה, המושתת על תורתו של אליעזר ברקוביץ', נוגע בשאלות טעונות שקשה להפריז בחשיבותן.

בסיומו של הגיליון מופיעה, כמו בגיליון הקודם, סקירה של כמה פסקי דין של בתי דין רבניים. בעידן שבו יש אווירה ציבורית של עוינות וחשדנות כלפי בתי הדין, יש חשיבות רבה בעצם ההנגשה של כמה פסקי דין שכדברי העורך "יש בהם עניין או חידוש מיוחד". כך, למשל, תיק שבו נקבע כי נישואין אזרחיים היו חסרי משמעות הלכתית, כדי למנוע ממזרות, ותיק שבו אישר בית הדין קביעת יהדות של ילד של בני זוג יהודים שנולד בתהליך פונדקאות ושהוריו ערכו לו ברית מילה.

———–

ממוארים תלאביביים

פטלפטל

סיפורים שהיו, 1, זכרונות ילדות מתל אביב

עורכות: אביבית משמרי ומירי שחם, 160 עמ'

מראֶה

כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית, 10

תשרי תשע"ו, אוניברסיטת אריאל בשומרון

עורכת: זיוה פלדמן, 97 עמ'

*

"פטל" הוא ניסיון מעניין לארגן כתב עת ספרותי סביב הסוגה של ה"ממואר", כלומר כתיבת הזיכרונות הנעשית בכלים ספרותיים. למעשה יש לנו כאן אוסף של סיפורים קצרים, כולם פרי עטם של כותבים מנוסים – חלקם סופרים מוכרים – העוסקים בילדות תל אביבית.

קריאה במאסף מעוררת את השאלה האם ההתמקדות בז'אנר מוצדקת. חלק מהסיפורים הם בעיקר שיקוף של עולם פנימי, שיכלו באותה המידה להתרחש במיקום אחר, והם סובלים או נהנים – תלוי בטעם – מהמקובל כיום בסיפור הקצר הישראלי: הרבה פסימיות וציניות, רגישות רבה ולא פעם וולגריות.

תל אביב של רוב הכותבים היא זו של שנות השבעים ("תל אביב של שכונה וילדים… תל אביב של ילדי מפתח, של בליל שפות ומבטאים… עיר של זקנות בשיער כחול–אפור הצועדות בדרכן לקופת החולים בזמנהוף", כלשונו של איתן סגל) וכמה מאפיינים חוזרים בה: זוהי עיר שבה הילדים הישראלים פוגשים את הדי השואה וניצוליה, עיר של קיבוץ גלויות נוכח מאוד – יידיש והונגרית ומרוקאית ויוונית ותורכית ורומנית. זוהי גם "העיר הגדולה" בעבור כמה בני מושבים או ערים אחרות, שמתארים בקובץ את הקסם של העיר הגדולה. הילדות שנחשפת בסיפורים היא ברובה ילדות מושתקת, כזו שבה ממעטים להסביר לילדים ומצפים מהם לחשוף לאיטם את סודות עולם המבוגרים.

בין הכותבים: נאוה סמל, עטרה אופק, גלית דיסטל אטבריאן (המתארת בחן רב את תל אביב כמקום התפרקות של אמה ואחיותיה, מעין אחוות נשים פרסיות מירושלים), לאה איני, יונתן ברג (הנכנס לנישה המעט צפויה של אובדן התום של נער מתנחל הפוגש את הקיץ והים) ועוד.

*

"מראֶה" הוא כתב עת המבקש לשלב שירה וסיפורת מקורית עם מאמרי מחקר בתחום הספרות וההיסטוריה היהודית, והכול ברוח הרחוקה מאוד מהתל–אביביות של "פטל". עצם השילוב נועד לומר שעולם הרוח אחד הוא, גם אם הוא רב גילויים, ושהגבולות הז'אנריים אינם חשובים במיוחד; אופי הטקסטים והציורים מלמדים גם על רוח המתבוננת בעולם בענווה ובשמרנות, כמקום קסום שיש לחשוף בעדינות.

הרוח הזו מתבטאת, למרבה הצער, גם בחובבנות גדולה בהתקנת החומר לדפוס, שאינה ראויה לבמה אקדמית. הפורמט הגדול של כתב העת מקשה על הקריאה, גופנים מתחלפים באמצע משפטי שירה, מאמרים ארוכים אינם מחולקים ויזואלית לפרקים (ולחלקם היה מועיל מאוד קיצור), והעמוד האחרון של אחד הסיפורים כלל לא הודפס. בתוך כל זה מסתתרים מאמרים יפים, כמו זה של רות דורות המנתח את הריפוי הפסיכולוגי בסיפורי בשביס זינגר, או זה של דבורה אמיד המספר על הסופר היידי קרפינוביץ ועל מפעל התיעוד של מכון ייוו"א בווילנא. בין המשוררים המפרסמים בגיליון אזכיר את איתמר יעוז קסט, מירון איזקסון, עודד פלד, ובין הסיפורים אציין את זה של גאולה שינה.

————

לדמות את הבורא

גראמורשת ישראל

כתבעת ליהדות, לציונות ולארץ ישראל, 12

סיוון תשע"ה – יוני 2015

עורך: אורציון ברתנא, אוניברסיטת אריאל בשומרון, 196 עמ'

*

המתעניינים בהיבטים הגיאוגרפיים של המקרא ייהנו בוודאי ממאמרו הנרחב של איש ידיעת הארץ אהרן טבגר, המבקש לשרטט את הגבול הדרומי והמערבי של נחלת אפרים, השנוי במחלוקת. טבגר הוא דוקטורנט, ומאמרו מופיע במדור המוקדש במיוחד לתלמידים כמותו, מדור מבורך שכן חוקרים בשלב זה מלאים לרוב ידע ומוטיבציה כרימון.

יהודה יונגסטר פורש יריעה רחבה סביב טענה הרמנויטית (כזו העוסקת בתורת הפרשנות) מאירת עיניים, ולפיה המחלוקת העקרונית בין בית מדרשו של ר' ישמעאל לבית מדרשו של ר' עקיבא היא מחלוקת בין שתי שיטות קריאה המוכרות מהשיח הפרשני המודרני: סטרוקטורליזם ודקונסטרוקציה. הקריאה המבקשת לעמוד על המשמעות המשתמעת מהמבנה (סטרוקטורה) ומהטקסט השלם היא זו של ר' ישמעאל, בעוד ר' עקיבא מפרק את הפסוקים לגורמים, רואה בכל תיבה מתיבות התורה מקור עצמאי (הראוי לכתרי אותיות) ומכונן את מדרשו על הסתירות בין חלקים אלה. יונגסטר מצטיין בהרצאת חומר מורכב באופן שהקורא ירוץ בו, והדבר מעיד על בהירות מחשבתית.

האם מותר לחסיד המבקש להגיע לדבקות באלוהים באמצעות תפילה מדיטטיבית לצייר לעצמו דימוי ויזואלי של הבורא, שאותו אסור להגשים? על פי ר' קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסעצנא בעל ה"אש קודש", טכניקה כזו היא כמעט הכרחית כשלב בהתעלות של מבקשי ה'. צבי לשם מנתח את הדרכותיו של ה"אש קודש" על רקע הדיון רב הדורות על קשיי הכוונה בתפילה, ומציע מודל שמיישב את אי ההגשמה עם הצורך בחוויה מיסטית של ממש.

עוד בחוברת: מאמר של ראובן אנוך על צורת הסביל בגיאורגית–היהודית, של ענת אביטל על מוטיב השושן הצחור בעיטורים מימי בית שני, והתקפה חזיתית של זאב גריס על ספרו של גיש עמית העוסק ב"גזל" הקולוניאלי שבתשתית אוסף הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים – ספר שלדעת גריס מתעלם כמעט מכל העובדות החשובות ורוקח סיפור שאין לו דבר עם המציאות. גולדה אחיעזר מביאה תעודה היסטורית מעניינת בפרסום ראשון: אגרת של המנהיג הקראי אברהם פירקוביץ לרבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר ה"צמח צדק", ומתארת אגב כך את תולדות הקראים ומנהיגותם ברוסיה של המאה הי"ט ואת יחסיהם עם הרבנים והמשכילים היהודים.

אכסניה זו, אף שהיא צעירה למדי, שומרת על רמה אקדמית נאה ועל עיצוב ועריכה מוצלחים. לפי הקצב בעבר, סביר להניח שבימים אלה שוקדים שם על הדפסתו של גיליון 13.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

פורסם ב-5 בדצמבר 2015,ב-גיליון וישב תשע"ו - 956, כתבי עת / יואב שורק. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: