העתיד כבר כאן: קריאה לתודעה דתית חדשה | ברוך כהנא

כיצד ניתן לשכנע את הדור הצעיר של ימינו להמשיך לקיים מצוות? מסה על חזון מקראי ותיקון עולם, השפעה חסידית ומרד נעורים

מעשה באידיאליסט ששאף לשנות את העולם. מכיוון שניחן בכישרון מוזיקלי, בחר במוזיקה ככלי להגשמת חלומותיו. למד נגינה בכלים שונים, התעמק בנוסחאות מוזיקולוגיות, שינן יצירות מופת. חייו הוקדשו לתרגולי נגינה מפרכים, אבל מעולם לא שכח שתרגיליו אינם אלא כלי ליצירת עולם של אהבה ושמחה.

הדברים הסתבכו, ומיודענו נפל בשבי. ללא כלי נגינה, ללא ספרי תווים, החליט להמשיך באימוניו בשביו, שהרי עדיין האמין שישתחרר, וכמה נורא יהיה ללמוד הכול מהתחלה. לכן התאמן בתנועות נגינה "כאילו" עמד מול פסנתר, שינן תווים מזיכרונו. לשכניו לכלא בוודאי נראה היה מוזר, אבל את המחיר הזה שילם בשמחה.

עברו הימים, וגיבורנו המשיך לדבר על מטרת חייו, אלא שאמונתו בה נשחקה. לא שהפסיק מתרגוליו. אדרבה, הם נעשו חשובים לו פי כמה, משום שהפכו לזהותו העמוקה ביותר. תרגולי ה"כאילו" נעשו תכלית בפני עצמה, קפואים ונוקשים, בלי קשר לעתיד כלשהו. אם חלילה יפסיק לתרגל, חש בלבו, ידמה לאסירים הגסים וחסרי התרבות הכלואים עמו. מוזרותו הפכה ליתרון, משום שהוכיחה לו שהוא נעלה מהסובבים אותו. עדיין היה מדקלם על החירות שבוא תבוא, ודקלומו מסתיר (בעיקר מעצמו) את העובדה שכבר ויתר עליה. בקושי זכר איך נראה פסנתר, ודווקא משום כך היה זיכרונו לתמונה נשגבת, "על מציאותית", וכמובן לא ממשית.

ואז התרחש הבלתי ייאמן. דלתות הכלא נפתחו והאסיר שוחרר (יותר מדויק – נזרק בבעיטה מן הכלא). מה עשוי להתחולל בנפשו מול החירות החדשה?

דומה שאפשר לדמיין כמה קולות פנימיים.

קול אחד יאמר – כמה נפלא. חלמתי על חירות, והנה הגיעה. עכשיו הזמן לשכוח את הוויית הכלא כולה, כולל תרגילי הנגינה העתיקים. כמה חשובים היו כשהייתי שם! הם, ורק הם, הזכירו לי שנפשי נותרה בת חורין. אבל כשאני בן חורין באמת, למה לשמור עליהם? אמצא עבודה, אטייל, אשמח, ואשכח את עברי הדואב.

וקול אחר מזהיר: התרגילים הם זהותי, ומה חשוב מזהות? גם היום עליי להזכיר לעצמי שיש בי צד רוחני, גבוה לאין ערוך מהמציאות הסובבת. אמשיך בתרגוליי כאילו לא השתחררתי מכלאי.

צד השווה שבשני הקולות האלה הוא שכחת החלום על תיקון העולם. שניהם משקפים מנטליות חסרת אונים של אסיר, שריבונותו מוגבלת לארונית בתאו. המחלוקת ביניהם אינה חורגת מהתחום הצר של הישרדות אישית, בכלא ומחוץ לו.

אבל אולי יעלה בו קול נוסף, שיזכור את חלומותיו הגדולים ויבקש להגשימם. קול שיתייחס ברצינות לחירות החדשה – לא כדי להתפרק מן העבר אלא כדי לחזור לנקודה שממנה השקיף בתקווה על העתיד. קול שירצה להמשיך בתרגילי הנגינה לא כדי להמשיך את חווית הכלא, אלא כדי לחזור למשמעותם המקורית: למטרה הגדולה שכמעט נשכחה. אי אפשר, כמובן, לחזור לאחור. המוזיקה השתנתה ללא הכר בזמן שחלף. כלים חדשים הומצאו, סגנונות חדשים התפתחו, אבל נשמתו עדיין מבקשת את שביקשה תמיד, ועוד ביתר עומק. לכן הוא מעמיק בלימוד המוזיקה בת זמנו, כשם שלמד את קודמתה, ולאותה מטרה. מה שעשוי לעורר את הקול הזה, השלישי, הוא התבוננות פשוטה וכואבת במציאות – כמה היא עדיין רחוקה מאהבה ומשמחה. אז אולי, בכל זאת, "אני ואתה נשנה את העולם"?

כך או כך, מה שהיה לא יהיה. עד כה היה האסיר יכול לשכנע את עצמו שאילו רק היה משוחרר היה משנה את המציאות. עכשיו כשהוא חופשי, עליו לעשות מעשה או לוותר על חלומותיו אחת ולתמיד.

דווקא הצעירים, שזהותם נמצאת בתהליכי גיבוש, מסוגלים לתרום לתנועה החדשה צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש 90

דווקא הצעירים, שזהותם נמצאת בתהליכי גיבוש, מסוגלים לתרום לתנועה החדשה
צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש 90

משימה בינלאומית

התורה אינה פותחת בתולדות ישראל. שתי הפרשיות הראשונות ("קוסמולוגיות", קרא להן הרצי"ה) מספרות על עולם שנברא טוב ונפל בחטא, על ניסיונות התיקון שלא צלחו, ועל כאבו של הבורא לנוכח הנפילה. רק אחר כך מסופר על אברהם ומשימתו להקים גוי גדול, שיתברכו בו כל משפחות האדמה.

זהו ההקשר שבו נולד עם ישראל, לפי המסופר בתורה. לא עם בין עמים, אלא מכשיר לתיקון עיוותי האנושות. זה ההסבר לחשיבות עם ישראל ולמצוות שניתנו לו: באחת הפעמים הנדירות שבהן מסבירה התורה מדוע לקיים מצוות, היא מדגישה את ערכן הכלל אנושי ומתארת גויים רבים הבאים לראות "גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם", כדי שלאור המודל הזה יתקנו את תרבויותיהם שלהם.

קו ישיר נמשך מ"לֶךְ לְךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ועד נבואותיהם הידועות של הנביאים המאוחרים.  התורה אינה יודעת דבר על מאבק בין "לאומיותה" ל"אוניברסליותה". עם ישראל הוא העם החשוב בעולם משום שמשימתו היא לבנות תרבות כלל אנושית: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הסיפור הגדול שמספרת התורה מסביר כיצד ומדוע השתבשה התרבות האנושית, ומהי התשובה לשיבוש. באותן שתי פרשיות "קוסמולוגיות" מתואר הדיאלוג כעקרון היסוד של המציאות המתוקנת. כדי להיווכח בזאת כדאי להתבונן בדמות הבורא המתואר במקרא, ולהשוותו לדמויות האלילים המתוארים במיתוסים השונים, וכך לראות כמה מהפכנית היא תפיסת הבורא המקראית.

ראשית, הא-ל המקראי מדבר אל ברואיו, וגם מקשיב להם. עצם הבריאה הייתה בדיבור. שיאה – בריאת האדם – נעשתה גם בהתייעצות (אמנם לא ברור עם מי). מיד לאחר שנברא האדם הבורא מדבר אליו, מברך אותו, מצווה עליו לנחול את הארץ. בפרק הבא אנחנו מגלים שהבורא גם מקשיב: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (סביר שבורא שברא את בריאתו בדיבור יכול לתת בעצמו שמות לנבראיו, ובכל זאת הוא כפף את עצמו לשמות שנתן להם האדם).

המוטיבים האלה הם ייחודים למקרא. ברוב המיתוסים יש לאדם מקום שולי בעולמם של האלים. לפעמים הוא מטרד, לפעמים עבד מועיל, לעולם לא יותר מזה. איפה נמצא, בכל המיתוסים כולם, דמות כאברהם העומד מול בוראו ומטיף לו מוסר: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"; והבורא, למרבה התדהמה, מקבל את מוסרו. ואיפה נמצא דמות כמשה העומד מול זעם הבורא, והבורא מקבל את דבריו כמעט בהכנעה? דמויות ואירועים כאלה יכלו לצמוח אך ורק על רקע המונותיאיזם הדיאלוגי של המקרא.

המצוות משקפות את הדיאלוג שבין האדם לבוראו ומבססות אותו: "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו?", נאמר בפרשת ואתחנן, מיד לאחר ההכרזה על חשיבות המצוות. ומכיוון שכך, התורה מצווה אותנו להקים תרבות שבה גם הדיאלוג החברתי אינו נפסק לרגע. היא אינה מנסה ליצור עולם שבו לא יהיו כלל אביונים. במקום זה היא מצווה שהאביון לא יפסיק להיות "אחיך" האהוב. היא אינה מצווה על עולם ללא מלכים, אלא על עולם שבו גם המלך אינו אלא אחד מ"אחיך". אפילו לא על עולם נטול שנאה, אלא על עולם שבו תעזור גם לשונאך לפרוק את משאו (לעתיד לבוא, אמרו הנביאים, יהיה עולם ללא שנאה, ללא פערי מעמדות, אבל "דיברה התורה בהווה").

ואם הדיאלוג הוא עיקר גדול בתורה, קטיעתו היא רע מוחלט. זו הייתה מלאכתו של הנחש כשהטיל ספק בכוונות הבורא. לא את טובתכם הוא מבקש, לחש הנחש, אלא את שלטונו. הוא רוצה אתכם חלשים ובורים, כדי שיישאר א-ל יחיד ושולט. אתם או הוא, מישהו צריך לשלוט. כאן שורש הדפוס שרוטנברג מכנה דיאלקטיקה.

אותה דיאלקטיקה מופיעה ביחסי אנוש לאחר החטא. קין והבל אינם מדברים אלא נאבקים על שליטה. התרבות ה"קיינית" שקמה מזרע קין מוכחדת במבול, אבל חוזרת ומופיעה במגדל בבל. התרבות האלילית היא דיאלקטית, ומכניעה את האדם לאלים עד הכחדתו ממש (לכן קרבנות האדם הם תמצית האלילות הדיאלקטית). גם המודרנה היא דיאלקטית, לכן רצתה להכחיד את האמונה כדי לפנות מקום לאדם.

כידוע, לא עמדנו במשימה. נגררנו לתרבות אלילית ובעקבותיה דבקו בנו מחלות התרבות הידועות: מאבק בין דורי, ניצול מעמדי, ניכור, שחיתות מינית. בגלותנו המשכנו לשמור מצוות – בתחילה במטרה לחזור לסיפור המקראי שנקטע, ולבסוף הפכו דיבורינו על גאולה ל"צפצוף הזרזיר" (כביטויו של ריה"ל). המצוות הפסיקו להיות כלים למטרה האלוהית הגדולה והחלו להיות תכלית לעצמה (זו הסיבה לראיית לימוד "טעמי המצוות" כשעשוע אינטלקטואלי בעלמא, רחוק מלימוד התורה ה"רציני" העוסק במצוות עצמן).

כשחזרנו לארצנו, חלקנו בחר להמשיך לקיים מצוות כמו בגלות, וחלקנו בחר להשליך אותן ולבנות חברה מערבית עכשווית (מתוך "שלילת הגלות" או מתוך "כבוד למורשת העבר" היהודי, אבל על בסיס מערבי). העם התפצל, פחות או יותר, לפי תשובותיו לדילמה הזו. האופציה האחרת, התחדשות הלאומיות על בסיס המגמה המקראית שנקטעה, נותרה זנוחה (מלבד אצל הוגים בודדים דוגמת הרב קוק, שהיסודות האלה במשנתו זכו לפחות השפעה מיסודותיה ה"לאומיים" המובהקים).

הסיפור הגדול של הגאולה

כדאי להתבונן בסכנות הנובעות מהמציאות הזו. יש אנשים המתחנכים בתרבותם, סופגים את תכניה וערכיה, ובוחרים שלא לחיות בה: חוזרים בתשובה, בשאלה, ממירים את דתם, יוצאים כנגד ארצם. תרבות יכולה לעמוד בנטישה כזו רק עד גבול מסוים, ומעבר לו היא מתחילה להתפורר. לפיכך עלינו לשאול – מה גורם לאנשים לחפש את חייהם בשדות זרים?

ברוב מוחלט של המקרים, מעברים כאלה נעשים על ידי צעירים. הפסיכואנליטיקאי החשוב אריק אריקסון טען שהסיבה לכך היא שמשימתו של אדם צעיר היא לבנות את זהותו. הצעיר תוהה אם יוכל לחיות חיים מספקים ומלאי משמעות. לשם כך הוא בונה לעצמו זהות שיש בה תפיסת עולם, דימוי עצמי, ערכים ומטרות. הזהות תשמש עבורו מפת דרכים שתנחה אותו לחיים כאלה.

זהו תפקידה של התרבות. היא מציגה לפני הצעיר את דמויותיהם של "גיבורי התרבות" שעל פיהם הוא אמור לבנות את זהותו. התרבות המערבית, למשל, יצרה דמויות כמו "היזם" המצליח וה"מורד" הנאצל. הציונות פיארה את דמויות ה"חלוץ" וה"לוחם", והיהדות הגלותית יצרה את דמויות ה"תלמיד חכם" ו"בעל  המצוות". כל "דמות" כזו שואבת את ערכה מהשקפת עולמה של אותה תרבות: מיתוס הקִדמה המודרני העניק משמעות לדמויות היזם, המורד או המדען, כשם שמיתוס הגאולה הלאומית עמד ביסוד דמות החלוץ. כשחברה אינה מצליחה להעניק לבניה "דמויות" אידיאליות משכנעות שלאורן יוכלו להבנות את זהותם, בניה יאמצו זהויות אחרות (לפעמים זהויות הלקוחות מתרבויות אחרות, תוך נטישת תרבותם). חברה כזו תיעלם, בסופו של דבר.

היהדות הגלותית ידעה לספק לבניה תחושת זהות, שכוחה נבע מ"הסיפור הגדול" של גלות וגאולה. גם כשהיה מושפל ועני, ידע היהודי – ולו במעומעם – שהמצוות שהוא מקיים יביאו, באחרית הימים, את הגאולה המיוחלת. שלוש פעמים ביום היה היהודי מצהיר שמטרתו "לתקן עולם במלכות ש-די", על מנת ש"כל בני בשר יקראו בשמך". בימים נוראים הוסיף ש"כל הרשעה כעשן תכלה", וממשלות הזדון יעברו מן הארץ.

"הסיפור הגדול" של היהדות היה מהפכני, לא שמרני. אלא שה"מהפכה" הייתה תיאורטית בעליל. היא דמתה לדמיונותיו של האסיר מהמשל על תוכניותיו לעתיד, דמיונות שהעניקו משמעות לקשייו בלי שהשפיעו על חייו בפועל. זהותו של היהודי נקבעה על ידי המצוות, כשם שזהותו של אותו אסיר נקבעה על ידי התרגילים שעשה "כאילו" היה לפניו פסנתר. ובדיוק משום כך החזרה לארץ היא "רגע האמת" של הסיפור היהודי.

מי שבחר להמשיך לקיים מצוות כבר אינו יכול להתחמק מהשאלה על מטרתן ומשמעותן. הוא אינו יכול לקיים מצוות "כאילו" משמעותן תתגלה כשנחזור לארצנו. אנחנו כאן, ומה שהיה לא יהיה. אי אפשר לעשות תנועות נגינה ב"כאילו", כשיש בבית פסנתר ואנחנו מסרבים לגעת בו. המציאות מחייבת אותנו לחזור לחזון הגאולי של המקרא, או לוותר עליו בגלוי. אבל אז, מה ייוותר מן היהדות? אולי נוסטלגיה בעלמא, אולי כניעות רובוטית לרצון שרירותי, זר וחסר משמעות (לפחות מבחינתנו). שני הכיוונים מופיעים בחינוך הדתי דהיום, ושניהם, לדעתי, אינם יכולים להעניק משמעות לחיים דתיים, ולחיים בכלל.

האפשרות הראשונה היא לתבוע מהנער לקיים מצוות משום שאבותיו מסרו עליהן את נפשם (ואם מישהו מסר את נפשו על משהו טיפשי, יאמר הנער בלבו, למה שזה יחייב אותי?). האפשרות האחרת היא לתבוע ממנו לקיים מצוות למען קיום המצוות, משום שאנחנו יהודים ויהודים אמורים לקיים מצוות. בעדינות רבה אומר שצעירים רבים מסרבים לקנות טיעון מעגלי כזה (ובצדק, לדעתי).

צעירים רבים פונים לעולם החסידות, לחפש בו משמעות ורגש. זוהי, לדעתי, אחת המגמות היותר מרנינות בדור הצעיר. אבל החסידות אינה יכולה לפתור את הבעיה המרכזית. החסידות צמחה כתנועה "לעומתית", כאוסף קהילות שהסתגרו בתוך עצמן והתנתקו מתרבות הרוב העוינת. החסידות הפליאה לבנות דיאלוג אישי עם הבורא (ה"התבודדות" הברסלבית היא דוגמת המופת), ואמרה דברים נפלאים על שלל נושאים: על מבנה הקהילה, על יחסים בינאישיים ועוד.

יחד עם זאת, החסידות מעולם לא נאלצה להתמודד עם בניית חברה לאומית שלמה, החייבת לקחת אחריות על כל המתרחש בה. זוהי אולי הסיבה לכך שברוב המקרים, ככל שאדם משתלב עמוק יותר בתרבות השלטת (בעסקים, באקדמיה, בפקידות הבכירה) כך יורדת יכולתו להשתמש בחסידות הקלאסית כמשען לזהותו. הוא פשוט לא מוצא בה מענה לשאלות המעסיקות אותו מדי יום. התוצאה היא שכבה גדולה של צעירים הרואים את עצמם כ"דתיים", אבל תרבותם מערבית-עכשווית, והיהדות נתפסת אצלם כתוספת גוון לזהותם העיקרית.

חידושו של קול שלישי

האירוניה היא שהתרבות המערבית עצמה נמצאת במשבר קשה. המערב של היום הוא אימפריה טכנולוגית היוצרת שפע בלתי נתפס, ובו בזמן מרוקנת את החיים ממשמעות. מחשבתה החדשה עוסקת בפירוק משמעויות (דקונסטרוקציה), וכופרת באפשרותה לבנותן מחדש. הקִדמה, שפעם הייתה כלי להגשמת ערכים אוניברסליים ("חירות, שוויון ואחווה"), נתפסת היום ככוח אימתני שאי אפשר להתחמק ממנו, כאליל. ומכיוון שכך, תרבותנו מלאה בכל המחלות שהתורה מייחסת לתרבות האלילית: מאבק בין דורי, ניצול מעמדי, שחיתות.

זו הנקודה שבה עשוי להופיע "הקול השלישי" מהמשל שבו פתחתי. קול המבקש להמשיך את החזון העתיק – כמובן, לא מהנקודה שבה נקטע. קטיעתו התרחשה בזמנים שחלפו לבלי שוב, בתקופה חקלאית וטרום מדעית. ועם זאת, המטרה העמוקה לא התיישנה. העיקרון הדיאלוגי נותר בעינו, ואולי היום יותר ברור מאי פעם כמה אנחנו זקוקים לו, וכמה חסרה המציאות בלעדיו. השאלה היא איך אפשר לממשו במציאות ימינו. איך, למשל, אפשר להשתמש במצוות שקיבלנו לבניית חברה עכשווית או עתידית?

עצם השאלה היא ראשית התהליך, שהרי קודם חשים ששינוי מסוים הוא הכרחי, ורק אחר כך מחפשים דרכים להגשמתו. מדובר ביצירת תודעה. ייתכן, ואני כותב זאת בזהירות, שאפשר לראות סימנים ראשונים להתעוררותה של תודעה כזו. ייתכן, למשל, שדיאלוג כזה מתחיל בעולם האמנות, כשסופרים ואמנים "לא דתיים" שואבים ממקורות היהדות, ומנגד מחפשים אנשי אמונה דרכי ביטוי חדשות לעולמם הנפשי והרוחני. בתחום אחר, אנשי טיפול (ושוב, לא רק "דתיים") מגלים עניין בהתפתחותה של פסיכולוגיה יהודית מקורית, שתצטרף, אולי, לסוציולוגיה דיאלוגית, ועמה לחשיבה כלכלית ומשפטית חדשה.

כך מתחילות תנועות תרבותיות. תודעה חדשה מופיעה, ומציעה פתרון למבוי תרבותי סתום. כך נולדה המודרנה אחרי ימי הביניים, כך נולדה הציונות. הניסיון מלמד שברוב המקרים, דווקא הצעירים הם המסוגלים לתרום לתנועה החדשה, בדיוק משום שזהותם נמצאת בתהליכי גיבוש, וטרם איבדה את רעננות המחשבה וגמישות הרוח. ימים יגידו אם יהפכו הזרזיפים של היום לזרם תרבות משמעותי.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. מוזמנים ללמוד עוד במכון רוטנברג- http://www.jewishpsychology.org/forms_h.php
    פרופ' רוטנברג, ד"ר ברוך כהנא, ד"ר מיכל פכלר ועוד מחכים לכם!

  2. העצמת הקשר עם ה' בדור שיבת ציון - חידושם של אנשי כנסת הגדולה

    בס"ד כ"ז בתמוז ע"ה

    את הצורך בהעצמת הקשר ('דיאלוג' בלשונו של פרופ' רוטנברג) בין הקב"ה לכנסת ישראל בדור של שיבת ציון, הדגישו כבר אנשי כנסת הגדולה. אי אפשר רק לגלגל את האחריות על 'מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו' (נחמיה ט,לד). אנחנו צריכים לקבל עלינו אחריות משלנו 'והעמדנו עלינו מצוות' (שם י,לג),.

    השיח עם ה' אינו עניין רק לנביאים. על כל אחד מוטל להקשיב לרצון ה' ולהבינו, ולכן ציוו אנשי כנסת הגדולה: 'והעמידו תלמידים הרבה', כדי שכל אחד מישראל יהיה שותף ללימוד התורה מתוך חתירה להקשיב ולהבין בעומק את רצון ה'.

    אף הצד השני של ה'דיאלוג', הבעת רחשי הלב של האומה והיחידים כלפי הבורא, הוטל על כתפיו של כל יחיד ויחיד. אנשי כנה"ג קבעו 'מודל' בסיסי, סדר ברכות שהן 'אבות לכל צרכי היחיד והאומה', שעליהן נקרא כל אחד 'לחדש בה דבר' כדי שתהא תפילתו תחנונים.

    המשבר באמונה של התקופה המודרנית נבע מהתפיסה שהאדם חשב שהישגי המדע והתרבות יביאוהו לשליטה גמורה בתנאי חייו, ש'כוחו ועוצם ידו' יעשו לו את החיל. טוב שהגענו למצב שגם אנשי מדע מגיעים לתובנה שיש להעמיק את הקשר עם הבורא, שממנו נשאב כוחות לעשות חיל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מעלין בקודש ואין מורידין

      בס"ד י"ד באב ע"ה

      המשל – שעבודת ה' בגלות היתה ב'כאילו' – אינו נכון. בגלות היתה עבודת ה' 'הדבר עצמו' אך בתבנית מוקטנת,. היו חיי יהדות ברמת פרט וברמת קהילה, ובהם ידענו לקיים חיי רוח וחברה מתוקנים. ובנושאים אלה יש לנו לא רק חומר תורני תיאורטי, אלא גם נסיון מעשי עשיר.

      עם שיבת ציון שבדורנו מתרחבת עבודת ה' גם למישור הממלכתי, ונוסף אתגר חדש: איך מקיימים מדינה לאור התורה. כאן, יש לנו פחות נסיון מעשי מתקופת המקרא ובית שני, חומר עשיר במישור התיאורטי בדברי חז"ל והפוסקים, ראשונים ואחרונים, אבותינו ציפו לגאולה בימיהם, והכינו בכל הדורות 'צידה לדרך' – בירורים רעיוניים והלכתיים גם ב'הלכתא למשיחא', במצוות התלויות בארץ, בהלכות סנהדרין ובהלכות מלכים ומלחמותיהם.

      התחדשות חיינו יכולה וצריכה להתבסס על היסודות האיתנים שקיבלנו, בעלייה ובהרחבה, הבאים מלימוד מעמיק של תורתנו הנצחית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 2, שורה 2:

      … כאן, יש לנו נסיון מעשי רחוק, מתקופת המקרא ומתקופת בית שני…

  3. סעדיה פנחס

    נהניתי מן המשל והנמשל והרצאת הדברים והשתלשלות הרעיונות. להרגשתי, יש לקיים בירור מעמיק על מנת לטפח את היכולת הדיאלוגית בכל הרמות ועל מנת ליצור קשר של אמת ביו היהודי לנשמת יהדותו. יש ליצור כלי עזר לגישה דיאלוגית על מנת שלא ניפול חלילה לשואה דיאלקטית בחסות הקידמה והפוסט מודרניזם. שבת שלום

  4. ליאור בן חיים

    מדויק, עכשיו הבעיה המרכזית היא להביא את הצעירים לקידמת העשייה והמחשבה תוך דיאלוג אמיתי רעיוני ומעשי עם הדור המבוגר. אני אשמח לשתף פעולה בדברים שאני וחברי הצעירים עושים ומתכננים. ליאור בן חיים, ירושלים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: