אשת ה"למה" ואיש ה"עוד" | מירון ח. איזקסון

 שתי מילות מפתח בעולמם של רבקה ויוסף חושפות את האישיות הייחודית שלהם, וממחישות את תרומתם לעיצוב גורלו של עם ישראל בעתיד 

כאשר "מתרוצצים" הבנים בבטנה של רבקה היא אומרת "אם כן למה זה אנכי", והיא הולכת "לדרוש" את השם. בדרך–כלל אנו מבינים את דבריה כשאלה: לשם מה עברתי את כל הקושי הגדול הזה עד שזכיתי להרות. אולם לטעמי רצוי לקרוא משפט זה כקביעה ולא כשאלה. רבקה אינה תוהה ומקשה, אלא מכריזה: למה, זה אנכי! היינו, ה"למה" שבחיים הוא המאפיין אותי. אני מגדירה את ה"אנכי" שלי כלמה שבעולמי, כְּמה שאני חותרת אליו.

אכן, כבר מפגישתנו הראשונה עם רבקה אנו נדהמים מנחרצותה ומתפיסת ייעודה. הנערה הצעירה הזאת (ויש שייחסו לה שם את גיל שלוש) יוצאת למלאכתה הקשה בקרב הרועים, פועלת בצורה נחרצת ומרשימה עם עבד אברהם ואף מזמינה אותו לבית אביה ללא היסוס. היא מדווחת לאחיה את עיקר העובדות ובכך מוכיחה את תפיסתה בדבר משמעותָן הרבה. אחר–כך, במילה אחת (אשר בה מהדהדת ההליכה הגורלית והמכוננת של אברהם אבינו), היא מאשרת את המהלך הבא: "ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה, ותאמר אלך". היא זאת שמזהה את יצחק מרחוק, עוד בטרם קיבלה לכך אישור מהעבד, ועִמה עובר יצחק את כל השלבים עד שניתן לומר "ויִנחם יצחק אחרי אמו".

תודעת המטרה הברורה אצל רבקה באה לידי ביטוי בכל הנוגע לברכת הבנים. כל עוד האירועים, חשובים ככל שיהיו, אינם מסכנים את הייעוד הגדול של בית אברהם, שומרת רבקה על פסיביות. יצחק הוא שמוביל את הקשרים עם אבימלך והוא שנאבק (כמובן בתמיכתה) בשחזור בארות אביו. אבל בכל הנוגע לבנים היא "שומעת" ופועלת ומוכנה לכל סיכון: "עלי קללתך בני". כאשר היא מבקשת מיעקב להימלט אל אחיהָ, מפני סכנת עשו, היא חוזרת ל"למה" של חייה: "למה אשכַל גם שניכם יום אחד". עניין ההמשכיות נבחן על–פי המטרה היעודה ולכן מילת ה"למה" היא המובילה. ובהמשך: "אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים". שוב אפשר לקרוא את דבריה כשאלה רטורית אך גם כקביעה חוזרת: הלמה הוא חיי.

מוכנה‭ ‬לכל‭ ‬סיכון‭. ‬רבקה‭ ‬פוגשת‭ ‬
את‭ ‬יצחק‭, ‬ג‭'‬יימס‭ ‬טיסו‭, ‬1900

מוכנה‭ ‬לכל‭ ‬סיכון‭. ‬רבקה‭ ‬פוגשת‭ ‬
את‭ ‬יצחק‭, ‬ג‭'‬יימס‭ ‬טיסו‭, ‬1900

ממד של "עודיות"

נדמה שאצל יוסף, מילת המפתח להבנת מהלכיו היא "עוד". הלא זהו שמוֹ: אין התורה מסתפקת בביאור שמו מצד "אסף א–להים את חרפתי", אלא מיד מתווסף ההסבר הנוסף: "יוסף ה' לי בן אחר". אין זה מובן מאליו שאדם מכונה על–פי מה שעומד להתווסף אליו; זהו ממד ה"עודיות" של חייו.

לידתו של יוסף מביאה עִמה באחת את יעקב למהלך של עזיבת לבן וחזרה ל"מקומו" ול"ארצו". כאשר יעקב נערך למפגש הטעון עם עשו הוא מסדר את נשותיו וילדיו ולאחר לאה וילדיה המכונים כאן "אחרונים" מסתבר שיש אחרון "נוסף": "ואת רחל ואת יוסף אחרונים". אולם המובהקות של ה"עוד" בחיי יוסף מתחזקת החל מפרשת וישב. "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו". שנאתם מתגברת עוד בטרם שמעו את תוכן החלום ואך מפני היותו בניגוד אליהם בעל חלומות וחזון.

"ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", השנאה כלפיו מתגברת עוד ועוד במקביל לאישיותו הבאה לביטוי גדל והולך. "ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו, ויאמר הנה חלמתי חלום עוד …". לפנינו לא רק חלום נוסף, אלא חלום שתוכנו ומהותו היא "עוד" –  וברור שאין התורה בוחרת בניסוח מורכב ומופלא זה בעלמא. מכירתו של יוסף אינה מזכירה מפורשות את הביטוי "עוד" אבל היא מבוצעת פעם אחר פעם, עוד ועוד, כמו כל קורותיו.

לאחר שחוזרים האחים לאביהם מפגישתם הראשונה עם יוסף הם מדווחים לוֹ על שיחתם. בדיווח הראשון הם אינם מזכירים את המילה "עוד". רק כשחולף זמן והרעב מתחזק הם שבים לשוחח עם יעקב אביהם. בין השאר הם אומרים: "ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח…". ייתכן מאוד כי ניסוח זה, שרק כעת האחים מזכירים אותו בפני אביהם, מעורר ביעקב תקווה מסוימת שמדובר כאן במהלך עמוֹק וחיובי יותר ממה שחשש. משפט זה הכולל את "העוד אביכם חי" יחד עִם המחויבות שלוקח על עצמוֹ יהודה מביאים את יעקב אבינו להיעתר להצעת האחים לצאת שוב למצרים. ואכן, בעת פגישתם הנוספת עם יוסף הוא שואלם: "וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם, העודנו חי", שוב חזרה למילת מפתח זאת, וגם תשובתם מכילה אותה, "עודנו חי".

לאחר שנמצא גביע יוסף אצל בנימין, האחים מושבים ליוסף "והוא עודנו שם". ואז ברגע הדרמטי ביותר של התגלות יוסף לאחיו משפטו הראשון אליהם הינו "אני יוסף העוד אבי חי …". בהתייחס להמשך התקופה הקשה הצפויה במצרים הוא שב ומשתמש במילת חייו: "…ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר". ובהמשך במסר לאביו: "כי עוד חמש שנים רעב". ובבוא האחים אל יעקב המודאג: "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים…". ותגובתו: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי…".

הפגישה המרטיטה, בין יעקב לבנוֹ האובד יוסף, מעמידה שוב את תחושת ה"עוד" במרכז, כאשר מילת המפתח מתווספת בסוף ולכאורה ללא הכרח מבחינת נתוני המשפט. "וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד", ואחר כך "כי עודך חי". ובהמשך לפני פטירתו, כאשר מתאר יעקב לבנו את הנסיבות של מות רחל האהובה, הוא בוחר לומר "בעוד כברת ארץ". ובאופן שכבר אינו מפתיענו, גם בברכת יעקב לבניו, כאשר הוא מגיע ליוסף: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" (כאן "עד" המידבר עם ה"עוד").

ייעוד מתמשך

מה משמעותן של שתי מילות מפתח אלה – "למה" ו"עוד"? לגבי רבקה אמנו יש כאן חיזוק לתפיסתה כאישיות מנהיגה מרכזית. היא אינה מעוניינת להתערב בעלמא בהחלטות יצחק אבינו אלא להיות חלק מהמהלך הכולל. ועם זאת בכל נקודת הכרעה ה"למה" של חייה הופך משאלה למסקנה. כך בהכרעתה ללכת עם עבד אברהם ולהידבק במשפחת אברהם, וכך בבניין הבית עם יצחק, בהולדת הבנים ובמסירת ההמשכיות ליעקב, תוך דאגה להצלתו מכל סכנה. האופן שבו היא מקבלת על עצמה את הבשורה האמונית של אברהם לָעולם מעורר אכן התרגשות רבה.

יוסף מלכתחילה קשור בתוספת, במה שעומד להתרחש מכאן ואילך, בממד ה"עודיות" של חיינו, אשר חותר הלאה והלאה עד לגיבוש המשפחה לעם וגם מעבר לזה. הוא לא רק עוד חולם חלומות, אלא העוד הוא תוכן חלומו. הוא לא רק שורד עוד ועוד קשיים אדירים בשביוֹ ובמלחמת היצר, אלא מוביל הלאה את העלילה האמונית והלאומית של ישראל. מפתח זה הוא מעין סימן קוד בינו לבין אביו יעקב, אשר עומד ומכיל בחייו סממנים הן מאִמוֹ והן מבנוֹ.

קשה להתעלם מכך שהמילה "עוד" היא קרובת משפחה של המילים עֵד ועדות, כמו גם של המושג ייעוד. קבוצת מילים זאת מבטאת מהלך תודעתי והיסטורי של כל הזמנים. לא פעם נשאלה השאלה האם עם ישראל הוא "עדיין" רלוונטי. קטסטרופות רוחניות ולאומיות העמידו את השאלה הזאת על לבּוֹת שונאים ולהבדיל אוהבים. הדהודים רבים לכך, ודי אם נזכיר כאן ממגילת איכה את הפסוק: "עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בצפיתנו צִפינו אל גוי לא יושיע". הפליאה שאנו עדיין חיים וקיימים כעם, ה"עוד" העברי הניסי, נקשר לפי עניות דעתי באישיותו של יוסף. בין השאר העניין כרוךְ בהיותו החולם הגדול, והלא חלום מייצג ייעוד והמשכיות.

יוסף מוכיח שגם לאחר שלושה אבות וארבע אמהות מופלאים יש "עדיין" המשך. הוא גם זה שמתגלגל לגלות האיומה מצד אחד ולשיא ההנהגה בארץ הנוכרים מצד שני, ובכך מייצג אפשרויות שונות שתבואנה אל עם ישראל בעתיד. לגביו העיקרון "עוד אבינו חי" שייך גם בכלא המצרי וגם בשלטון רב הכּוח והכבוד. הוא זה ש"נועד" על–ידי אביו למשימה ועם זאת חייו מוכיחים שאין די בייעוד ובלא תיקון המידות ומאבק קשה אין אפשרות לממש את מה שיועד לך. ייתכן מאוד שיוסף הצדיק מוסיף לדורנו את האפשרות המורכבת להיות איש רוח נעלה ונדיר אשר באותו זמן כרוך באהבה אחרי אביו ובני משפחה נוספים. איש נאמן ופעיל בכל חלקיקי אישיותו, עוד ועוד.

פרופ' מירון 
ח. איזקסון מלמד ספרות עברית באוניברסיטת 
בר–אילן. משורר וסופר

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: