הישראליות כחלום מלא אהבה | אליק אוסטר

כתיבתו של אמיר גוטפרוינד מסמלת את שיבתו המנצחת של ה"אנחנו" אל הספרות העברית ואת הניסיון לנסח את הישראליות מחדש בהומור ייחודי וחד. שבוע לפטירתו 

"אנשים צריכים למות ממשהו", כך תיפתחנה בוודאי חלק מרשימות הזיכרון לאמיר גוטפרוינד ז"ל, במחווה מתבקשת לפסקת הפתיחה המופלאה של "שואה שלנו":

סבא היה אומר "אנשים צריכים למות ממשהו", וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות. כדי לבטל אפשרות שייחשב לקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדבנות כבירים ומופתיים. כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא הייתה נודעת האמת הפשוטההוא היה קמצן (שואה שלנו, עמ' 12).

ולא בכדי. פסקת הפתיחה הזאת מקפלת בתוכה את תמצית הכתיבה הגוטפרוינדית: סליל סבוך של קולות סותרים שמגולגל אל עבר הקורא בחיוך כמעט אגבי. הקמצנות נסתרת במפגני הנדבנות; צידוק הדין בפני המוות, "אנשים צריכים למות", נסתר בקריצת העין של הנכדים: "האמת הפשוטה – הוא היה קמצן". אלא שהאמת, בשלב זה, כבר איננה כה פשוטה. משעה שנתערער אמונו של הקורא בדמות אחת, שוב קשה לו לתת אמון באחרת. כולם חשודים בעיניו. ובצדק: במהרה יתברר כי הסבא, ניצול השואה שפתח את הספר, בעצם אינו ניצול שואה ולמעשה גם איננו סבא. כבר בפסקה הראשונה ניכר גם כישרונו של גוטפרוינד לומר בחיוך דבר מה עמוק, חיוך שמציל את הקורא מתעוקת התובנה הכבדה. ומעל הכול, כתיבתו של גוטפרוינד מסמלת את שיבתו המנצחת של ה"אנחנו" אל הספרות העברית.

הו, כמה "אנחנו".

גוטפרוינד שלף דמויות מן השרוול, מהכובע, מהאלבומים המשפחתיים ומההיסטוריה הלאומית. ה"אנחנו" שלו לא היה קול משותף ומאחד, אלא מקהלת קולות לא–הרמוניים, בלתי מתואמים, ולא פעם – כך נדמה, ללא יד מכוונת. נפשות המחפשות מחבר. עוד בטרם ידופדפו שני עמודים מפסקת הפתיחה ההיא, מוצגים בפנינו סבא יוסף, הרקדנית האמריקאית ג'ויס מקנטקי, פינקלשטיין המנוח, סבא שלום החולה, מכונית ווקסהול שנת 70' רבת טענות ותושייה, וחקלאי טרדן ממושב קדרון. הדמויות הללו ורבות–רבות אחרות שתצטרפנה אליהן בהמשך הספר אינן מתלכדות לכדי סיפור אחד משותף, אך כמו ברומן בלשי – המחבר מקפיד להציג בפנינו את כולן, בנדיבות ובאורך רוח, כמו היה צלם של תמונה משפחתית שפשוט לא יכולה להיות שלמה בלעדיהן.

עברית‭ ‬מלאה‭ ‬בגוונים‭ ‬ותושייה‭; ‬מתרפקת‭, ‬מתפרקת‭, ‬מוצגת‭ ‬לראווה‭. ‬אמיר‭ ‬גוטפרוינד‭, ‬2007‭ ‬ צילום‭: ‬יוסי‭ ‬שמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

עברית‭ ‬מלאה‭ ‬בגוונים‭ ‬ותושייה‭; ‬מתרפקת‭, ‬מתפרקת‭, ‬מוצגת‭ ‬לראווה‭. ‬אמיר‭ ‬גוטפרוינד‭, ‬2007‭ ‬
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬שמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

תענוגות מדינה צעירה

בהומור החד של גוטפרוינד הדהד לפעמים קולו של אפרים קישון: ביצירתיות המילולית ובהתנגשות בין משפטים עוקבים, בהפתעה – האגבית לגמרי – שהמשפט החדש מביא למי שהיה תמים מספיק כדי להאמין למשפט הקודם. את סבא לולק מפתיחת הספר הוא מתאר כך:

העברית שלו, אלף שגיאה ושגיאה, כמעט בכל משפט מתגלגל מתומן של טעויות.

מרים כוס לחיים: "החיים טובים, יהודים!"

אנטישמי מעט (שואה שלנו, עמ' 14).

העברית של גוטפרוינד לעולם מלאה בגוונים ותושייה; מתרפקת, מתפרקת, מוצגת לראווה. הוא השתמש במילים כדרך הטבע ושלא כדרך הטבע, בשלל דימויים מרהיב. "פקעות משפטיות מתעבות בקרקע", "מחסומי משטרה זורחים כילד שמח בלי סיבה". השפה והפרטים אפשרו לגוטפרוינד לחולל סוג ייחודי ומופלא של הומור, הומור של גודש. כך למשל הוא מתאר את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות:

רוב זמנה הייתה עסוקה בתענוגותיה של מדינה צעירה, ומה טוב מלחוקק חוקים? פקודת שטח השיפוט והסמכויות, התש"ח–1948. חוק שירות הביטחון התש"ט–1949. חוק מסי מכס ובלו (שינוי התעריף) התש"ט–1949. התענוג שבהיות הרשות רשות, התענוג שבהטלת מסים, התענוג שבגביית הארנונה, התענוג שבפיתוח עוד ועוד חוקים, סעיפי שעיפים, כנימים דקים, מעודנים עד להתפוצץ (העולם, קצת אחר כך, עמ' 210).

החוק אומר שירה. גם המילים עצמן, כמו הדמויות של גוטפרוינד, שטפו בלי סינון. מילים גבוהות, מילים לועזיות, מפרטים טכניים וערכי טריוויה נשכחים. כולן הופיעו בהתנדבות מלאה, בכל תפקיד, בלי הקפדה על תיאום והרמוניה, מהדהדות קולות רבים.

בתוך הקרקס הזה, לסופר עצמו לא שמור תפקיד המנהל. הוא אמנם מוליך את הקורא לאורך הספר, מהתחלה לאמצע ולסוף, אבל הוא נטול יומרות. בראיון לצור ארליך לעיתון זה לפני כמעט עשור, בהקשר ל"העולם, קצת אחר כך", הודה גוטפרוינד ש"עדיין לא הבנתי לגמרי את הספר הזה. אשמח אם תודיע לי". הסופר, כמו כולנו, יכול לטעות. הוא יכול לבחור קו עלילתי תמוה ולסיים את העלילה בסצנת מרדף, או לגבש תובנה מרגיזה על הדמיון בין קרבנות המשטר הנאצי, יהודים וגרמנים. אבל קולו הוא קול אחד מני רבים, והבחירות שלו – לכן – נסלחות בקלות. העולם שהוא ברא חזק ממנו, דעתני לפחות כמוהו, ממשיך להרעיש גם בלעדיו. תרצה? בחר לך קול אחר.

ברומנים המאוחרים יותר, ובעיקר ב"מזל עורב", נדמה שהוא אפילו ויתר מראש על השליטה בספר, והניח לעלילה להתקדם כרצונה. "הסיפור הוא הבוס", כתב סטפן קינג במדריך לסופרים שלו. אל תנסו להכפיף אותו לעלילה. עלילה תמצאו במקומות אחרים: אצל גוטפרוינד, גם ללא מי שיאחז בהגה, הנסיעה הייתה חוויה שלא תישכח.

המעבר אל הגליל

גוטפרוינד כבש את מקומו בתודעה בזכות הרומן הראשון שלו "שואה שלנו", אבל בעיניי יצירת המופת המשוכללת ביותר שלו היא "העולם, קצת אחר כך". במרכז הרומן ניצב חיים אברמוביץ', איש עשיר וכוחני, המכריז מלחמה על המפעל הציוני; הוא כועס ולא מסוגל לסלוח. הציונות פיתתה את אחיו הצעיר, לולק, לעלות ארצה מאירופה, ומאז אבדו עקבותיו. אברמוביץ' מקבץ לאחוזתו אנשים גולים, חריגים, מרדנים. לכולם חשבון פתוח עם הציונות, כולם נשכחו מספרי ההיסטוריה. עולה מתימן שהופך לצייד נאצים ("שלא יגידו שתימני לא יכול להיות צייד נאצים"), רופא פוריות המתעלל בצמח "היהודי הנודד", בוטניקאי מטורף המבקש לגדל יער אירופי במדבר. אוסף הגאונים, הבריונים, הצדיקים והמופרעים הזה הוא תמונת התשליל של הציונות: כל מה שהיא הייתה יכולה להיות, ואינה.

אך ככלות הכול, כשמתפזר העשן, נגלית אחוזת אברמוביץ' כתאומתה הזהה של הציונות. "החלוץ חיים אברמוביץ'" היא כותרת החיבור שמסכם את הספר, חיבורו של יוסי חן מכיתה ז' בבית הספר הממלכתי "אורים". באין מי שיספר את הסיפור המלא, הופך אברמוביץ' לאחד מ"גיבורי ארצנו החלוצים", אשר לחם למען מדינתנו בימים שבהם "אפילו הדבר הכי פשוט לא היה פשוט" (עמ' 454).

יש מן האירוניה בסיכום הזה, אבל יש בו גם הרבה מן האמת. זוהי ישראל, על פי גוטפרוינד. לא תוצר של עלילה היסטורית מסודרת, הכתובה בספרים, אלא פרי חלומותיהם המטורפים של מי שאהבו אותה, ששנאו אותה, אנשים משוגעים ובלתי נשכחים שהשקיעו בה את כל מאודם.

ואולי זאת ההבטחה הגדולה של הספרים של אמיר גוטפרוינד: יש בהם הצעה לניסוח חדש של הישראליות. באותו ראיון שנתן לצור ארליך, הוא התייחס למעבר שלו מתל–אביב לגליל: "מאז שאני גר פה אני הרבה יותר אופטימי והרבה יותר פסימי".

בגליל פגש גוטפרוינד את המציאות הישראלית באופן ישיר. "גרתי בתל אביב עשרים שנה, וחשבתי שאני יודע מה קורה במדינה הזאת", הוא אמר בראיון (אחר) לערוץ 2, "כמו כל תל אביבי מעודכן, ממוצע: קורא את העיתון הנכון, יושב במקום הנכון, ובטוח שהוא יודע מה קורה. ופה בגליל הבנתי לכל מיני כיוונים שפתאום אני מבין מה קורה במדינה. אתה רואה גם תופעות של השתלבות, גם תופעות של הקצנה. גם תופעות אנטי, גם תופעות של בעד. אתה רואה כמה אתה דומה וכמה אתה שונה, בבת אחת. אי אפשר להכחיש לא את זה ולא את זה".

הכתיבה של גוטפרוינד מציעה סינתזה בין אידיאולוגיית כור ההיתוך לאינדיבידואליות המנוכרת. היא מבטאת "אנחנו" נוכח וטבעי, אבל נותנת בו מקום לקולות רבים מאוד, שלפעמים סותרים אבל אינם מכחישים זה את זה. מרחב ה"אנחנו" מאפשר מפגש, מייצר דו–שיח בין הקולות. הדמויות של גוטפרוינד אינן מושלמות, והעולם לא בהכרח מעתיר עליהן טוב. אבל הן לא נואשות. הן מחפשות גאולה וחותרות אליה, בכל הכוח. "לעם היהודי, לפי כל חוקי ההיגיון, אין עתיד – ", מצטט גוטפרוינד את ברנר, "צריך, בכל זאת, לנסות". ומתוך כל הרעש עולה איזה משהו גדול, שאיננו סכום חלקיו אלא המרחב הרב–ממדי שנפרש על–ידיהם.

מסכנים אל הטנדר

במאים בוחרים להופיע בסרטיהם כדמויות שוליים. "שואה שלנו" ו"בשבילה גיבורים עפים" נכתבו בגוף ראשון, שבו המחבר–מספר הוא דמות טבעית. "העולם, קצת אחר כך" כתוב בגוף שלישי, ומותיר את הקורא לחפש רמזים להתגשמות של המחבר בספר. בעיניי, גוטפרוינד מסתתר בדוד בונהופפר, יהודי חרדי, צדיק נסתר, שנוסע בין המציאות הישראלית לעולמה האגדי של אחוזת אברמוביץ', ומבריח מפה לשם אנשים אומללים הזקוקים לעזרה. בנסיעה מטורפת וחסרת אחריות, תוך שתיית רמי מרטן ולחיצה מלאה על דוושת הגז, הוא אוסף אל הטנדר החבוט שלו דמויות אין–חפץ–בהן, ומחלק אותן בין חדריו הפנויים של העולם. הנה הוא, לאחר שסייע לשמואל קליין להציל את אהובתו, ריקי, מידי הסרסור שלה:

הוא פתח את דלת הטנדר. הנה, זכה ל"מצווה מיוחדת". ואחר התיישב במקומו ושלח את ידו אל בקבוק הרמי מרטן שלוף ובמקום לסובב את הפקק פשוט אחז בו, חפן אותו בכפו כמגונן ומסוכך, ורגע או שניים ישב כך, בדומייה, כרסו כנגד הגה הטנדר. והתנשם. ולבו הלם ורפה. "ממשיכים, ממשיכים…", התנער. מבטו נשלח מעלה, אל הרקיעים, ומטה משםובעצם תם חלקו של שמואל קליין בחייו של בונהופפר, ותם חלקו של בונהופפר בחייו של שמואל קליין, ואין יודע איך נשלם (העולם, קצת אחר כך, עמ' 439).

תם חלקנו בחייו של אמיר גוטפרוינד, אבל לא תם חלקו בחיינו. ואין יודע איך יושלם.

*

אליק אוסטר הוא פיזיקאי חברת חברת סטארט–אפ

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

פורסמה ב-5 בדצמבר 2015, ב-גיליון וישב תשע"ו - 956 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: