יש צדיק בעירו | הרב חיים דרוקמן

מדוע במקום להתפלל להצלת הצדיקים לבדם מבקש אברהם על הצלת כל ערי סדום? על כוחם של צדיקים היורדים אל העם ועל חשיבותו של הכלל

בפרשתנו אנו מוצאים את אברהם מנהל "משא ומתן" עם בורא עולם על הפיכת סדום ועמורה. בתחילה הוא מבקש שהערים יינצלו למען חמישים צדיקים, אם יימצאו בתוכה, וה' מסכים. אחר כך הוא מבקש להציל את הערים בעבור ארבעים וחמישה צדיקים, לאחר מכן עבור ארבעים צדיקים, שלושים, עשרים ואפילו עשרה, וה' מסכים לכול.

מפרש רש"י (בראשית יח, כט) שבכל בקשה מבקש אברהם פחות ממה שביקש בבקשות הקודמות. בתחילה הוא ביקש להציל את כל חמש הערים המיועדות לחורבן, ולכן הוא מזכיר חמישים צדיקים – עשרה צדיקים לכל עיר. כשהוא מבין שאין די צדיקים להצלת חמש הערים, הוא מנסה להציל כמה שניתן – ארבע, שלוש, שתיים, ואפילו אחת – הכול תלוי במספר הצדיקים שיימצאו שם.

מקשה על כך הרמב"ן (שם שם, כד): אם ה' הסכים לבקשתו העקרונית של אברהם – שחמישים צדיקים יצילו חמש ערים – מדוע שלא יסכים שארבעים צדיקים יצילו ארבע, וכן הלאה? הלוא היחס הוא אותו יחס – עשרה צדיקים לעיר. מדוע ניגש אברהם בחיל ורעדה לפני כל בקשה ובקשה, אף שאינו מבקש משהו חדש שיכול להתפרש כעזות מצדו?

הרמב"ן מעלה עיקרון יסודי: כוחו של הכלל גדול יותר מכוחם של סך הפרטים המרכיבים אותו, כמו ששני אנשים יכולים להרים יחד משא כבד יותר מסך המשאות שירימו שניהם, כל אחד בפני עצמו. ולענייננו: חמישים צדיקים אינם חמש פעמים עשר, אלא הרבה יותר מכך. כוחם של חמישים צדיקים הנמצאים יחד הוא גדול ומשמעותי, ולכן הסבירות שיוכלו להציל את הערים גבוהה יותר. לפי זה, גם אם בכוחם של חמישים צדיקים להציל חמש ערים, אין זה אומר שבכוחם של ארבעים צדיקים להציל ארבע ערים, וקל וחומר שכלל לא מובטח ששלושים צדיקים יצילו שלוש ערים, וכן הלאה.

צירוף הכוחות של כל יחיד ויחיד לחבורה אחת הוא מעבר לכל פרופורציה. כל אחד ואחד משפיע, כל אחד מגביר את כוח הטוב מעל ומעבר להוספה המספרית היחסית. אברהם חושש שאף שה' קיבל את בקשתו הראשונה, אין ביטחון שהוא יקבל את בקשותיו החדשות כיוון שככל שסך הצדיקים פוחת כך כוחם יורד בצורה משמעותית.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מהפכה מבפנים

לבד מהשאלה בדבר מניין הצדיקים, יש לתהות על עצם בקשת אברהם: כיצד יכול קומץ של צדיקים להציל עיר שלמה של חוטאים נוראיים? מובן שהצדיקים עצמם ראויים להצלה, שאם לא כן מידת הדין לוקה. אך מדוע להציל את כל אנשי העיר בזכותם? יינצלו הצדיקים, והרשעים יאבדו.

שמא נוכל לדייק את התשובה מתוך לשונו של אברהם אבינו עצמו (בראשית יח, כד): "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ". לו אברהם היה מסתמך על הכוח הסגולי שיש לצדיקים, הוא היה יכול להסתפק בכך שיש צדיקים באזור – בחווה ליד העיר, בשדות, ביערות, במערות. אך אברהם מדגיש: "צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר", וחוזר ומדגיש: "הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ", ואף ה' משיב לו (שם שם, כו): "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". צדיקים הסגורים בפני עצמם, וחיים חיי צדיקות בתוך חבורתם בהצנע, אין בכוחם להציל את כל העיר. היכולת להציל את העיר קיימת רק בצדיקים שיראים את ה' בפרהסיה, בתוך העיר. להם יש כוח להשפיע על בני העיר.

לצדיקים הנמצאים בתוך העיר יש מגע וקשר עם שאר בני העיר, הם מעורבים ומעורים בנעשה. החיבור שלהם אל שאר התושבים מאפשר להם להציל את כולם, על ידי כך שישפיעו על האחרים ויקדמו אותם. ואף שברגע זה השפעת הצדיקים אינה באה לידי ביטוי, שהרי רוב התושבים הם רשעים, בכל זאת העיר תינצל, כי סופה הוא שהצדיקים המעטים יתקנו אותה. אם יש גרעין בריא בעיר או בחברה הגרעין הבריא ישפיע על כולם, כמו שֶׁלֵּב בריא מרפא את הגוף כולו.

כך יש להסביר גם מדוע אברהם מבקש מה' שלא יהפוך את סדום בשל הצדיקים שבתוכה, בעוד הוא יכול לבקש שרק הצדיקים יינצלו, ואז יוכלו הערים להיהפך. טוען אברהם: את ערי סדום כמות שהן בוודאי צריך להפוך. אך שמא יש צדיקים בתוכן אשר יוכלו להפוך את ערי סדום מבחינה רוחנית, באופן שלא יהיו יותר "רָעִים וְחַטָּאִים לַה'", ואז לא יהיה צורך להפוך אותן מבחינה חומרית.

אברהם אבינו, איש החסד, מאמין שאפילו אנשי סדום הרשעים והחוטאים יכולים להתהפך לטובה. הוא מאמין בכוחם של הצדיקים להשפיע על הרשעים ולתקנם. ואם אברהם לא התייאש אפילו מגויים מקולקלים כאנשי סדום, על אחת כמה וכמה שאין להתייאש מעם ישראל.

*

באחת מאיגרותיו (אגרות הראי"ה ב, תקט), מסביר הראי"ה קוק זצ"ל מדוע אין להתייאש מאף יהודי: "לדעתי, יש ניצוץ קדוש בכל נפש ישראלית, וכשמקרבים ומחבבים – מעירים את הניצוץ הטוב והיה לשלהבת קודש". כשם שאיננו מוותרים על אף אות בתורה, וכשם שאיננו מוותרים על אף שעל מארץ ישראל, כך איננו מתייאשים מאף יהודי, כי כל אות בתורה היא קודש, כל שעל מארץ ישראל הוא קודש ובכל אדם מישראל יש ניצוץ של קודש, היכול להשתלהב לשלהבת קודש.

הרב חיים דרוקמן הוא ראש ישיבת "אור עציון" ויו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוקטובר 2015, ב-גיליון וירא תשע"ו - 951 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: