אומרת שירה 937 | בכל סרלואי

 

ביקורות שירה

חסוןחוויה מבפנים ובמחוץ

מדבר עם הבית

עמיחי חסון, אבן חושן, 75 עמ'

* כל שירה מתקיימת במרחב – מילולי, תודעתי, רגשי. כשמשורר בוחר מילה הוא בעצם מניח אותה, כמו פיגום בשטח בנייה, במרחב עשוי תודעה ומילים. המרחב הפואטי של עמיחי חסון בספר הביכורים שלו הוא ללא ספק קו התפר: התפר שבין דתיות לחילוניות, בין אשכנזיות למזרחיות, בין מילה לתמונה.

הזליגה הזו (שלא לומר חיבור, התכה) מעניינת במיוחד בהקשר היצירתי הרחב של חסון. כיוצר קולנוע, עיקר המדיום שלו הוא החזותי. כמשורר, הוא פועל בעולם מילולי. החיבור הזה יוצר בשירתו תמונות מילוליות עזות, המתחזקות מתוך הזהות שלהן עם עולמות רוחניים ותרבותיים מגוונים, שהשירה הישראלית החדשה עוד מתרגלת  אליהן. חסון כותב הרבה מתוך סיטואציות מובחנות, שעליהן הוא נותן מבט מרוחק. העמדה הרפלקטיבית הזו שלו, הכותבת בעת ובעונה אחת את החוויה מצידה הפנימי ומחוצה לה, מתבטאת בשם הספר "מדבר עם הבית": הדיבור – כתיבה במקרה הזה – מאפשר לגשר על המרחב בין כאן לשם; במקרה של חסון הוא לא רק הגשר, אלא  הבית עצמו.

אחד מכוחותיה של שירתו של חסון הוא היכולת לינוק ממקורות רבים ועדיין לעמוד בזכות עצמה. הניסיון לתייג את השירה שלו כ"דתית" או "מזרחית" צובע אותה בגוון אחיד, שמבטל את העומק והיופי שלה. מדובר בשירה רגישה ומודעת לעצמה. הגיוון הקולי שבו הוא גם נקודת חולשה המקיימת רפיפות מסוימת בספר, אך מן הסוג  המסקרן: מעניין יהיה לראות כיצד יבחר ויגבש לעצמו חסון את קולו השירי בעתיד. עד אז יפה לראות כיצד אותם תפרים (שלא לומר פערים) שהחברה הישראלית מקוננת עליהם מולידים שירה רעננה, מעניינת ומפתיעה; הקריאה בספרו של עמיחי חסון מראה כי כמו בגיאולוגיה, קווי השבר מולידים את הנופים היפים ביותר.

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיִיתִי תּוֹפֵר בְּעַצְמִי חוֹרִים שֶׁנִפְעֲרוּ בִּבְשַׂר נִשְׁמָתִי/ שֶׁהַגּוּף הָיָה צִנְצֶנֶת גְּדוֹלָה בָּהּ הִתְאַכְסַנְתִּי בִּשְׁעַת הַסּוּפָה/ כְּשֶׁעַמּוּדֵי חַשְׁמַל טֻלְטְלוּ וְעֵצִים קָרְסוּ וּמְכוֹנִיּוֹת נִסְעֲרוּ בָּרוּחַ / לַהֲרֹס יֹפִי עַל הָאֲדָמָה // מַעֲשֶׂה שֶׁהָיִיתִי שֶׁבֶר סָמוּי בְּמַחְשַׁכִּים עֲיֵפִים מֵאוֹר שֶׁבַּעַל הַבִּירָה / לֹא הִנִּיחַ לִי לִישֹׁן וְהָלַכְתִּי סַהֲרוּרִי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת נִרְדַּפְתִּי / בְּמֵיטַב  מַלְבּוּשַׁי מִמְּצוּדוֹת רְחוֹקוֹת אֶל אַרְמוֹנוֹת בּוֹעֲרִים / לְעַשֵּׁן סוֹדוֹת מְגֻלְגָּלִים בָּסֵתֶר // מַעֲשֶׂה שֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר גְּדוֹלָה לְלֹא תְּנוּפָה וּכְנָפַי שְׁחוֹרוֹת מִנֵּפְט /שֶׁנִּטְפַּל לִקְצוֹתַי הַלְּבָנִים וּצְחוֹק הָאַלְמָנוֹת לֹא הוֹתִיר מָנוֹחַ / וְנִחַמְתִּי עַצְמִי בִּמְעַט הַמָּזוֹן שֶׁנִּמְצָא מֻנָּח בְּקַרְקָעִית הָעוֹלָם כְּהֶפְקֵר /וְאִישׁ לֹא עָמַד כְּנֶגְדִּי לַעֲזֹר.

———

הר-שפיענווה מול החידלון

אל אשר לו אחוזת הארץ

אבישר הר שפי, הוצאת 62, 86 עמ'

* ספר שירה שני למשורר אבישר הר שפי, שספרו הראשון והמרשים "סוסי אש" יצא בהוצאת שוקן בשנת 2004. פער זמנים שכזה נחשב לנדיר יחסית בשירה העברית, החשה צורך "להישאר על המפה", לעתים על חשבון התוכן. אבל הר שפי ושירתו אינם עומדים באף הגדרה מקובלת, מלבד במחויבות הפנימית העמוקה שלו לקול  ולשפה אישית מובחנת. המרחק הזה מזמין קריאה עצמאית בספר השני, כשקולו המובהק של המשורר המתפתח בספרו הראשון הולך ומבשיל בספרו השני.

"אל אשר לו אחוזת הארץ" מהווה המשך ל"סוסי אש" בקו המיסטי (הר שפי לומד ומלמד קבלה) והמילולי שלו. במידה רבה שירתו של הר שפי מזכירה אמנות אימפרסיוניסטית. על אף שהיא יונקת ממקורות רבים קלים לזיהוי (שירתם של זלדה, פאול צלאן, תהילים, יהודה עמיחי) וקלים פחות (עולם הסוד והחסידות לדורותיהם), היא  מעמידה עולם הנשען על חוויה, על עולם רגשי עמוק ואינטנסיבי, שלשונו פנימית וכמעט חידתית.

הספר מחייב קריאה המזכירה קצת לימוד במדרש, קטע קבלי או שיר זן: קריאה איטית, אינטימית, אינטואיטיבית ומהורהרת, המודעת מאוד למשקלן של מילים ובעיקר לרווח שביניהן. וכמו בלימוד, גם בשיר שכביכול "אין לו מפתח" יש חוויה עמוקה, כנה ומרגשת.

בעוד ש"סוסי אש" בחן את התנועה, את הפעימה שבמרחב הדתי והזוגי, בוחן הספר הנוכחי את המתח שבין חיים ומוות. יחידות שלמות בספר מוקדשות לשיח עם חייהם ומותם של אנשים הקרובים למשורר שהסתלקו בשנים האחרונות, מבני משפחתו (אחיו, סבתו) ועד למוריו (הרב שג"ר, הרב פרומן). אבל הדיבור הזה על המפגש עם  המוות הוא דיבור עניו, העומד מול המוות וצעקתו והבוחר בחמלה ובכאב בחיים:

לָלֶכֶת עַל שִׁברֵי הַזּכוּכִיוֹת כּמוֹ בַּחֲלוֹם/ אִבחַת הַזּגוּגִית הַנִּשׁבֶּרֶת לִפנִים מִמֵּיתרֵי הַקּוֹל/ וּפֶה גּוֹרֵס/ לִטּוּשִׁים לִטּוּשִׂים / ודם הדִּבֵּר שֶׁלֹא פָּסַק / ורַק הַדּמָעוֹת/ מַיִם/ אֲנִי סָדוּק וסֶדֶק אַתּ וסֶדֶק הַבֵּינַיִם/ לוּחוֹת צָפִים עַל פּנֵי הַמַּיִם/ הַזֵידוֹנִים/ (עַל זֹאת יִתפַּלֵּל אֵלֶיךָ כָּל חָסִיד/ צָרִיך לִקרֹא ללוֹכֵד הַנּחָשִׁים/ לרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמַּיִם/ ולַעֲבֹר בַּתָּוֶך פֵּרוּשׁוֹ  בּקַצווֹת הַזּכוּכִית/ שֶׁל הַנִּפּוּץ/ ולַמָּוֶת/ לֹא נתָנָנִי.

———-

איזקסוןשירת הגוף והגיל

מעבר

מירון ח' איזקסון, הקיבוץ המאוחד, 93 עמ'

* שירתו של מירון איזקסון היא שירה בגוף ראשון. גוף ראשון – מכיוון שהיא עוסקת בשפה, בצורך הנואש לדבר ולהישמע, להגיד ולהדהד, ומכיוון שהיא עוסקת במרחב הגופני האישי, כמפתח לשפה. הגוף הוא לא רק סך החוויות שבו, אלא פתח (במובן הביולוגי והרוחני) לדיבור ובקשת קשר; הגוף הראשון, היחיד, הוא גם נקודת  המוצא של הספר, בהיותו שירה המונחת בסופו של דבר (לפרקים עד כדי עודפות מסוימת) ביסודות החוויה של הדובר, ה"אני" השר לבדו.

זהו ספר שיריו האחד עשר של איזקסון, ויפה לראות כיצד הוא מונח כלבנה בבניין של כל שירתו עד כה, המתפרשת על פני ארבעים שנה (ספרו הראשון יצא כאשר שירת איזקסון כחייל). גם בספר זה מתחקה המשורר באינטנסיביות אחר אותם נושאים שהעסיקו אותו בספריו הקודמים: חייו כאב וכבנו של אביו, השבר מכמיר הלב  שבהולדה, הפלא שבנשיות – מחייו עם אישה קונקרטית ועד לחייה של אישה עצמה, והצורך הנואש, הראשוני, בחיבוק.

במובן מסוים שירתו של איזקסון מקיימת מסע אל הראשוניות: ככל ששירתו מתקדמת מצידה הכרונולוגי היא חוזרת אל היסודות הראשוניים ביותר בקיומו ובצרכיו, בוחנת ומדובבת אותם. זהו מהלך פואטי מעניין כיוון ששירתו של איזקסון הייתה מאז ומתמיד שירה המודעת מאוד לגילה. גם בהיותו "משורר צעיר" הייתה בו מודעות עמוקה  לגוף הכלה ולשבריריותו (שמו האמצעי של המשורר, חיים, נתווסף לו כאשר עבר ניתוח קשה בשנות נעוריו); כתוצאה מכך הוא כותב כ"נשמה זקנה". השילוב הזה בא לידי ביטוי בפער שבין תוכני השירה שלו לשפה שבה הם נכתבים. איזקסון כותב בשפה צעירה, דיבורית אך לא יומיומית, שירה בוחנת חיים – היוצאת מתוך הגוף ומנסה  להיחלץ ממנו בעת ובעונה אחת.

הִנֵּה דְּבָרִים חוֹזְרִים לַגּוּף הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ./ לוֹקְחִים יָד בְּיָד אֶת מַה שֶּׁעַכְשָׁו, / וְשׁוּב אֲנַחְנוּ תָּאִים רַכִּים/ טֶרֶם הֶחְלִיטוּ אֵיזֶה אֵיבָר יִמְשֹׁל בָּם. / חֹמֶר הַגּוּף נִזְכָּר לְהִבָּקֵעַ, / רֵיחַ קָדוּם מִתְפַּתֶּה / מִסְּעוּדָה מִתְבַּשֶּׁלֶת עַל הַשֻּׁלְחָן. / אֵין חַבָּלוֹת בָּעֲצָמוֹת, / וְאֵין מְזִמּוֹת בְּאֵזוֹר הַלֵּב. / גַּם הַשְּׁטָחִים מוּכָנִים לְהִתְחַלֵּק אַחֶרֶת. // הִנֵּה דְּבָרִים הַמַּחֲזִירִים לַגּוּף הָרִאשׁוֹן  שֶׁלָּנוּ: / צְרִיחָה חֲמוּרָה, / גּוּף גֶּבֶר פַּעַם אַחַת בְּגוּף אִשָּׁה פַּעַם אַחַת, / שְׂרִיטָה וּמַפָּל שֶׁל בֶּכִי עַל מִצְחוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. / וְאִישׁ מַנִּיחַ עַל כְּתֵפָיו אִישׁ אַחֵר / כְּדֵי לַעֲבֹר יַחַד אֶת הָאֵשׁ. // וְאָז אֶפְשָׁר לְכַוֵּן מֵחָדָשׁ אֶת הַתָּאִים, / לְחַבֵּק אֶת הָאִשָּׁה הַקְּרוֹבָה יוֹתֵר / וּלְהֵרָדֵם בֵּינוֹתֶיהָ, בְּדֶרֶךְ שֶׁעַד כֹּה / הַגּוּף הַקּוֹדֵם לֹא הִצְלִיחַ.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

Advertisements

פורסם ב-24 ביולי 2015,ב-אומרת שירה, גיליון דברים תשע"ה - 937. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: