כיבוש זהיר | בצלאל סמוטריץ'

העגלה החילונית לא חיכתה ריקה עד שהדתיים יבואו וינהיגו אותה, אלא התמלאה בערכים משלה וכעת אנו נדרשים להיאבק על הבכורה ולחתור לשינוי. על אהרן ברק כמכשיר הדרך לגאולה

בספר "קול התור" המיוחס לרבי הלל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה, מובא בשם הגאון שחלק מרכזי בעבודת הגאולה הוא להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. יוסף הוא המשביר, המופקד בבית יעקב על אספקת הצרכים הגשמיים, ואילו יהודה, משיח בן דוד, הוא האמון על קומת הרוח, "ואת יהודה שלח להורות לפניו גושנה". כך זה במשפחת יעקב, וכך הוא מאז ימי ראשית ממלכת ישראל ועד הגאולה האחרונה שזכינו בחסדי שמים לחיות–לחוות את תהליכיה.

את מלכות ישראל מייסד שאול, מבני בניה של רחל. על גבי היסודות שהניח שאול מקים דוד מלכות עולם. מהו היחס בין שני המשיחים, בין קומת החומר לקומת הרוח; האם הם משלימים האחד את משנהו וממשיכים לתפקד בצוותא או שמא הם מתחלפים? מה המשמעות של היות יוסף ה"יסוד" של מלכות דוד? איזה חותם, אם בכלל, מטביע היסוד על הבניין כולו? אלו הן שאלות יסוד בהתייחסותנו אל המציאות הישראלית הנוכחית.

בדברי חז"ל מובא שאלמלא חטא שאול היה נשאר לו חלק במלכות לצידו של דוד. מלכתחילה אמור היה משיח בן דוד להמשיך את משיח בן יוסף, "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה… ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף… וקרב אותם… והיו לאחדים בידיך". אלא שההמשך הזה, או אם תרצו "הרציפות התפקודית" שאמורה להתקיים בין שני הרבדים, לא עובד חלק.

האמת היא שכבר בהתחלה זה לא עבד. שאול חטא, הרוח הרעה שרתה עליו והוא החל לרדוף את דוד ולבקש להורגו. התוצאה הייתה שדוד התיישב על כיסא המלכות רק לאחר מותו של שאול ולמעשה בכתובים קשה למצוא שרידים למלכות שאול בבית דוד. האם גם בתהליכי הגאולה שלנו יצטרך חלילה שאול למות או שמא תישמע תפילתנו על משיח בן יוסף שלא ימות? זה תלוי כנראה גם, אבל לא רק, בנו. האידיאל הוא להגיע למציאות שבה יהודה מציל את יוסף. משיח בן יוסף אינו יכול להחזיק מעמד לבדו בלי קומת הרוח של יהודה. הוא עלול חלילה למות בבור הריק אשר מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. אל הוואקום של כלים חומריים שאינם מלאים ב"אין מים אלא תורה" נכנסים ערכים מעוותים – נחשים ועקרבים – שעלולים חלילה להחריב את המפעל, אלמלא שיבוא יהודה ויציל.

הסנהדרין‭ ‬יוכלו‭ ‬לעשות‭ ‬שימוש‭ ‬בטכניקות‭ ‬הביקורת‭ ‬השיפוטית‭ ‬שפיתח‭. ‬אהרון‭ ‬ברק‭ ‬ומשפחתו‭ ‬בעת‭ ‬פרישתו‭ ‬מבית‭ ‬המשפט‭ ‬העליון‭, ‬2006 צילום‭: ‬פייר‭ ‬תורג‭'‬מן‭, ‬
פלאש‭ ‬90

הסנהדרין‭ ‬יוכלו‭ ‬לעשות‭ ‬שימוש‭ ‬בטכניקות‭ ‬הביקורת‭ ‬השיפוטית‭ ‬שפיתח‭. ‬אהרון‭ ‬ברק‭ ‬ומשפחתו‭ ‬בעת‭ ‬פרישתו‭ ‬מבית‭ ‬המשפט‭ ‬העליון‭, ‬2006
צילום‭: ‬פייר‭ ‬תורג‭'‬מן‭, ‬
פלאש‭ ‬90

לא גלגל חמישי

ומכאן לימינו אנו: רבות נכתב על כך שאלמלא החילון שליווה את התנועה הציונית, מדינת ישראל לא הייתה קמה. האופי השמרני, החשוב והחיובי כשלעצמו, המאפיין את היהדות הדתית, העיסוק בבנייני רוח שנותקו בהוויית הגטו מהעולם החומרי והמנטליות הגלותית שעוצבה על יסוד שלוש השבועות – כל אלו לא היו מאפשרים ליהדות הדתית לפרוץ, לחדש ולהקים את המדינה.

סובבה ההשגחה העליונה שהציונות החילונית ניסתה להעמיד חזון והצליחה בצד החומרי. הכלים נוצרו. עכשיו, כך על פי המובא בכתבי הרב קוק, אמורים לבוא אנשי האמונה ולצקת אל הכלים את התוכן, להוסיף את קומת הרוח על גבי הקומה החומרית, להופיע את בחינת משיח בן דוד כהמשך ישיר וטבעי לקומת משיח בן יוסף. אלא שבחיים זה לא עובד כל כך בקלות. לוּ המשל של ה"חזון איש" על העגלה הריקה היה נכון כפשוטו זה היה יכול לעבוד. אבל העגלה החילונית לא חיכתה לנו ריקה. היא הייתה מלאה מלכתחילה, והיא המשיכה להתמלא כל העת, בעולם ערכים שלם שבחלקו הוא רחוק ואף מנוגד לתורה.

כעת, כשאנו מבקשים להופיע על המפעל הציוני את עולם הערכים של התורה ולקרוא לו בשם ה', אנו נדרשים להיאבק עם הערכים הקיימים על הבכורה. כאן מתחילה עבודה שדורשת נחישות מחד וזהירות מאידך.

נחישות שנשענת על ביטחון מלא בצדקת הדרך ועל תחושת שותפות מלאה במפעל התחייה הלאומי, שותפות שבה אנו מרגישים ומתנהגים כבעלי בית, בדיוק כמו כל אזרח או תנועה אחרת במדינת ישראל. איננו אורחים ואיננו טרמפיסטים בעגלה הציונית. אנחנו לא יורדים ממנה כשהיא נוסעת פתאום בכיוון ההפוך, לא מפסיקים לומר תפילה לשלום המדינה לאחר הגירוש מגוש קטיף, אבל גם לא מתביישים או חוששים לריב עם העגלון על המושכות. יש לנו הזכות המוסרית להיאבק בתוקף על ערכי היסוד של החברה אל מול ערכי שקר הנחזים כנאורים אך מדרדרים את החברה האנושית כולה אל עברי פי פחת. מותר לנו לכבוש עמדות הנהגה בכל התחומים ולהוביל שינויים בלי למצמץ. זו המשמעות של חתירה להנהגה, של לקיחת אחריות ממקום של גאוות יחידה ותחושת שליחות ולא ממקום של גלגל חמישי שחש אסיר תודה על הזכות שהעניקה לו האליטה השלטת לקחת חלק במפעל.

אך גם זהירות רבה דורשת העבודה הזו. זהירות שלא לשפוך את התינוק עם המים, שלא לדחוף את משיח בן יוסף אל מותו, שהרי זאת, כמאמר הגאון, עבודת הגאולה. "התינוק" בהקשר הזה איננו רק הבניין הפיזי אלא גם שיטות משטר ומשפט ואפילו חלקים מעולמות התוכן שליוו ונוצקו אל הבניין. אנו נדרשים לעבודתו של רבי מאיר ש"תוכו אכל וקליפתו זרק".

הוויכוח על ערכי היסוד

יש בעולם הערכים המערבי לא מעט טוב. אי אפשר להתכחש לכך שהעולם הולך ומתעדן, הולך ונעשה רגיש ומוסרי יותר, ולשיח הזכויות יש חלק לא מבוטל בכך. פעמים רבות זה מוגזם, מעוות ומביא לתוצאות אבסורדיות, אבל יש בכך גם דברים טובים שאסור לוותר עליהם. גם בשיטות המשטר והמשפט שפותחו כאן במשך השנים יש הרבה טוב שאפשר וצריך לאמץ.

כך לדוגמה האקטיביזם השיפוטי, על תפיסת "הכול שפיט" ועל ספינת הדגל שלו – הביקורת החוקתית. אנו רגילים לתקוף, במידה רבה של צדק, את בית המשפט העליון ואת הכרעותיו הערכיות הנוגדות את ערכינו שלנו. אנחנו יוצאים בשצף קצף נגד מה שנתפס כהתערבות לא לגיטימית בהליך הדמוקרטי, באמצעות פסילת חוקים שחוקקה הכנסת. אבל כאן עלינו לברר היטב לעצמנו את שורשה של המחלוקת.

הקביעה כי "מלוא כל הארץ משפט" כשלעצמה תואמת את תפיסתה של התורה, המדריכה אותנו מרגע שאנחנו קמים בבוקר ועד שאנחנו הולכים לישון. גם ההכרה במגבלות הדמוקרטיה והקביעה שלפיה הרוב אינו יכול לעשות הכול ואינו יכול לחוקק חוק הסותר את החוקה או את ערכי היסוד של השיטה מתאימות מאוד לשיטת המשטר התורנית, השומרת מקום של כבוד להכרעה הדמוקרטית ולרצון העם אך משרטטת לכך גבולות גזרה ברורים. סביר להניח שהסנהדרין יוכלו לעשות שימוש בטכניקות הביקורת השיפוטית שפיתח אהרן ברק, ומהבחינה הזו – בדומה להגדרתו של הרמב"ם בסוף פרק י"א מהלכות מלכים לגבי הנצרות – בית המשפט של ברק הכשיר דרך למלך המשיח.

על פי התפיסה הדמוקרטית שהייתה נהוגה כאן לפני עידן ברק, הציבור הישראלי לא היה מקבל פסילת חוקים בשל סתירה לחוקת התורה. אחרי עידן ברק, הטלת מגבלות על הדמוקרטיה ועל הרצון האנושי בשל סתירתם את ערכי היסוד של החברה היא כבר דבר מקובל. הוויכוח שלנו עם בית המשפט הוא לא על עצם הלגיטימציה לפסול חוקים אלא על ערכי היסוד שלאורם מתבצעת הבחינה החוקתית.

ייתכן מאוד שגם שיח הזכויות, שממקם את ה"אני" במרכז ומקדש את החירות והמימוש העצמי, הוא שלב חיובי בדרך להתגלות הנשמה האלוהית של כל אחד ואחד בישראל. לדוגמה, ההתמכרות לחופש וחוסר הרצון הנגזר מכך להיכנס למערכות של מחויבות משפחתית, הם דברים הרסניים ומסוכנים בצד הנגלה אך בהחלט ייתכן שהם משקפים כמיהה לעצמיות פנימית בצד הנסתר. אנשים מחפשים את עצמם, את הנשמה האלוהית שבקרבם. בסוף הם ימצאו אותה ואז הם יגלו שהיא לא סותרת מחויבות לדבר ה' ובכלל זה להקמת משפחה – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

מאוד יכול להיות, אם כן, שכפי שהנצרות הרגילה את העולם לטרמינולוגיה של אלוהות, מצוות ומשיח, כך אהרן ברק הכשיר את הלבבות להכפפת הרצון האישי והקולקטיבי לתורה, וכך הליברליזם מכשיר את היחידים להתגלות העצמיות האלוהית שלהם. יכול להיות שזו המשמעות של תשובה מאהבה שמאפיינת את דורנו ומהפכת את הזדונות לזכויות.

בציור הזה אנחנו מדברים פחות על דיכוטומיה ברורה של שתי קומות – קומה על גבי קומה; פחות על תנועה שסיימה את תפקידה ואחרת שתופסת את מקומה, אלא יותר על בירור פנימי בין שני מחנות שמאכלסים כבר את הקומה השנייה – קומת הרוח והערכים. זה כמובן יותר מורכב. יש משהו קל יותר בהבחנות הפשטניות של טוב ורע, אור וחושך, קודש וחול. יש משהו מאוד מפתה, אולי אפילו מסעיר ורומנטי, בטוטליות של שבירת הכלים והצמחת משהו חדש. אבל זה לא אמיתי ובעיקר מאוד מסוכן.

צועדים בדגליות

אז אפשר להילחם בבית המשפט העליון, לשבור אותו ולהקים על חורבותיו מערכת משפט חדשה; אפשר גם להילחם מלחמת חורמה בתרבות החילונית–ליברלית ולנסות לבנות על חורבותיה תרבות חדשה. אבל אפשר, וזה כנראה המהלך הנכון יותר, להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. אפשר שיהודה יציל את יוסף. אפשר לנהל דיון על ערכים ולנסות לשכנע, לשמר את המסגרות הקיימות, להמשיך ליהנות מהרבה מאוד טוב שיש בהן ולחתור כל העת לתיקונן. יש סיכוי טוב שזה יעבוד, אנחנו מאמינים הרי שניכרים דברי אמת.

איך עושים את זה? זו כבר שאלה חדשה שהתשובה עליה ארוכה ומורכבת. על קצה המזלג – מפתחים תכונות של מנהיגות. בדרך כלל העם הולך אחר מנהיגיו, לטב ולמוטב. ראשונה לתכונות המנהיגות היא ה"דִגְלִיּוּת". דגליות זו, כשמה כן היא – נשיאת דגלים וערכים בכל גובהם, בעוז, בגבורה, לא בפשרנות, ללא גמגום וללא בושה, באמונה ברורה ובהירה בצדקת הדרך. דגליות זו היא תכונה נפשית עמוקה של נאמנות, של חתירה מתמדת לגדלות, לשלמות ולמצוינות, "בשם אלוהינו נדגול", ההיפך הגמור מבינוניות ומהסתפקות במועט.

הדברים נוגעים לשטחי החיים כולם: מצוינות בתורה, מצוינות ביראת שמים, מצוינות בערכי המשפחה, מצוינות בחינוך דתי ותורני, מצוינות בדבקות בארץ קודשנו, מצוינות בנאמנותנו לריבונו של עולם, לתורתו ולמצוותיו, מצוינות של כל איש ואיש במקומו, איש ואיש בשליחותו, בדגלו ובמפעל חייו. כך, ורק כך, נוכל להנהיג. כך, ורק כך, תראה בנו החברה הישראלית מודל אמיתי לחיקוי. וכך, ורק כך, נוכל למשוך אלינו חלקים הולכים וגדלים מעם ישראל, שידבקו בָּעוצמה ובַהתלהבות המוקרנת ממי שמניף את דגליו אל על וצועד בגאון בראש המחנה. אין עשירות במקום עניות וחכמת המסכן בזויה. מי שמניף את דגליו בעוצמה למעלה, לא בעניות ולא במסכנות, מהווה מודל לחיקוי ומשפיע. זו השפעה של דוגמה אישית, של האצלה, של מנהיגות.

אז היחס שלי לחילוניות הוא יחס דואלי. יחס של שותפות אבל ממש לא של השלמה, של חיבור אבל ממש לא ממקום של הסכמה. זהו יחס של חתירה לשינוי, של שאיפה מתמדת להשפעה. ובשביל זה צריך להיות מחובר, לגעת, להיות חלק. אי אפשר להשפיע על משהו בלי להיות קשור אליו. זו דואליות שצריך לעבוד קשה כדי ליישב אותה בנפש. באופן טבעי הביקורת, המחלוקת וההתנצחות התמידית עלולות להרחיק ולהביא לניכור, לכעס ולסלידה. אבל ככה לא ניתן להשפיע, ככה לא יוצרים חיבור. ככה לא מצילים את משיח בן יוסף, והרי זאת, כמאמר הגאון, עבודת הגאולה. שנזכה.

אחר כל זאת אפשר לסגור מעגל ולזכור שזה לא תלוי רק בנו. דוד עשה הכול כדי למנוע את הסוף הטראגי של מלכות שאול. למרות הרדיפות הוא סירב בתוקף לשלוח יד במשיח ה' ולקרב את מותו. אבל שאול בהתנהגותו הביא עליו את מותו. משום כך, אולי, הדגש בדבריו של הגר"א, שהיה כידוע מגדולי המצדדים בפעולות מעשיות לקידום הגאולה, מושם בהקשר הזה דווקא על התפילות להצלתו של משיח בן יוסף. איך שזה נראה היום, צריך הרבה תפילות.

בצלאל סמוטריץ' הוא חבר כנסת מטעם סיעת 
הבית היהודי 
וסגן יו"ר הכנסת

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. סתמי פוסטמה עם IQ של חביתה
    צאי מהסרט שמשהו מתרגש מהתיאורים שלך

  2. גבב של מילים שמנסות לקשר בין דמויות תנכיות ואירועים היסטוריים מפורשנים באמצעות פריזמה משיחית, לבין האקטואליה העכשווית. התנועה המשיחית שממנה מגיע סמוטרי'ץ מקדמת את השיח המשיחי והוא בסך הכל מציע לא להרוס את היסודות הטובים שיצקה הציונות החילונית במהלך המפכה המשיחית שהוא וחבריו מתכנננים.

  3. כדאי שהעולם החילוני יתחיל להתייחס לגופה של האידאולוגיה הדתית ביחס לא"י ולחברה הישראלית. אי אפשר כל פעם שיש אי הסכמה לפטור את הדיון בתודעה של "משיחיות דתית". גם הציניות החילונית בראשית דרכה נחשבה ל"משיחית" בקרב העולם הבורגני באירופה. אם אתם מרגישים מאוימים, מה האלטרנטיבה שאתם מציעים למשיחיות? התייחסו לגופה אידאולוגיה ולא לגופו של אדם. גם לא כל דוברי השמאל היו טולרנטים ומעודנים, אם להיות כנים.

  4. שימו לב לסלט המרשים של בצלאל, ותחשבו על קו יותר ברור במערכת החינוך הדתית לאומית.
    הנזק שנגרם לחניך מאוסף הרעיונות שאתם מאמצים ומנסים לשלב הוא עצום, בתחילת דרכו הוא מבולבל ובהמשך הוא יתאכזב מהמציאות השונה , החילוני לא נכנס להגדרות שלו (משיח בן יוסף וכו') והחרדי לא מבין על איזה חלומות הוא מדבר.
    אתם צריכים לומר ביושר שכל הרעיונות הללו מבוססים על דברי הרב קוק זצ"ל שנאמרו בתורת דברי נבואה, ואין לדעת האם כך יהיו פני הדברים.
    ובדבר הזה אני מתחבר אל הטענה החילונית כלפיכם שאתם משיחיים.
    לטעמי, החרדים מהווים סכנה לדמוקרטיה הרבה פחות מהציונות הדתית משום שהם אינם שוגים בדמיונות של הנהגת המדינה על פי דברי נבואה מהדור האחרון , הגם שהם פרימיטיביים בהרבה ומיושנים הם לא מבססים את השקפתם על חלומות ועירבובים אלא על ראיה ראלית לפי מבטם.

  5. בס"ד כ' בכסלו ע"ו

    וסי הנכבד –

    ח"כ בצלאל סמוטריץ' כתב בצורה מכובדת ומכבדת. כשאתה מקלל אותו: 'לך לאלף עזאזלים' – אתה מבזה רק את עצמך. וחבל…

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: כשלון "תזת קץ החילוניות": על ניסיון ההתנשאות הכושל של "מקור ראשון" - דעת פרת 2.0

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: