ביצירתו של רמברנדט נראה הנביא ירמיהו כשהוא מצוי בחמשת שלבי האבל על החורבן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. מצחו המואר מסמל את הסיכוי לגאולה

בספרה פורץ הדרך "על מוות וגסיסה" (1969) הציגה אליזבת קובלר־רוס, פסיכיאטרית שוויצרית־אמריקנית וחוקרת חלוצה בתחום המחקר החברתי של המוות, את "מודל קובלר־רוס". על פי המודל בני־אדם הנוטים למות או מתאבלים על מות אדם קרוב עוברים בעיבוד האבל חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. על פי  המסורת, ירמיהו הנביא הוא שכתב את מגילת איכה, המלאה בתיאורים קשים של מראות החורבן ושל הרגשות הקשים שחווה דור החורבן. במגילת איכה משקף הנביא ירמיהו קשת רחבה של תחושות. הפסוקים מטלטלים בין ייאוש לדיכאון, רגשות זעם, חשבון נפש נוקב וקריאות לנקמה בגויים. המגילה מביעה גם תקווה מהוססת וקריאה  לשיבה אל ה' ולפיוס.

שלב ההכחשה בסיפור החורבן מיוצג בצורה טרגית כאשר ירמיהו מתריע ומזהיר את צדקיהו מפני מלחמה עם מלך בבל, מלחמה שתגרור אחריה את חורבן המקדש ותוצאות הרות אסון:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כֹּֽה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶֽלֶךְ־בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹֽא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹֽא־תִמָּלֵט מִיָּדָם… זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי ה' (ירמיהו לח, טז־ יט)

צדקיהו, כצפוי, נמצא בהכחשה. הוא אינו מאמין שבית המקדש עלול להיחרב, שירושלים תעלה באש ושהוא יילקח בשבי. לא די שאינו שומע לדבר הנביא, אלא הוא גם מאפשר את מאסרו ועינויו בבור אשר בחצר המטרה. שנים ספורות לאחר מכן התקיימו דברי הנביא במלואם.

מגילת איכה עמוסה בפסוקים המתארים את שלבי האבל האחרים. את תחושת הכעס משייך הנביא לא־ל, והיא מופנית אל עם ישראל: "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ (איכה ד, יא). בספר ירמיהו מגלה הנביא את רגשות הכעס המציפים אותו: "מִפְּנֵי יָֽדְךָ בָּדָד יָשׁבְתִּי כִּֽי־זַעַם מִלֵּאתָֽנִי" (ירמיהו טו, יז). תיאורי  ייאוש ודיכאון ממלאים את המגילה מראשיתה עד סופה: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶֽחֱיָהּ אֵֽין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ" (איכה א, ב). במקביל לתיאורים המייאשים נמצא גם קריאה לנקמה באויבים: "תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'" (איכה ג, סו). לצידה, קריאה לחשבון נפש: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ, מב).  שלב הקבלה, המתאפיין על פי קובלר־רוס בהשלמה ובפיוס, מבוטא במגילה בבקשה לחסדי ה' ולתשועתו: "חַֽסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו… חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (איכה ג, כג־ כו).

הוא משפיל את עיניו, נוכח כל כולו ברגע הנורא. "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים", רמברנדט, 1630

בגדי פאר ומלנכוליה

רמברנדט (1606־ 1669) צייר את "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" בהיותו בן 24 בלבד, בעיר הולדתו ליידן. היצירה מוצגת בתערוכת הקבע של הרייקסמוזיאום באמסטרדם ומושאלת כעת למוזיאון ישראל לרגל חגיגות היובל להקמתו. המודליסט הישיש ששימש את האמן כהשראה לדמות ירמיהו שימש אותו גם לתיאור דמות  "פטרוס הקדוש בכלא", השייכת לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל. שתי היצירות צוירו באותן שנים ושתיהן מוצגות כעת זו לצד זו בתערוכה "רמברנדט: מאמסטרדם ומירושלים" במוזיאון ישראל.

רב הדמיון בין הציורים. ייתכן שהדמיון נובע מכוונת האמן להצביע על קשר שמצא בין נסיבות חייו של נביא החורבן ובין פטרוס, הדייג היהודי שהפך לאחד מבכירי השליחים של ישו, נכלא, עונה ואף נצלב בגין אמונתו. גם הקומפוזיציה של שתי היצירות דומה. כשהצופה מתבונן בדמותו של פטרוס בבור הכלא עולה בעיני רוחו גם תמונת  ירמיהו הקורא אל ה' מבור תחתיות.

רמברנדט הרבה לתאר אירועים מקראיים. בדרך כלל הוא אינו מתאר אירוע מסוים ככתבו, אלא מתייחס אליו באופן עקיף ומעניק לדמויות עומק רגשי מעבר לתיאור "ההיסטורי". למרות הדיוק בפרטים והעמדת הדמות בתוך הקשר של זמן ומקום, היצירות משאירות לצופה מרחב פרשני. גם ביצירה זו ניתן לראות את צורות ההבעה המגוונות  של האבל.

היצירה מתוארת בדרמטיות מאופקת המושגת באמצעים חזותיים היוצרים מתח וניגודיות. דמות הנביא יחד עם הסלע שעליו הוא נשען יוצרים צורת משולש המאפיינת ציורי קדושים. ירמיהו וכלי המקדש המונחים לפניו מוארים ומצוירים בדייקנות, בעוד שאר חלקי התמונה מצוירים באופן מרומז ולא ברור. דמותו של ירמיהו מוקפת במעין הילה  זוהרת של עשן. העשן הבהיר מפריד בין המתרחש במישור הקדמי לבין התיאור המוחשך והמעומעם במישור האחורי.

ירמיהו לבוש בגדי פאר, אך רגלו יחפה. ידו הימנית מוסתרת מאחורי גבו. האם הסתרת היד מרמזת על אחת ההתמודדויות הקשות של האבל – החרדה מפני השכחה? כמו שכתוב: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִיני" (תהלים קלז, ה). ירמיהו משעין את ראשו בכבדות על ידו השמאלית. תנוחה זו מכונה "תנוחת המלנכוליה" ומבטאת צער  ושקיעה בהרהורים. מרפקו מונח על ספר עב כרס, כנראה ספר הנבואות שלו או מגילת איכה. דפי הספר המקומטים וכריכתו הבלה מעידים שנעשה בו שימוש רב. ייתכן שהאמן תיאר ספר גדול ממדים אך סגור, כדי לרמז על תחושת ההחמצה האיומה של נביא שנבואותיו נדחו: "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (ירמיהו כה, ג).

הספר מונח על גבי אבן מצופה בבד קטיפה בצבע אדום עמוק המעוטר ברקמת שוליים עשירה. לפניו כלי נחושת בוהקים המסתירים אותו בחלקו. כך נוצר ניגוד גם בין כלי המקדש המפוארים, שלא איבדו מזוהרם הפיזי אך איבדו את מקומם הרוחני, לעומת הספר הבלה המכיל נבואות נצחיות. מקור האור, המציף את דמות הנביא היושב  משמאל כלפי המרכז, אינו אלא האש ששרפה את המקדש.

כלי המקדש, שאותם הציל הנביא הנמלט, מרמזים על יחסו העמוק של ירמיהו אל המקדש. תיאור ירמיהו המציל את הכלים אינו מופיע בנבואותיו, אך תואם את המסורת המופיעה בספר מקבים: "וכאשר הלך (שמה) ירמיהו הוא מצא בית כעין מערה, והכניס לתוכו את המשכן ואת הארון ואת מזבח הקטורת ואז אטם את הדלת. ואז ניגשו כמה  מאלה שעקבו אחריו כדי לסמן את הדרך אך הם לא יכלו למצוא אותה וכאשר ידע ירמיהו (את הדבר) בנזפו בהם אמר 'המקום יישאר בלתי ידוע עד אשר יקבץ האלוהים את קיבוץ העם ויהיה רחום'" (מקבים ב, ב, ה־ח). כלי המקדש מסמנים בנבואות ירמיהו את הגלות ואת השיבה.

ייאוש שקט

במישור האחורי המואפל ביצירה מתרחשת דרמה נוספת. המבנה הכיפתי מסמל את בית המקדש העולה בלהבות. רמברנדט הבליע בתיאור כמה מוטיבים נוספים המעידים על נפילת ירושלים. ביניהם: חומת העיר, אדם המטפס על סולם, חיילים חמושים המתפרצים לעבר שער העיר ועוד. ליד מבנה קטן הולכת דמות עטופה בגלימה ארוכה,  ידיה מכסות את עיניה. זהו המלך צדקיהו נקור העיניים. הצבתו לצד דמותו של ירמיהו מדגישה את התגשמות הנבואה אשר ניבא ירמיהו לצדקיהו המלך בהיותו כלוא בחצר המטרה:

וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶֽל: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה: וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ (ירמיהו לט, ו־ח).

צדקיהו, שסירב לראות את המציאות, מתואר כשהוא מכסה את עיניו הנקורות. ירמיהו, שהיטיב להביט, אינו נזקק עוד להתבונן בהתרחשויות שמפניהן הזהיר כל חייו. הוא משפיל את עיניו, אינו מביט לא במקדש הכלה באש ולא בעתיד שמעבר לחורבן. הוא נוכח כל כולו ברגע הנורא. רמברנדט בוחר לתאר את ייאושו השקט של הנביא.  חומת אש חוצצת בינו לבין ירושלים, וכביכול גם בינו לבין הא־ל: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָֽם: גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּֽי: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ו־ח). גם ביצירה הוא אינו זועק ואינו משווע.

בתוך האש היוקדת מעל העיר מרחפת דמות מכונפת האוחזת בידה לפיד בוער. הדמות מסמלת כנראה את זעם ה', המתואר במגילת איכה: "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ" (איכה ד', יא).

האמן מתאר את ירמיהו בדרך מורכבת. מאחורי דמותו השפופה ניצב עמוד כביר, המשרה תחושה של עוצמה ויציבות. הנביא דווקא מתאר כיצד ניתצו הכשדים את עמודי המקדש: "וּבַחֹדֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ… בָּא נְבֽוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶֽלֶךְ־בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָֽם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה'… וְאֶת־כָּל־בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵֽשׁ" (ירמיהו נב, יב־יז).  רמברנדט תיאר את שרפת בית ה', את ניתוץ החומות, אך בחר להשאיר עמוד על כנו, ולהציב את ירמיהו לפניו.

אוצרת התערוכה "רמברנדט: מאמסטרדם ומירושלים", שלומית שטיינברג, גילתה שהעמוד ביצירה מתאר באופן ריאליסטי עמוד ארכיטקטוני הנמצא עד היום בכנסיית פיטרסקרק בליידן. ייתכן שהבחירה בתיאור עמוד של הכנסייה שאליה השתייכה משפחתו של רמברנדט מרמזת על נקודת עוגן בתוך האובדן. העמוד משמש מעין אקסיס  מונדי, המסמל קשר דתי־רוחני בין שמים לארץ; קשר שגם אש השרפה לא יכולה לכלות. הבחירה בעמוד הכנסייה שבה גם נקברו הוריו של רמברנדט עשויה לרמז על מקורות הכוח הרוחניים והאישיים של האדם בשעות מצוקה ואובדן.

דמיון רב בין הציורים. פטרוס הקדוש בכלא, רמברנדט, 1631 '

עמוד איתן

רמברנדט מציג את אבלו של ירמיהו באמצעות שפת הסמלים החזותית. האמן לא הכיר כמובן את שלבי עיבוד האבל כפי שקובלר־רוס הגדירה אותם, אך הוא העמיק חדור אל נפש האדם. שלב ההכחשה מיוצג בדמותו של צדקיהו. שלב הכעס מתואר דווקא באמצעות זעם האל על עמו. המבט המכונס פנימה רומז על חשבון הנפש שעושה  ירמיהו, המקביל לשלב המיקוח. שלב הדיכאון מתואר דרך ייאושו של ירמיהו, המודגש בתנוחת המלנכוליה.

שלב הקבלה במשמעותו היהודית הוא צידוק הדין המשולב עם ציפייה לישועה. ירמיהו אינו רק נביא החורבן. נבואות הנחמה שלו, מלאות העוצמה והרגש, מלוות אותנו עד היום. אף רמברנדט רומז לנחמה בכמה דרכים. ספר הנבואות משמש משען לידו של הנביא. אמנם בני דורו של ירמיהו לא שמעו לקולו, אך נצחיות הנבואה מאפשרת  תיקון בדורות הבאים.

העמוד האיתן מרמז על קשר בין־דורי, על הקשר בין האדם לאלוהיו, ועל אפשרות לבנייה מחודשת של המקדש. האור באמנות ההולנדית מסמל את ברכת האל. מצחו של ירמיהו, המואר אף יותר מהכלים היקרים, מסמל את הסיכוי לגאולה. "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).

התערוכה "רמברנדט: מאמסטרדם ומירושלים" מוצגת במוזיאון ישראל עד ה־29.8

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015