המעבר מעולם השידוכים המעמדיים אל בקשת האהבה והרומנטיקה שינה מקצה לקצה את אופי הקשרים שבין המינים. מסה על אהבה, נישואין והעליה במספר הרווקים הדתיים

חוקרי דת ויהדות אינם מרבים לדון בסוגיית האהבה הרומנטית והחיפוש אחר בן זוג. אלו נתפסים לא אחת בתודעה הציבורית כעניינים חשובים לפרט, אך שוליים בהבנת היהדות. כחוקר של תופעת הרווקות בציונות הדתית נשאלתי רבות מדוע ישנם כיום יותר רווקים בציבור הדתי מאשר בעבר. התשובה לשאלה זו טמונה בדיוק בסוגיות הללו. במאמר זה אתאר את התהליכים שהתחוללו בחברות מערביות ובחברות יהודיות דתיות בתחום זה ואנסה לעמוד על האופן שבו הם השפיעו על סוגיית הרווקות בחברה הדתית בעידן הנוכחי.

הנתינה‭ ‬מובילה‭ ‬לאהבה‭. ‬הפסל "‬אהבה‭ " ‬של‭ ‬רוברט‭ ‬אינדיאנה‭ ‬בגן‭ ‬הפסלים‭ ‬של‭ ‬מוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

ציונות ורומנטיקה

החברות המערביות עברו שני ציוני דרך משמעותיים ביחסן לאהבה, לזוגיות ולנישואין במאות השנים האחרונות, ושניהם קשורים לתהליכים של מודרניזציה ו"אינדבידואליזציה", כלומר שימת דגש רב יותר על הפרט ועל צרכיו על חשבון השייכות למסגרות "קולקטיביסטיות" רחבות יותר, כגון משפחה וחברה. ציון הדרך הראשון התרחש לפני מאות שנים וכלל מעבר מנישואים המוסדרים על ידי ההורים לנישואים המבוססים על בחירה של בני הזוג עצמם. נישואים חדשים אלו כונו במאה ה–19 "נישואי אהבה". ציון הדרך השני התרחש לקראת סוף המאה העשרים וכלל מעבר מנישואי אהבה לדגם שאכנה "זוגיות אינטימית". שני המהפכים הללו השפיעו באופן דרמטי על ציפיות, עמדות ונוהגים ביחס לתהליך החיזור בחברות היהודיות האורתודוקסיות השונות.

לפחות מאז המהפכה החקלאית, ברוב חברות העולם נישואי ילדים הוסדרו על ידי הוריהם. בחירת בן הזוג הייתה מהלך בעל משמעות כלכלית ופוליטית בהקשר של ירושת קרקעות וקשרים בין משפחות, ולא היה מקום להשאירו בידיהם של הצעירים. בחברות מסורתיות רבות אהבו אמנם סיפורים על אהבה סוחפת וכובשת השוברת מסגרות חברתיות, אך המציאות, על פי רוב, הייתה הפוכה. ההורים הם שהחליטו למי יינשאו ילדיהם. רק בנישואים שניים של בני זוג מבוגרים יחסית הייתה הבחירה בידיהם וגם אז נראה ששיקולים כלכליים ומעמדיים הם שהכריעו.

השינוי המשמעותי בעניין זה התרחש בתהליך איטי החל מהמאה ה–18 בארצות מערב אירופה והיה קשור לאינדיבידואליזם המתגבר ולתפוצה הרחבה של ספרי הרומן הרומנטי אשר זכו לקהל קוראים, ובעיקר קוראות, נלהב. מהלך זה נתמך גם על ידי הוגי דעות מודרניסטיים שראו את נישואי האהבה כרציונליים יותר מנישואי שידוך. הם הניחו שהבחור והבחורה הצעירים יבחרו לעצמם את האדם המתאים ביותר, בעוד הוריהם עלולים להיות מושפעים משיקולים הקשורים לטובת המשפחה המורחבת.

לקהילות היהודיות המזרח אירופאיות תהליכים אלו הגיעו רק כמאה שנה מאוחר יותר. עד אמצע המאה ה–19 "נישואי בחרות", כלומר נישואים של בני ובנות 12 ו–13, היו נפוצים בקהילות מזרח אירופה והמצב בקהילות אסיה ואפריקה לא היה שונה מאוד. מובן שנישואים אלו הוסדרו על ידי ההורים, וגיל הנעורים כפי שהוא מוכר לנו כיום למעשה לא התקיים בחברות אלו.

סוגיית נישואי הבחרות שימשה את תנועת ההשכלה במתקפותיה על החברה המזרח אירופאית היהודית המסורתית אשר לפי ההאשמות החניקה כל גילוי של אהבה רומנטית. דוברי תנועת ההשכלה טענו גם בשם האהבה הרומנטית וגם בשם הרציונליות שיש לנטוש את שיטות השידוך שנהגו מדורי דורות. ואכן, רבים מהיהודים נטשו את השיטות הישנות עם ההגירה לארצות הים ולארץ ישראל. העולים ארצה הושפעו ודאי גם מהרוח הציונית. הדמיון בין הרומנטיקה הלאומית והזוגית מתבטא בכך שהן חולקות את האמונה באחת (בת זוג או ארץ) שנועדה לאחד (גבר או לאום). ובהמשך לכך תנועות לאומיות נוטות לראות בזוג הצעיר והמאוהב המסתובב בנופי הטבע של המולדת סמל לאומי. הציונות והציונות הדתית לא היו יוצאות דופן מבחינה זו.

מתי החלו הדייטים?

נהוג לחשוב שהחברה החרדית דהאידנא משמרת דפוסי התנהגות יהודיים מסורתיים בנוגע לשידוכים, אך זה נכון באופן חלקי בלבד. ראשית, גיל הנישואים בחברה זו עלה באופן משמעותי ביחס לעבר. שנית, ברובה של החברה החרדית, בחוגי הליטאים, הספרדים ובחסידויות הפתוחות יותר, לצעירים ישנה כיום אפשרות בחירה. בני הזוג יוצאים לדייטים ובעקבות ההיכרות, מוגבלת ככל שתהיה, בני הזוג מחליטים אם ברצונם להינשא.

הדייט, כאלמנט בתהליך החיזור, בא לעולם בארה"ב בראשית המאה העשרים. עד אז מחזרים הופיעו בבית המחוזרת וישבו עמה על המרפסת או יצאו לטיול קצר עם ליווי. כך שהאימוץ של פרקטיקה זו ושל זכות הבחירה הנלווית לה, גם אם רק באופן חלקי, על ידי חרדים מלמדת על השפעת נורמות התרבות המערבית. יתרה מכך, מעדויות שמיעה עולה שרבים מהזוגות החרדים המאורסים חווים אהבה רומנטית המתבטאת בשיחות טלפוניות לתוך הלילה ובהתרגשות רבה.

מובן מאליו? לא לפי ספרות ההדרכה החרדית לרווקים. זו עסוקה בהשמצת מודל האהבה המערבי ובאישוש סמכותם של הורים ורבנים בייעוץ ובהכוונת השידוכים. מי שנראה שהשפיעו יותר מכול על ספרות ההדרכה החרדית בתחום הם שניים מגדולי המשגיחים החרדים במאה העשרים, הרב אליהו דסלר והרב שלמה וולבה. התיזה המרכזית שלהם היא כדלקמן: ההתאהבות היא אלמנט תרבותי מערבי, רדוד ושטחי. האהבה היהודית היא עמוקה ובנויה לא על רגשות חולפים אלא על עבודה משותפת הבאה לידי ביטוי בנתינה הדדית. הנתינה מובילה לאהבה, ובלשונו של הרב דסלר – "האדם יאהב את אשר יתן לו". נתינה זו יכולה להתרחש רק לאחר הנישואים, כאשר בני הזוג עוסקים בבניית ביתם המשותף. ממילא ההחלטה עם מי להינשא פחות חשובה מהעבודה שתיעשה לאחר הנישואים.

בשל כל זאת, יש להותיר את הבחירה בידי הורים ורבנים מנוסים אשר לא ייסחפו אחר יצריהם אלא יפעילו שיקול דעת בבחירת בן הזוג המתאים לבן או לבת. ישנן טענות לא מוכחות שהרב דסלר הושפע מתורתו של אריך פרום בעניין הקשר בין נתינה לאהבה. מעניין שהרבנים טוענים דווקא בשם הרציונליות שאין להותיר לצעירים את הבחירה, בהיפוך מהוגי הדעות האנגלים של המאה ה–19 שטענו שנישואי בחירה רציונליים יותר, שהרי ההורים עלולים לא להביא בחשבון את טובת הזוג אלא את טובתם. אפשרות מעין זו כלל לא עולה בספרות ההדרכה החרדית, ונותר רק לקוות שהיא אכן איננה קיימת.

כך נוצרה הבגרות הצעירה

ועתה למעבר השני, שלטענתי מסייע להבין את העלייה במספר הרווקים והמתגרשים בחברה הציונית–דתית ובכלל. החל משלהי המאה העשרים כמה תופעות מתנקזות יחד ויוצרות מציאות חדשה לגמרי בשדה הזוגיות: המהפכה המינית של שנות השישים שהפכה את יחסי המין מחוץ לנישואים, ואת יחסי המין ההומוסקסואליים, ללגיטימיים; האפשרות שיש לנשים כיום, בעקבות הישגי הפמיניזם, להתפרנס ולחיות באופן עצמאי ללא חסות של גבר אחראי; הסגידה לנעורים ועוד.

כל אלה הביאו ליצירת שלב נוסף במעגל החיים, בין גיל הנעורים לבין הקמת המשפחה. חוקרי תרבות הצעירים המערבית מכנים שלב זה "בגרות צעירה" והיא עשויה להימשך לאורך שנות העשרים והשלושים של האדם. במהלך תקופה זו הצעירים שוכרים דירות במרכזי הערים ומקיימים קשרים ענפים זה עם זה, כולל קשרים רומנטיים ומיניים שונים. הם מרבים לצאת לטיולי תרמילאים, וככלל נמנעים מכניסה למחויבויות ארוכות טווח וממוקדים בצבירת חוויות.

כל התהליכים הללו השפיעו על ציפיותינו ביחס לאהבה ולזוגיות. הסוציולוג הבריטי אנתוני גידנס עומד על הבחנה חשובה בין האהבה הרומנטית שקדמה לתקופה הפוסט–מודרנית (או המודרנה המאוחרת, בלשונו) וזו שלאחריה. האהבה שנרקמה בין המחוזר למחוזרת במאה ה–19 התבססה על היכרות מצומצמת בלבד בין גיבורי הסיפור, לרוב באמצעות מפגשים קצרים וחליפות מכתבים. כל מין נדמה כמסתורי ולא מוכר בעיני המין השני, ובעיקר גברים התפעלו מהמסתורין הנשיים. לכן סטריאוטיפים מגדריים מילאו תפקיד מרכזי בתהליך זה, כאשר כל צד השליך על השני את התפיסה האידילית של גבריות/נשיות.

כל זה יכול היה להתרחש רק בחברה שבה הייתה נהוגה מידה רבה, אך לא מוחלטת, של הפרדה בין המינים. הארוטיקה ברומאנים הודחקה לטובת האהבה הרוחנית המופשטת. ההנחה הסמויה הייתה שהעניינים הארוטיים יסתדרו בבוא העת לאחר הנישואים, אך בינתיים האנרגיה המינית הותמרה והתבטאה בהתאהבות רוחנית חזקה. לעומת זאת בוגרים צעירים היום מתנסים במערכות יחסים רבות, המסתורין, במידה רבה, אבד, ובמקומו מערכות היחסים, הרגשיים והמיניים, עומדות במרכז.

אנשי הציונות הדתית לוקחים חלק בחיי העבודה, התרבות והחברה הישראליים הפוסט–מודרניים, ובכל זאת, בעזרת מנגנוני הפרדה מחד והעשרה מאידך, החברה הציונית–דתית מצליחה ליצור מודל אחר, שונה מעט מההתבגרות הרווחת בחברה החילונית. ההעשרה מתייחסת לתכנים התרבותיים היהודיים שעליהם מחונכים צעירי המגזר. אך אני רוצה להתמקד כאן באלמנט השני, ההפרדה המגדרית החלקית והציפיות הייחודיות ביחס למסלול ההתבגרות. אני טוען שנורמות החיזור והנישואים בחברה הציונית–דתית תואמות במידה רבה את הדגם שרווח לפני המהפכה הפוסט–מודרנית.

ההפרדה (גם אם היא חלקית) בין בנים ובנות במהלך שנות החינוך, והנורמות החברתיות המונעות מגורים ביחד לפני הנישואים בגיל מאוחר יותר, מאפשרות שמירה רבה יותר על המסתורין המגדרי. בנוסף לכך, האהבה הרומנטית מחוזקת על ידי הרומנטיקה הלאומית שעדיין קיימת בחברה זו. וכך נשמר הדגם שבמסגרתו רוב בני המגזר ובנותיו עדיין נישאים בשנות העשרים הראשונות לחייהם, לאחר תהליך חיזור שנמשך כמה חודשים וכולל התאהבות, או לפחות אמור לכלול התאהבות. כל זה דומה מאוד לאופן שבו זוגות חילוניים הכירו ונישאו בשנות החמישים השמרניות בארצות הברית.

חריגה מהתסריט שלנו

אלא שמספרים הולכים וגדלים של בני הציונות הדתית אינם נישאים בגיל הנחשב כראוי מבחינה חברתית. מדובר בצעירים אשר החלו את דרכם בתוך החברה שבה מודל האהבה הרומנטית הציוני–דתי הוא השולט, אך מסיבות שונות לא נישאו בהתאם לציפיות החברתיות בראשית שנות העשרים לחייהם. לעתים מדובר במזל רע, בקשר שנגמר, בחוסר בשלות נפשית, או, וזה נדיר יותר, ברצון מוצהר לחוות את חיי הרווקות. הם ממשיכים גם בשנות השלושים לחייהם לתור אחר בן זוג באותו אופן שבו עשו זאת כאשר היו בראשית שנות העשרים, אך בינתיים מציאות חייהם השתנתה.

רבים מהם עוברים להתגורר בדירות במרכזי ערים גדולות ולפתח קשרים עם רווקים בני גילם בדומה לאופן שבו נוהגים אנשים במצבם במדינות מערביות אחרות, וגם אלו שאינם להתגורר ב"ביצת הרווקים" מרבים לבקר בה ולצאת לטיולים וכדומה עם דרי הביצה, כך שלמעשה הם חולקים חוויות דומות. את החיפוש של אותם רווקות ורווקים מבוגרים יותר החורגים מהתסריט הציוני–דתי המועדף אחר אהבה ניתן לאפיין כמושפע משני אלמנטים תרבותיים האופייניים לעידן הפוסט–מודרני: השאיפה לאינטימיות ותרבות הצרכנות.

השאיפה לאינטימיות רגשית נדמית לרבים כעניין טבעי מולד, אך המחקר מלמד שעניין זה נתון גם להשפעה תרבותית. החוקרת לין ג'יימסון אשר השוותה בין מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות בתחילת המאה העשרים ובסופה באמצעות חליפות מכתבים מצאה שאינטימיות במובן של שיתוף רגשות לא הייתה עניין כה נפוץ בקרב זוגות בעבר. השיח הפסיכו–תרפויטי מיסודו של זיגמונד פרויד שבמהלך המאה העשרים כבש שדות שיח רבים לא רק סייע בידי מטפלים להבין מטופלים, אלא גם עודד אנשים לעסוק בעצמם מחד והגביר ציפיות להכלה רגשית מצד אחרים משמעותיים, כולל כמובן בני זוג, מאידך.

סמן נוסף של הזמן הוא תרבות הצרכנות. הוגה הדעות זיגמונט באומן טען שבעידן הפוסט–מודרני ישנה נטייה להתייחס לבן הזוג כאל מוצר הניתן להחלפה. בין המבקרים של "ביצת הרווקים" ישנם לא מעטים הטוענים שהחיים בביצה מקשים למצוא בן זוג בדיוק מסיבה זו. יש שפע רב מדי של בני זוג פוטנציאליים, והוא מבלבל, אך למעשה השפע הזה קיים בכל מקום. מספיק להירשם לאתר אינטרנט לחיפוש בן זוג או אפילו להיות נוכח בפייסבוק. בעידן הפוסט–מודרני אי אפשר להימלט מהשפע של האפשרויות ומהצורך לבחור, וצריך במקום זאת ללמוד להתמודד איתו.

זירת ההיכרויות ובכלל חיי החברה של "בוגרים צעירים" בשנות העשרים והשלושים לחייהם היא זירה שבה שני הכוחות הללו פועלים ולעתים מושכים לכיוונים סותרים. מצד אחד הרצון לקבל את העסקה הזוגית הטובה ביותר, ומצד שני הרצון ליצור אינטימיות שאיננה מונעת משיקולי רווח והפסד.

בהקשר הזה יש מקום לחשוש שצעירי הציונות הדתית נמצאים במקום קשה יותר מאחרים שכן נורמות ההיכרות בציונות הדתית תואמות למודל האהבה הרומנטית אך הם עצמם חיים בסביבה פוסט–מודרנית. נורמות החיזור הציוניות–דתיות אינן מאפשרות היכרות לשם הנאה סתם ויחסים לשם יחסים, לפחות לא באופן פורמלי. מובן שרבים חורגים מהנורמות החברתיות, אך רבים אחרים אינם עושים זאת. עבורם כל היכרות אמורה להוביל לחתונה. זאת בניגוד לחילונים המתנסים במערכות יחסים בגיל צעיר מבלי שנישואים יהיו באופק ומבלי לעסוק בשאלות כגון איזה סוג אמא תהיה בת הזוג ואיך ייראה שולחן השבת שלנו. לאותם רווקים אין הזדמנות לחוות מערכת יחסים זוגית ללא קבלת ההחלטה כבדת המשקל על נישואים.

ישנם רבים שעבורם עניין זה איננו מהווה בעיה והם מצליחים לפגוש את השני באמת, במושגים של מרטין בובר, גם בתוך מערכת דייטים מכוונת מטרה. אבל עבור רבים אחרים שאינם מצליחים בכך ומגיעים לגילים מבוגרים מבלי שחוו מעולם מערכת יחסים זוגית מתמשכת, אלא רק דייטים, מדובר במכשלה שמקשה על ההבחנה בין עיקר לטפל בחיפוש אחר בן זוג ומקשה לקפוץ מחשיבה צרכנית לאינטימיות רגשית.

"לפתור את בעיית הרווקות"

כיצד מגיבים רבנים ומחנכים ציונים–דתיים לכל זה? באופן שאותי לפחות מאכזב קצת, הם נוטים לאמץ תפיסות חרדיות המבוססות על התורה של הרב דסלר אשר מנגידות בין אהבה יהודית לאהבה מערבית. המסר לצעירים היוצאים בדייטים הוא שפחות חשוב להתאהב ויותר חשוב לחשוב באופן שקול ומאוזן מי יכול להתאים לך, ושהשאלה אם הנישואים יצליחו או ייכשלו תלויה במאמץ ובנתינה לאחר הנישואים ולא בהתאהבות.

לדעתי גישה זו גם מוטעית וגם איננה מועילה. היא מוטעית מכיוון שלמעשה בתרבות המערבית שני השיחים מתקיימים בו זמנית. הוליווד ממשיכה לנפק סרטים על אהבה קסומה ואילו ספרי ההדרכה לנישואים הנמכרים בהמוניהם בארה"ב מספרים סיפור אחר על כך שמערכות יחסים דורשות עבודה. למעשה, ספרי הדרכה חרדיים לזוגיות שואבים רעיונות מספרות ההדרכה החילונית בתחום זה. גישה זו גם איננה מועילה לרווקים ולרווקות הציונים–דתיים המבוגרים יותר, מפני שהיא מניחה רק את קיומה של המהפכה הראשונה – המעבר מנישואי שידוך לנישואי אהבה. תורה זו התאימה לרב דסלר שנחלץ להסביר לצאן מרעיתו החרדי מדוע עליו לדחות את נוהגי הסביבה הגויית ביחס לנישואים ולשמר את תרבות השטייטל.

אך הרווקים והרווקות הציונים–דתיים עברו כבר את המהפכה השנייה, הם חיים בעולם הפוסט–מודרני ובחברת הבוגרים הצעירים המעורבת על כל ערכיה הנלווים. נראה שהרבנים המדגישים את חשיבות הנתינה ואת אי–חשיבותה של ההתאהבות מעוניינים בעיקר שהרווקים והרווקות הצעירים יחשבו כמו זקנים שקולי דעת. ייתכן שזה יעבוד על חלקם, אך קשה לי להאמין שדרך זו תשפיע על רובם.

מכל הנאמר לעיל עולים כמה מסרים לגבי הרווקות בחברה הדתית בעת הנוכחית. ראשית, הגישות השונות לאהבה ונישואים בחברה הדתית וגם החרדית משקפות אופני התמודדות שונים עם המודרנה ועם הרצון (בין אם הוא מודע ובין אם לאו) לחבר בין היהדות והמסורת לבין תנאי החיים הנוכחיים, ואין כמעט גישות המשמרות את מסורת ישראל סבא בטהרתה אם נתייחס למה שהיה נהוג משך מאות שנים עד לאמצע המאה ה–19. שנית, החברה הציונית–דתית יוצאת דופן במאמצים שעושים רבים מחבריה כדי למצוא שידוכים לרווקים ו"לפתור את בעיית הרווקות". הדבר בא לידי ביטוי בארגון כמו "ישפה", אך גם בכל מיני התארגנויות עצמאיות של שדכנים. לא קיימת תופעה מקבילה בעולם החילוני.

כיצד להסביר תופעה זו? אפשר לדרוש זאת לשבח ולהצביע על אהבת ישראל ועל הרצון לסייע לרווקים להקים בית, שבוודאי מניעים רבים מהפעילים. אפשר לדרוש זאת לגנאי ולטעון שהם רואים את הרווקות כאיום על הקהילות הדתיות המתרכזות סביב בית הכנסת המתבסס בתורו על השתתפות משפחתית, או כאיום על דתיותם של הרווקים עצמם אשר נחשפים ביתר שאת לפיתויי החברה החילונית. כך או כך, חשוב להבין שגם אם ימצאו פטנט כזה או אחר לשדך, ויצליחו, והלוואי שיצליחו, לחתן כמה שיותר רווקים, הרווקות כתופעה לא תיעלם. היא מונעת מתהליכים תרבותיים רחבים המעצבים את צפיותינו לגבי נישואים, זוגיות, יחסים ואינטימיות, וקשה להאמין שיש דרך להחזיר אחורה את הגלגל בתחום זה. למעשה, בעשור האחרון יש עלייה עקבית במספר הרווקים בחברה הדתית ואפילו בזו החרדית. לכן, לצד ניסיונות לשדך את הרווקים, האתגר הראשון במעלה של החברה הדתית הוא להכיל אותם בתוך המוסדות והקהילות.

ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג ואנתרופולוג המרצה בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת 
בר–אילן 

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015