האויב כמשענת לחיים | שלמה וילק

שלושה רקדנים על במה נלחמים וטורפים את זה את זה, אך בסוף מגלים שכל אחד תומך בשני. המופע "עפר" של אנסמבל כע"ת מאיר את השטן באור חדש–ישן 

לעתים מקבל אני שבחים על  מעשיי. תלמידיי מרבים לומר תודה על שיעורים מוצלחים, בני קהילתי דורשים שאדבר דברי תורה בבית הכנסת יותר ממה שאני רגיל. למען האמת, אני נהנה מן השבחים, מרגיש מועצם ומאותגר, וכמו רבים גם אני מבקש לי את אהבת הקהל.

למזלי התחתנתי לפני חצי יובל, ומאז תמיד עומד לצידי קול אחר, זה שלא נותן לי ליהנות לגמרי מזרי הדפנה המונחים לראשי, קול שיודע לבקר ולכעוס, לדרוש טוב יותר. קול שהוא עזר כנגדו, לא שהוא לעתים עזר ולעתים נגדו, אלא כזה שהעזר בו הוא הנגד. אין ספק שלעתים קרובות הקול הזה מעצבן, לא מרוצה, מפוצץ בלונים שביקשת שיישארו נפוחים. לעתים יש גם עמיתים וחברים קרובים שיודעים לעשות זאת, להזכיר לך שלא להאמין בשבחים כי יכול היית להיות טוב יותר, או שמא מפטירים שהיה "מעניין". עוד נותרו כמה שיודעים להוכיח ולהוסיף אהבה, אהבה שראשיתה במאבק ובמחלוקת ובהגנה על שגיאות וזדונות, וסופה בשלום, לא בהסכמה.

אלא שהאחרים מציינים את הגבולות שלי, הם כמו הכיפה שלראשי המזכירה לי היכן אני נגמר והיכן מתחיל הלא נודע, האין. לכל איש יש שם. את השם נותנים האוהבים אך גם המוות. הסופיות יודעת את הגבולות של החיים, ורק בתוך יחסי האיבה–אהבה ביני לבין סופיותי אני חי. אויביי ואהוביי מתבלבלים לעתים, כשאוהבי המשבח ואוהב אותי מביאני לידי שחת, ואויבי מביאני לחיי העולם הבא. אוהביי מצטרפים אליי ומאירים את האורות שבי, אויביי קובעים את גבולותיי ויוצרים את זהותי.

אלוהיי, שמור אותי מאוהביי. לאויביי אני זקוק כדי להיות חי. לולא המוות לא ידענו חיים, ולולא האחר האויב איש לא יעזור כנגדי. לכן את האוהב כדאי לשמור קרוב, אבל את האויב קרוב יותר, כי הוא דמות הראי, המסגרת שבתוכה אתה חי, אבן המשען שלך. ההכרח הוא אבי ההמצאה אמר אפלטון, ואם כך האויב היוצר את ההכרח הוא אבי הזהות והייחודיות.

ביקורת‭ ‬על‭ ‬חברה‭ ‬אכזרית‭ ‬הדורשת‭ ‬דם‭ ‬וכאב‭ ‬כדי‭ ‬להצטרף‭ ‬לשורותיה‭. ‬מתוך‭ "‬עפר‭"‬ צילום‭: ‬מיכל‭ ‬פתאל

ביקורת‭ ‬על‭ ‬חברה‭ ‬אכזרית‭ ‬הדורשת‭ ‬דם‭ ‬וכאב‭ ‬כדי‭ ‬להצטרף‭ ‬לשורותיה‭. ‬מתוך‭ "‬עפר‭"‬
צילום‭: ‬מיכל‭ ‬פתאל

גאולת הגוף

לאחרונה צפיתי בקבוצת המחול אנסמבל כע"ת של עמותת "בין שמים לארץ" במופע "עפר". רונן יצחקי, תלמידה של הפרופ' רות זיו אייל, אחת מן הכוריאוגרפיות המשפיעות ביותר בישראל, הביא את השפה הייחודית של חבורת בנים דתיים למופע מרגש ומעמיק הדן בשורשים של המאבק במוות, ובאחר המסמל אותו. חנניה שוורץ, אייל עוגן, יובל אזולאי ואלון בן יעקב הופיעו באולם תיאטרון תמונע בתל אביב. למרות שמדובר בתיאטרון שוליים ובקהל של כמה עשרות בודדות של צופים, "עפר" היא עבודה שנועדה להיות מוצגת על במה גדולה ומול קהל רב.

יצחקי, יחד עם רקדניו ועם נעמי פרלוב, היועצת האמנותית, הציגו לפנינו את גרסתם ל"ונתנה תוקף", הפיוט המפורסם של הימים הנוראים. האויב שלך הוא גם החטא שלך, האחר שלבוש כמוך ונראה כמוך, שלעתים אינך בטוח אם הוא אחר או שמא אתה, הוא למעשה זה המעניק לחייך משמעות. חבק את החטא שלך על ידי המלחמה בו, דע שאתה והוא החברים הכי טובים דווקא בעת מחול החרבות. האחר קורע ממך את המסווה התרבותי ומותיר אותך עם מדי הקרב. את אפוד המגן שלך אין צורך לקרוע, הוא יהיה חסר משמעות במגע עם האחר, ברגע של צחוק וסוריאליזם בתוך שדה הקרב.

שלושה רקדנים על במה, שלושתם נלחמים וטורפים את זה את זה, אך למעשה ניזונים זה מזה. הם נופלים על חרבם רק כדי לגלות כי הרגליים של אויביהם שעליהם נפלו חללים הופכות להיות נקודות המשען שעליהן הם ממשיכים לצעוד גם לאחר נופלם. שדות הקרב שלהם הופכים להיות כור ההיתוך אל מול האחר החדש, זה שלא נותרה לו בררה אלא להילחם כדי להתאחד.

ספק ביקורת, ספק עובדות החיים, ספק פרשנות; זוהי בעיניי "עפר". ביקורת על חברה מדממת ואכזרית הדורשת דם וכאב כדי להצטרף לשורותיה ועל טבע העולם הנמצא במלחמה מתמדת על החיים; עובדת חיים היודעת כי אנו זקוקים להגדרה עצמית אל מול האחר כדי להיות, ולמוות כדי לחיות; ופרשנות וירטואוזית ניאו חסידית למושג החטא, שלו אנו זקוקים כדי להיות בעלי תשובה ולא, חס וחלילה, צדיקים גמורים; להיות כאלו המיודדים ביחסי שנאה–אהבה עם חטאיהם ולא מסתלקים מהם.

האחר הוא אני

המופע "עפר" מבקש להאיר את השטן באור חדש–ישן. האחר הוא השטן, האיפכא מסתברא, אך בלעדיו לא תוכל. אתה נלחם בו אבל תמיד תצטרך להקריב לו קרבן. בוויכוח בין שרי החינוך בישראל האם האחר הוא אני או שמא לא, טוען רונן יצחקי כי האחר הוא אני דווקא בגלל אחרותו. הוא הצד האחר שלי, שבלעדיו חיי יהיו שוממים ואיתו חיי מלאים חיכוך שמוליד הומור וכאב, פריון וגם מוות. ולפתחו גם חטאת רובץ.

אנסמבל כע"ת ובית הספר למחול לבנים דורשים מעצמם להקפיד על ההלכה והמסורת וגם על רגשות הצופים הדתיים, ולשמור על רמה מקצועית ואמנותית מצוינת. הדילמה הגדולה של כל יוצר דתי היא הרי המתח בין החופש האמנותי למסגרת הדתית, ואנסמבל כע"ת לא עושה הנחות לקהל ומבקש לאתגר את הצופה הדתי בעצם היצירה הפיסית כל כך, ובעיקר בפרשנות הווירטואוזית לאתוס היהודי.

אם התנועה הציונית חשבה לעצמה כי יהדות השרירים תגאל את הגוף היהודי ממאסרו ולבסוף קיבלנו מגרשים מלאים בגזענות ובאלימות ובספורט בינוני, ואם הסרט בילי אליוט (משנת 2000) תיאר את מאבקו הרוחני של נער להיות רקדן, דומני כי חבורת הרקדנים של אנסמבל כע"ת מקרבת אותנו הפעם באמת לגאולת הגוף. כל מי שקרא פעם את "מעשה בשבעה קבצנים" של רבי נחמן ושאל את עצמו כיצד יסתיים הסיפור ומיהו הקבצן השביעי, כדאי שימהר למופעים הבאים בפסטיבל "בין שמים לארץ" במרכז ז'ראר בכר הירושלמי בתאריך 26.10 או בבית מזי"א שבמרכז ירושלים בתאריך 28.10. אחד מן הרקדנים שעל הבמה הוא הקבצן השביעי, זה שיקרב את גאולת האדם, בחיבור המדהים בין גוף לנפש, בתנועת הגוף לשם שמים.

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר מחנים ורב קהילת יעל בירושלים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2015, ב-גיליון לך לך תשע"ו - 950 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: