אירופה כבר מתה | אמרי סדן

בעוד שנים ספורות ייבחר מועמד מוסלמי לנשיאות צרפת, התרבות והאקדמיה הצרפתית ישקעו 
ויתאסלמו. רומן אפוקליפטי שגיבורו הוא חוקר ספרות בעל מוסר רופס 

kniha_gכניעה

מישל וולבק

מצרפתית: עמית רוטברד

בבל, 2016, 270 עמ'

 

כש"כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, הוצג על המדפים בחנויות הספרים בצרפת, היה ברור שמדובר ברעידת אדמה של ממש. הסופר הפרובוקטיבי עימת את הצרפתים עם אחת הסוגיות הבוערות שמעסיקות אותם – השפעתו הגוברת של האסלאם על אירופה – כשהוא עושה זאת בדרכו הייחודית ובלי שמץ של פוליטיקלי קורקט. למרות שמבחינה ספרותית הוא נופל מיצירות קודמות של וולבק, גם הציבור הישראלי עשוי למצוא את עצמו מזדהה מאוד עם הרומן המפתיע שלו, בעיקר משום שהוא מציע את אחד ההסברים המעניינים ביותר לגסיסתה של תרבות המערב.

בתחילת 2015 הזדעזעו צרפת והעולם המערבי כולו בעקבות הפיגוע במשרדי המגזין הסאטירי "שארלי הבדו". הרקע למתקפה היה פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד. הרקע הרחב יותר: הפיכתו של האסלאם לכוח דומיננטי, דמוגרפית ופוליטית, באירופה המערבית. ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא בעקבות הפיגוע ליהודי צרפת לעלות ארצה. אלא שלצרפתים, כפי שוולבק מציין בסיפורו, "אין ישראל" שאליה יוכלו לברוח.

האסלאם הצרפתי מוצג כאלטרנטיבה מפתה. תפילת מוסלמים בחודש הרמדאן, פריז 2010 צילום: אי.פי.אי

האסלאם הצרפתי מוצג כאלטרנטיבה מפתה. תפילת מוסלמים בחודש הרמדאן, פריז 2010
צילום: אי.פי.אי

בורגנות דועכת

עלילת הסיפור מתרחשת על רקע מערכת הבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2022. בסיומו של קמפיין מזהיר מצליח המועמד המוסלמי, מוחמד בן עבס, להביס את יריביו, חלקם פוליטיקאים המוכרים מהפוליטיקה הצרפתית של ימינו (פרנסואה הולנד, מנואל ואלס ומארין לה פן). על רקע ניצחון זה מתאר וולבק, בנימה אפוקליפטית, קודרת ולועגת לעצמה, את תהליך האסלאמיזציה שעוברת האקדמיה – מעוז ההומניזם והחילוניות הצרפתית.

גיבור הספר, פרנסואה, הוא חוקר ספרות המתמחה ביצירותיו של ז'וריס קרל־הויסמנס, סופר צרפתי שפעל במאה התשע עשרה. בהקדמה לספר מצוטט קטע מספרו "בדרך", שבו הוא מתאר את עצמו כך: "לבי יבש וצמוק מרוב הוללות, לא אצלח עוד לדבר". מדובר בדיוקן עצמי של פרנסואה, אשמאי זקן ורודף שמלות לשעבר, שחש כי הוא מתחיל למאוס בתענוגות החיים. העניין היחיד שהוא מביע בשינויים המתרחשים באוניברסיטה, לאחר שזו עוברת לידיהם של אילי הון סעודיים, עוסק בהיעלמותן של החצאיות הקצרצרות של הסטודנטיות. אלא שגם המרמור שלו, שנועד להמחיש את הרפיסות המוסרית שלו, נבלע על רקע העובדה שמרבית עמיתיו מיהרו לקבל על עצמם את הפטרונים החדשים, כמו גם את הדת המוסלמית.

וולבק לא מתאר קרב הירואי בין אנשי הרוח הצרפתים לבין תהליך ההשתלטות הדתית על האקדמיה. במקום זאת הוא בוחר לתאר תהליך דעיכה של בורגנות פריזאית שבעה מעצמה ומיינותיה המשובחים, הניצבת תוהה ובוהה מול השינויים המתחוללים מתחת לאפה. אישיותו הנהנתנית, האדישה וחסרת התקווה של פרנסואה גורמת לו לפקפק בתועלת שבהמרת דת ומאפשרת לו לבחון מרחוק את השינויים המתחוללים בצרפת.

מי שמצליח לגרום לו לשקול התאסלמות הוא רובר רדיז'ה, פרופסור לספרות שמאס בתרבות המערב וקיבל על עצמו את דתו של מוחמד. בעקבות רכישת הסורבון על ידי הסעודים הוא זכה לקידום ואף נשא שתי נשים מוסלמיות, האחת בת חמש עשרה (לצורכי מין) והשנייה בת ארבעים (לצורכי בישול). רדיז'ה בוחר בקפידה את הטיעונים שהוא משמיע בפני פרנסואה כשהוא מנסה לשכנע אותו להיכנע לעידן החדש: הוא מזכיר את ניטשה – ההוגה שקרא תיגר על רוחה המיוסרת של הנצרות ומסביר כי משנתו הרדיקלית אינה סותרת בהכרח את האסלאם.

זו הכניעה. הרעיון המהפכני והפשוט הזה מעולם לא הוצג קודם לכן בעוצמה כזו, שהאושר האנושי טמון בכניעה המוחלטת ביותר… מבחינתי יש קשר בין הכניעה המוחלטת של האישה לגבר… ובין כניעתו של הגבר לאל, לפי השקפת האסלאם. האסלאם מקבל את העולם, והוא מקבל אותו בכוליותו, הוא מקבל את העולם כמות שהוא, אם לדבר כמו ניטשה.

הטקסט, שבו מוסבר שמו של הספר, מציג את האסלאם כדת המחברת בין ערכי האסתטיקה המערביים למסורת. היא אינה מבקשת לשלול את תענוגות החיים של העולם הזה אלא לעגן אותן במסגרת האמונה. לגבר כמו פרנסואה, המחפש פילוסופיה שתעניק טעם לאורח החיים הנהנתני שלו – מדובר בפתרון אידיאלי, שיש רק להיכנע לו.

ציוויליזציה מתאבדת

ואכן, לא במקרה נקרא הספר "כניעה". האסלאם הצרפתי לא מוצג בספרו של וולבק כדת תומכת טרור, עוינת ומיליטנטית, אלא כאלטרנטיבה מפתה ומושכת. מוחמד בן עבס, הנשיא הנבחר, הוא איש דתי אינטליגנטי ונאור – שבנה לשריעה "דימוי ערכי מעורר אמון, עם ניחוח אקזוטי שעשה אותה עוד יותר נחשקת". יתרונותיו מתבלטים במיוחד לאור חולשתן של האלטרנטיבות הפוליטיות שנאבקות בו ברפיון: השמאל מתואר כמי "ששיתק את עצמו באנטי־גזענות הבסיסית שלו, לא היה מסוגל למן ההתחלה להילחם בו (בעבס), ואפילו לא להזכיר אותו". כשמנגד, נדחקות תנועות הימין הלאומניות־נוצריות מפני הקמפיין של עבס להחזרתה של הדת (המוסלמית) לזירה הפוליטית, ועל רקע תמיכתו בערכי המשפחה ובכלכלת השוק החופשי.

בתור "מטאור פוליטי", עבס השכיל שלא להתעמת באופן ישיר עם הקתוליות וגם עם היהדות אלא פשוט לייתר אותן. למעשה, מתאר וולבק, לאסלאם בצרפת נותר רק מתחרה אחד – האתאיזם החילוני. אלא שהאתאיזם מוצג ככלי ריק שאבד עליו הכלח, כזה שאינו מהווה אתגר אמיתי לחיוניות המתפרצת של הדת המונותיאיסטית השלישית.

כדי להמחיש נקודה זו, מתאר רדיז'ה, הפרופסור שהיה בין הראשונים להמיר את דתו, את שקיעתה של תרבות המערב באמצעות סגירתו המקרית של בר מלון מטרופול בבריסל (בירת האיחוד האירופי), סמל לעידון ולאנינות הטעם המוכרת של בירות אירופה. דווקא רגע זה מייצג בעיניו (ולמעשה בעיני וולבק) את גסיסתה של תרבות המערב, כאקורד סיום לתהליך שהחל במלחמת העולם השנייה.

"אותה אירופה שהייתה פסגת הציוויליזציה האנושית התאבדה חד וחלק, בתוך כמה עשורים… אם צרפת וגרמניה, שתי הארצות המתקדמות ביותר, המתורבתות ביותר בעולם, היו יכולות להתמסר לטבח חסר ההיגיון הזה, זה מפני שאירופה כבר מתה", הוא מסביר לפרנסואה אובד העצות, שמקבל את האבחנה שלו, וקובע: "איך אפשר, אם כן, שלא להסכים עם רעיון הדקדנטיות של אירופה".

במצב כזה, לאחר שנטשה את מקומה כמובילה תרבותית, לצרפת לא נותרה בררה. "נהירתן המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית", אומר רדיז'ה.

שיח זכויות האדם

העובדה ש"כניעה" היא יצירה ספרותית חלשה מבחינת הפרוזה שבה, ביחס ליצירותיו הקודמות של וולבק, מחזקת את התחושה שהסופר הצרפתי העדיף הפעם להדגיש את המסר על חשבון הצורה. גם ברומן החדש שלו עושה וולבק שימוש באלמנטים הספרותיים המוכרים לקוראיו: שפה לקונית ועשירה בפרטים שאינה בוחלת בתיאורם המפורט של אקטים מיניים וסעודות גורמה. אלא שב"כניעה" התיאורים הללו מקבלים מקום שולי בלבד, כשאת מקומם תופסים מניפסטים ארוכים המתארים את הסיבות לניצחון האסלאם, ואת הכחדתה האיטית של המורשת הרוחנית של צרפת.

וולבק דומה בכתיבתו למילן קונדרה, מחבר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". השניים נוהגים לשלב בתוך הפרוזה שלהם קטעי הגות, פילוסופיה וכתיבה ארס־פואטית לתוך מקשה אחת, כשהם מעניקים לדמויות שאותן הם מתארים נופך אוניברסלי. ומנגד, מפרשים את התופעות הפוליטיות והתרבותיות שלהן הם עדים בעזרת דמויות ספציפיות. אלא שהאיזון בין כתיבה שיש בה מן האלגורי לבין יצירתה של עלילה מלאה ועשירה מופר ב"כניעה". ייתכן שמדובר בכישלון פרוזאי מכוון של וולבק, שהעדיף לשכנע את קוראיו כי עליית האסלאם היא אופציה ריאלית וממשית, מבלי שדעתם תוסח על ידי תיאורים מפורטים של גיבורי הסיפור ומעשיהם.

וולבק מאתגר את בני תרבות המערב, ובכללם הקורא הישראלי, לחשוב כיצד מולדתם של דרידה, פוקו וסארטר איבדה את עמוד השדרה הערכי שלה, והניחה לעצמה להיכנע לחיוניות המתפרצת של האסלאם. בבסיסה של התיאוריה שלו ניצבת ההנחה שאירופה סובלת מאימפוטנציה מוחלטת, הנובעת מכוחם הרב של ערכי ההומניזם ושיח זכויות האדם, שהתחזקו מאוד בעיקר בעקבות מלחמת העולם השנייה.

באופן כמעט אירוני, ניתן לטעון שגם ישראל, המדינה שקמה מתוך האודים המעשנים של אושוויץ, עוברת תהליך דומה – לפחות בכל הנוגע למיעוטים הלא־ציוניים שבתוכה. בעוד כחמישים שנה עשויה עליית האסלאם בצרפת שאותה תיאר וולבק להתקיים במהדורה ערבית או אולי חרדית גם בישראל. גם מבלי להזדקק לטון האפוקליפטי שנוקט וולבק, הרי שמעניין לחשוב על תרחיש שכזה ועל האופן שבו הוא יתבצע.

מהפכה שמרנית דתית היא לא בהכרח דבר רע, וזאת בהנחה שהיא לא מוחקת זהויות נוספות שמתחרות בה. במצב שבו זהויות אלו כושלות בהצגת אלטרנטיבה חיונית ומשמעותית – מלאכתה של השמרנות קלה יותר. אולי בגלל זה נחתם הספר בתיאור שווה נפש של פרנסואה, המתאר את התאסלמותו העתידית כמהלך שיושיע אותו מחוסר התוחלת שמציעים החיים התרבותיים של צרפת הישנה. "זו תהיה הזדמנות לחיים שניים, בלי קשר מיוחד לקודמים. לא יהיה לי דבר להתחרט עליו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2015, ב-גיליון חקת תשע"ה - 933, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: