מהתלמידים "טעוני הטיפוח" והנוסח האחיד של שנות השישים, ועד הרנסנס המזרחי של שנות האלפיים: חוקר העלייה מצפון אפריקה, ד"ר אבי פיקאר, מדבר על השינוי ביחס הציונות הדתית למזרחים, על מסלולים עוקפי אינטגרציה בדמות בתי הספר הדמוקרטיים וגם על הקשר בין ש"ס לפוסט־מודרניזם

במהלך לימודיו לתואר ראשון בהיסטוריה נחשף ד"ר אבי פיקאר (48) להחלטה אסטרטגית עלומה מימי ראשית המדינה. "בתקופה מסוימת", הוא מספר, "מדינת ישראל שינתה את מדיניות העלייה ואסרה על עלייה של אנשים מסוימים. התחילה מדיניות של עלייה סלקטיבית. מ־1951 המדיניות הייתה שאנשים מעל גיל 35, אנשים שיש להם בעיות בריאות או מי שאינם מסוגלים לעבוד לא יורשו לעלות לארץ. התקנה הזו הגיונית כשמדובר במדינת מהגרים, אבל ישראל לא הייתה מדינת מהגרים אלא מדינת שיבה.

"הנחת היסוד של חוק השבות היא שישראל היא ביתם של כל היהודים, אבל הגבלת העלייה תאמה בהחלט את המסורת הציונית. המדיניות הציונית מתקופת היישוב הייתה שעם כל הכבוד לחזון ההרצליאני, הוא אינו ניתן למימוש מיידי. התפיסה הייתה שהעלייה צריכה להיות איטית, הדרגתית. למעשה, זהו מתח בין שתי תפיסות של עלייה: עלייה לצרכים של בניין המדינה, או עלייה ככלי להצלת יהודים. מבחינה תיאורטית אין סתירה בין השתיים, אך בפועל הן סותרות. זה התבטא למשל בתוכנית אוגנדה, שהיא תוכנית של הצלת יהודים. ברגע שהיא נדחתה, התקבלה למעשה התפיסה שמה שחשוב הוא בניית ארץ ישראל ולא הצלת היהודים".

ההחלטה של 1951 הגיעה לאחר שבשנות הארבעים נהגה מדיניות הפוכה, והותרה עלייה רחבה יחסית. "בשנות הארבעים הוחלט שפותחים את השערים. ההחלטה הזו נגדה כאמור את המסורת הציונית הקלאסית, שחששה מקריסה של היישוב. הקריסה הזו הגיעה ב־1951. אבל הקריסה הכלכלית היא רק סיבה אחת שבגללה העלייה הוגבלה. הסיבה השנייה הייתה החשש לצביונה התרבותי של המדינה הצעירה. מנהיגי הציונות רצו לבנות כאן מעין אי מערבי־אירופי, וחששו שעלייה המונית מארצות האסלאם תוריד את הרמה התרבותית של היישוב".

צילום: אלברטו דנקברג‎

מדוע אם כן הוחלט בשנות הארבעים לאפשר בכל זאת עלייה רחבה של יהודים, גם מארצות האסלאם?

"מדיניות העלייה הרחבה נוצרה בזמן מלחמת העולם השנייה. ההנהגה הציונית סברה שכמו שקמים באירופה בתי תמחוי ומחנות לכל הפליטים, כך ניתן יהיה להביא לארץ ישראל את יהודי ארצות האסלאם ולהקים כאן בתי תמחוי כאלה. הרציונל היה שאם ממילא העולם עומד להתהפך ויהיו המוני פליטים, אין סיבה שלא יהיו גם כאן.

"אבל יותר מזה: בשנים האלה רק התחילו לגלות את יהודי ארצות האסלאם. חיילים ארצישראלים בצבא הבריטי מגיעים פתאום לטריפולי, לעיראק או לתוניסיה, ומוצאים שם יהודים. הם מתחילים לשאול את עצמם: למה לא הקמנו כאן סניף של תנועת הנוער שלנו? איך לא הגענו לכאן? ואז הם מתחילים בפעילות ציונית, שהתוצאה שלה היא עלייה. העלייה הזו נפסקה כאמור ב־1951. המדיניות שנקבעה בשנת 1951 השתנתה שוב בראשית שנות השישים, כאשר הקרקע מתחת רגליהם של היהודים בצפון אפריקה החלה לבעור והם היו זקוקים להצלה".

מישהו להתנשא עליו

במקביל, העולים של שנות הארבעים והחמישים עברו שלבי התאקלמות לא קלים בישראל הצעירה. פיקאר מאפיין שלושה מגזרים בקרב יהודי צפון אפריקה של אותן שנים: "האירופים", "דמויי־האירופים" ו"הילידים".

"'הילידים' הם אנשים שכלל לא מעורים בתרבות המערבית ולא דוברים אף שפה מערבית", הוא מסביר. "קבוצת 'האירופים' מורכבת ממהגרים אירופים שגרים בצפון אפריקה, או מצפון־אפריקנים שקיבלו אזרחות אירופית, כמו יהודי אלג'יריה וחלק מיהודי תוניסיה. ה'דמויי־אירופים' הם אנשים שאין להם אזרחות אירופית, אך הם רכשו לעצמם את תרבות המערב: שלטו בצרפתית או באיטלקית, וגם בערבית. הם שואפים להיות אירופים ומתלבשים כמו אירופים".

לאיזו קבוצה השתייכו מרבית העולים?

"המיתוס הרווח הוא שלארץ ישראל עלו השכבות החלשות והפחות איכותיות מקרב האוכלוסייה של יהודי צפון אפריקה, אבל חשוב לזכור שהתמונה הזו דומה גם כשמסתכלים על העלייה מפולין ומגרמניה. זה לא שאלברט איינשטיין עלה לארץ ישראל מאירופה. בכל מקום שבו הייתה ליהודים בחירה בין מדינה מערבית לארץ ישראל, הם בחרו במדינה מערבית ולא עלו ארצה.

"לגבי יהודי צפון אפריקה, אין ספק שרוב ה'אירופים' לא עלו ארצה אלא היגרו לצרפת, בדיוק כמו שרוב היהודים בצרפת ובארצות הברית לא עלו ארצה. יש מעט מאוד עולים אידיאליסטים; רוב העולים לא עושים זאת מתוך תפיסה ציונית אידיאליסטית. קבוצת ה'ילידים', לעומת זאת, עלתה כמעט כולה לארץ. בקרב קבוצת ה'דמויי־אירופים', חלק עלו ארצה וחלק היגרו לצרפת או לארצות הברית. אבל מה שמעניין הוא שמבחינת הישראלים כולם היו אותו דבר.

"גם הישראלים של אותה תקופה, חשוב להזכיר, היו ברובם יהודים מעיירות מזרח אירופה; ברגע שהיה להם מישהו אחר לדרוך עליו ולתייג אותו כ'מזרחי' ונחשל, הם עשו זאת וכך הפכו לאליטה תרבותית. הרי מבחינת הגרמנים, יהודי מזרח אירופה היו ה'אוסט יודן'; אבל פתאום הגיעו יהודי צפון אפריקה, ואפשר היה 'למזרח' אותם. זו תופעה רווחת: המרוקאים 'ממזרחים' את הכפריים, ה'שלוכים'; העיראקים עושים את זה לכורדים כשהם קוראים לעצמם 'הבבלים', וכן הלאה.

"ברגע שהמרוקאים מגיעים לכאן, הישראלים רואים את כולם כמקשה אחת. לכן למרוקאים קשה כאן יותר מאשר לתימנים. המרוקאים חיו בחברה צרפתית חופשית, ופתאום מתייחסים אליהם כמו שהתייחסו כאן לערבים. זו הסיבה שכמעט תמיד המחאה וההפגנות וגם הפוליטיקה המתריסה הן מרוקאיות, לא עיראקיות. חלק מהיוקרה של העיראקים היא לומר 'אנחנו לא כמו המרוקאים שעושים את כל ההפגנות. אנחנו טובים, אנחנו עם מפא"י'. כך הם יכולים לבדל את עצמם מהמרוקאים ולהצטרף לאליטה".

רצתה לקלוט, לא להשתנות

ד"ר אבי פיקאר, יליד צרפת, עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן שנתיים. המשפחה התיישבה בשכונת רמת אשכול בירושלים. פיקאר למד בישיבת נתיב מאיר, ולאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי פסיכולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון. נושא העלייה סקרן אותו כבר אז, והוא המשיך בלימודי סוציולוגיה. עבודת הדוקטור שלו, שאותה עיבד לספר בשם "עולים במשורה", עסקה בעליית יהודי צפון־אפריקה. כיום הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ובשבוע הבא ישתתף בכנס "בואי הרוח", הקונגרס ליהדות של אוניברסיטת בר אילן, שיעסוק גם בסוגיות המזרחיות בימינו.

בשנים האחרונות עוסק פיקאר ביחסה של הציונות הדתית אל המזרחים. השאלה הזו סקרנה אותו מילדותו, כשחי עם משפחתו בשכונת רמת אשכול בירושלים. "היה לנו ברור שרמת אשכול היא דבר אחד, והשכונה ממול, שמואל הנביא, היא דבר שונה לגמרי. נכנסנו יחד לכיתה א', למדנו באותו בית ספר במשך שמונה שנים, ובכיתה ח' נפרדנו. רק אחרי שנים, כשבחנתי את השאלה הזו לעומק, הבנתי שהבעיה בציונות הדתית הייתה לכאורה חמורה יותר. בחברה החילונית זה פחות עניין של מזרחיות מול אשכנזיות, אלא יותר של פרימיטיביות מול מודרניזציה. ההגמוניה החילונית הייתה מעוניינת לקחת את ה'פרימיטיביות' המזרחית ולהפוך אותה למודרנית. אבל בציונות הדתית לקחו בתי ספר שכל התלמידים בהם היו מזרחים והורו להם להתפלל בנוסח אשכנז. כאן אין ה'תירוץ' של מודרניזציה. זה עניין של התעלמות ממסורת".

נקודת ההתחלה של מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחים דווקא נשאה פוטנציאל חיובי, טוען פיקאר. "אם לעולים המזרחים לא היה נוח בתוך החברה החילונית, לכאורה בחברה הדתית היה להם נוח יותר. היו לא מעט בריתות בין העולים המזרחים ובין הציונות הדתית. המחאה המזרחית הראשונה בארץ, ב־1950, הייתה נגד הכפייה של החינוך החילוני, ושם נכרתה ברית בין הדתיים לבין העולים".

אם כך, מה קרה לאחר מכן?

"מה שקרה הוא שהציונות הדתית רצתה לקלוט את המזרחים, אבל היא לא רצתה להשתנות. יש ציטוטים של מדריכים דתיים בעליית הנוער שמנסים לכפות נוסח תפילה אחיד, ואומרים שלא ייתכן שיהיה ערבוב נוסחים. מעניין להסתכל על מה שקרה במערכת החינוך: בשנות השישים היה בחינוך הדתי שיעור גבוה של תלמידים 'טעוני טיפוח'. כל התלמידים טעוני הטיפוח בשנים האלה היו מזרחים, ו־70 אחוז מהם למדו בחינוך הדתי. מה שקרה הוא שההורים הציונים־דתיים האשכנזים עשו מסלול עוקף – בית ספר נעם, בית ספר תורני, אולטרה־תורני וכדומה. הם הרגישו שהם נבלעים בחינוך הממלכתי־דתי ומאבדים את הרוב לטובת המזרחים. הייתה להם בעיה עם התלמידים המזרחים: גם המנהגים והמסורות שונים, אבל יותר מזה – הדתיות של התלמידים המזרחים שונה מזו של התלמידים האשכנזים.

"אצל האשכנזים, דתיוּת וחילוניוּת הן שתי קבוצות דיכוטומיות שמוציאות זו את זו. אצל מזרחים, לעומת זאת, יש ספקטרום רחב של זהות. ההחלטה הזהותית היא אישית ולא מחנאית. אתה יכול להיות על רצף. הורים שמדליקים טלוויזיה בשבת עדיין רוצים שהילד שלהם יקבל חינוך דתי, והם לא חושבים שמדובר בסתירה. בארצות המוצא שלהם זה היה טבעי ומקובל, וכאן פתאום זה נתפס כמשהו שלילי. המצב הזה הפחיד את הציונים הדתיים האשכנזים, שעבורם הגבולות ברורים מאוד. אז מצד אחד רצו את המזרחים, אבל מצד שני לא רצו להשתנות ולהיות מושפעים 'לרעה'.

"הממסד של החינוך הממלכתי־דתי התנגד בתחילת הדרך לבתי ספר כמו 'נעם'. בהתחלה למדו שם רק חניכי מרכז הרב, אבל לאט לאט זה תפס תאוצה. אמר לי מישהו: 'למדתי בבית ספר מימון בקרית משה, אבל את ילדיי אני כבר לא אשלח לשם'. אגב, תהליך דומה קרה גם בציבור החילוני. גם החילונים ידעו למצוא מסלולים עוקפי אינטגרציה בדמות בתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים למיניהם. בציונות הדתית זה בולט יותר, כי נושא החינוך חשוב מאוד".

דור חדש של רבנים מזרחים

אבל החל משנות התשעים, מזהה פיקאר, החל שינוי ביחס של הציונות הדתית אל המזרחיות; מזרחים ציונים־דתיים גילו מחדש את זהותם המזרחית, שקודם טושטשה. "חל רנסנס של אנשים שחזרו למסורת של הוריהם. בשנות התשעים בחנתי שלושה מקומות: קיבוץ שלוחות, עפרה ושבות רחל. בשלוחות היה בית כנסת אחד, אשכנזי, ואם היו מזרחים בקיבוץ – הנוסח והתרבות שלהם לא באו לידי ביטוי בבית הכנסת. בעפרה היה בית כנסת אשכנזי, ובאולם התחתון היה מניין ספרדי. בשבות רחל, שהוקמה בשנות התשעים, כבר יש בית כנסת אחד, ובו מתפללים לפי הנוסח של החזן. קרה תהליך הדרגתי שבו המזרחיות קיבלה יותר מקום".

אפשר לייחס את זה גם לעלייה בכוחה של ש"ס.

"בהחלט. ש"ס היא מפלגה שקמה במקום הנכון ובזמן הנכון. השיח של ש"ס מתאפשר בזכות הפוסט־מודרניזם, שנתן לגיטימציה למזרחיות. לפני שנות השמונים, מפלגה כמו ש"ס לא הייתה יכולה לקום. הפנתרים השחורים, למשל, לא דיברו על זהות מזרחית. כשאתה רעב ללחם או כשאתה חי בחדר עם תשע נפשות, אתה לא יכול לדבר על תרבות. השיח על זהות ועל תרבות הוא שיח של שׂבעים. לכן, ש"ס פשוט הייתה שם בזמן. רוב מצביעי ש"ס אינם חרדים, אבל הם הצטרפו אליה כי ש"ס הציגה את הבעיה לא בהקשר של כלכלה ורווחה, אלא כשאלה של תרבות. לא שמים על התרבות שלנו, אנחנו צריכים להתבייש בהורינו – אלה היו המסרים.

"האירוניה היא שהגרעין הקשה של ש"ס מתבייש מאוד בתרבות שלו. צמרת המפלגה מורכבת מבוגרי ישיבות אשכנזיות ששולחים את בניהם לאותם מוסדות אשכנזיים. הם מחזירים בתשובה מזרחים אל הציבור החרדי, כשלמעשה זו חברה שבה המזרחי הוא לעולם דרג ב'. ידידי ניסים ליאון אומר תמיד שבציונות הדתית ביקשו מאנשים להשיל מעליהם את הזהות שלהם, אבל ברגע שהם השילו את זהותם הם נכנסו פנימה והיו שווים בין שווים. ברגע שאתה לובש חולצה לבנה ומשמש את הרב צבי יהודה אתה בפנים, ולא בודקים מה המוצא שלך. בציבור החרדי לא משנה מה תעשה, תמיד תישאר מוקצה. אריה דרעי אמר פעם לאמנון לוי שהוא לא מוכן שהבת שלו תתחתן עם אשכנזי, כי זה כנראה יהיה אשכנזי סוג ג'".

נחזור לציונות הדתית: לא מעט בוגרי מוסדות הציונות הדתית מביעים כעס על היחס ששרר במוסדות הללו כלפי המוצא והתרבות שלהם.

"בוודאי שהם צודקים, אך בהשוואה ליחס של החרדים והחילונים אל בני עדות המזרח, הציונות הדתית היא הכי פחות גרועה. כמובן שהייתה התנשאות, אך בחברה הדתית־לאומית היא הייתה מתונה יחסית. ישנו 'הסדר הקולוניאלי', שלפיו ככל שאתה אירופי יותר אתה גבוה יותר. מה שממתן את הסדר הקולוניאלי הוא הסדר הלאומי – התפיסה שכולנו חלק מקולקטיב אחד. לכן, בניגוד למה שנוטים לחשוב, הציונות לא עודדה את ההתנשאות על המזרחים אלא דווקא מיתנה אותה. ההתנשאות של מפא"י כלפי המזרחים לא הגיעה ממקום ציוני, אלא ממקום אירופי.

"הציונות ממתנת את ההתנשאות המובנית בסדר הקולוניאלי מצד הלאומיות המשותפת, והציונות הדתית ממתנת אותה עוד יותר, כי יש יחס של שיתוף גם סביב הדת. בשנים האחרונות זה משתנה עוד יותר לטובה, ויש יותר הבלטה של המזרחיות. זה ניכר גם בדמויות הרבניות. יש שטוענים שהציונות הדתית לא הצמיחה מתוכה או אימצה לחיקה רבנים מזרחים בולטים, אבל האדם היחיד שזכה לתואר 'המנהיג הרוחני של הציונות הדתית' הוא הרב מרדכי אליהו. זה נכון שבשכבה המבוגרת יותר של הרבנים, שנמצאת כיום בסביבות גיל שבעים ושמונים, לא תמצא מזרחים, אבל דור אחד מתחת כבר יש דמויות מזרחיות בולטות".

איך אתה רואה את היחסים בין הציונות הדתית למזרחים בהיבט הפוליטי?

"בין 1951 ל־1977 המפד"ל לא ירדה מעשרה מנדטים, וחצי מהמנדטים האלה הגיעו ממזרחים. הנפילה הגדולה של המפד"ל לא הייתה בגלל התחיה, אלא בגלל מצביעים שעברו לתמ"י ולליכוד. בשנים הדומיננטיות של מפא"י גם דתיים אשכנזים הצביעו למפד"ל, כי תחת שלטונו של בן־גוריון צריך היה מישהו שיגן על האינטרסים המגזריים. אבל כשבגין פתאום תפס תאוצה, ובמיוחד כשהוא רץ מול שמעון פרס, דתיים רבים העדיפו לתמוך בבגין. התחיל תהליך של עזיבה לליכוד, והוא עדיין מאוד דומיננטי. בכלל, 'מפלגת המחאה' בעיניי היא הליכוד, לא ש"ס. ברית המקופחים של בגין היא המחאה המזרחית הפוליטית המובהקת ביותר".

צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

ללמד מתמטיקה זו משימה דתית

פיקאר מתגורר בירוחם, שאליה הגיע לפני שנים במסגרת גרעין נח“ל. הוא מתבונן מקרוב בתופעת הגרעינים התורניים ומזהה מגמות שונות ומגוון רחב של גרעינים תורניים וקשרים עם הקהילות הוותיקות. “אפשר לאפיין שתי תפיסות עולם של שני סוגים שונים של גרעינים“, הוא אומר, “התפיסה האחת אומרת: הסתגרנו יותר מדי, הבה ניפתח לחברה הישראלית, נהיה קשובים, נלך לעיירות הפיתוח ונלמד. השנייה אומרת: אנחנו צריכים לגייס את ההמונים לכוחותינו, להקים בית ספר משלנו ולשמש מגדלור רוחני. אלה שתי תופעות נפרדות שיש ביניהן שיתוף השם בלבד“.

איך התופעות האלה מתפתחות?

"מה שקרה הוא שעד 'גוש אמונים' רוב הדתיים הלאומיים חיו עם חילונים. כשקמו יישובים ביהודה ושומרון, והם הצליחו מבחינה חברתית, מה שבמקור היה אילוץ – הקמת יישוב לגרעין אידיאולוגי הומוגני – הפך להיות אידיאל. ההתנחלויות עברו לתוך הקו הירוק, ובכל עיר יש שכונה לאנשים כמוך. אם ברמת אשכול ושמואל הנביא גרו אלה לצד אלה דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ההתנחלויות יצרו מודל של מגורים עם 'אנשים כמונו', שחלחל אחר כך לערים בתוך הקו הירוק".

ממש כמו ב"מדורת השבט" של יוסף סידר – אנשים רוצים לעבור ליישוב של "אנשים כמונו", להתרחק מה"ערסים" של העיר.

"בדיוק. ואחרי עשר שנים הציונות הדתית מבינה שהיא הסתגרה ומעוניינת לתקן. אלה הגרעינים. הגרעינים הם תיקון של דור אחד: במשך דור אחד כולם הסתגרו, ואז החליטו להיפתח. פתאום אנשים אומרים: אנחנו צריכים ללכת להתיישב בתל אביב. לפעמים מדובר באנשים שסבא שלהם גר בתל אביב. הנכדים שלו כבר גרים בתל אביב כחלק מגרעין, עם מסר ועם שליחות. הקבוצה השנייה של הגרעינים היא מה שמכונה גרעינים של 'ישיבות הקו'. השיח הדומיננטי בגרעינים הללו הוא שיח שמאמין ששם, בגרעין הזה, נמצא האור הגנוז, והוא מאיר על כל העיר.

"חבר סיפר לי שהוא הגיע לאירוע של הציונות הדתית בעיר שבה אשתו גדלה, ולפתע הוא שומע את אחד הדוברים אומר לנציגי הגרעין: 'כל הכבוד שבאתם להתיישב כאן! איזו מסירות נפש'. עכשיו, אשתו גדלה בעיר הזו, כאן היא העבירה את כל הילדות והבגרות שלה – איפה כאן מסירות הנפש? אנשים מגיעים מיישוב ביהודה ושומרון ומתיישבים באופקים או בנתיבות, ורואים בזה מסירות נפש".

מה קרה, לאורך זמן, בהשפעה של הגרעינים על האוכלוסייה הוותיקה?

"קרו הרבה תהליכים. קח לדוגמה את הנושא של הישיבות התיכוניות. בעבר, המוסדות הללו השתייכו לאליטה. היום לעומת זאת יש ישיבה תיכונית בכל מקום. אמנם יש מדרג פנימי בין הישיבות, ויש ישיבות תיכוניות שנחשבות יותר וכאלה שנחשבות פחות, אבל בסופו של דבר הקירות שמפרידים בין ישיבה תיכונית בשדרות לישיבת הסדר הם דקים יותר, בוודאי דקים יותר מהקירות שהפרידו בעבר בין בית ספר מקיף לישיבת הסדר. כולם בנתיבות רוצים ללמוד בישיבה התיכונית המקומית, אפילו שהיא לא 'נתיב מאיר'".

"לגבי הממשק עם האוכלוסייה הוותיקה – לפעמים הממשק מצוין ולפעמים יש מתחים. יש גרעינים שבהם התושבים מאוד שמחים בגרעין ויש מקומות שיש בהם כעס. אבל זה עניין מורכב, והוא מאפיין כל תהליך שבו קבוצה מאורגנת ובולטת מגיעה למקום ותיק ומבוסס. אני יכול לדבר על עצמי ועל המקום שבו אני חי. הרבה פעמים יש גרעינים שמפרידים בין 'מטרה חברתית' ל'מטרה דתית', כלומר: האם המטרה של הגרעין היא להיות קבוצה שמשתלבת בחיים החברתיים היומיומיים, או להיות מין 'בית חב"ד' ציוני־דתי.

"בעיניי, אין הפרדה בין מטרה חברתית למטרה דתית. זה לא שברמה הדתית אני מעביר שיעורי תורה וברמה החברתית אני מלמד מתמטיקה; גם ללמד מתמטיקה ולדאוג לצמצום פערים זו משימה דתית. אני זוכר שבישיבת ההסדר בירוחם סגרו יום אחד את הגמרות והלכו להפגין לצד עובדים שפוטרו מהמפעל המקומי. אני חושב שזו הפעם היחידה שתלמידי ישיבות הסדר יצאו להפגין למטרה שהיא לא יישוב ארץ ישראל. זה לא משהו שקורה בהרבה ישיבות בעיירות פיתוח. בירוחם זה קרה, וזה חלק מהמסר הדתי של המקום.

"אספר לך משהו מעניין. כשאני יוצא למילואים וחוזר בטרמפים לירוחם, שואלים אותי מאיפה אני, וכשאני עונה שואלים אותי תמיד האם אני משרת בירוחם, האם גדלתי שם, איך הגעתי לשם. לגור בירוחם זה סוג של חטוטרת. הבן שלי הלך לגיבוש בצבא ושאלו אותו מאיפה הוא, וכשהוא ענה 'ירוחם' אמרו לו: 'אה, מהגרעין?'. כשאתה בגרעין, ברור שאתה לא נושא על גבך את החטוטרת.

"יש הבחנה ידועה בין סְפר לפריפריה. סְפר הוא מקום שיש לו יוקרה חברתית. כביכול החברה שולחת את טובי בניה אל הגבולות. פריפריה היא מקום שיש לו קונוטציה הפוכה של זילות חברתית. באופן פרדוקסלי, אני גר בסְפר ואילו השכן שלי ממול גר בפריפריה. כשאנשים פוגשים אותי ושומעים שאני גר בירוחם הם מיד אומרים לי 'כל הכבוד', ואילו לשכן שלי אומרים שהוא תקוע בפריפריה. נוצר מצב שבו החברה הישראלית מתגאה בכל האנשים שגדלו בפריפריה וצמחו בה, אבל הצליחו 'להשתלב' ולהגיע למרכז. המוצלחים בסופו של דבר מגיעים למרכז, ומי שנשאר בפריפריה הוא מי שאין לו ברירה. אנחנו החלטנו להישאר בפריפריה, מתוך בחירה, ואנחנו שואפים שהמוצלחים של הפריפריה יישארו גם כן. שיעברו מהפריפריה לסְפר. זה שינוי תודעתי, לא גיאוגרפי". #

ד"ר אבי פיקאר ירצה בקונגרס יהדות בר־אילן השני, "בואי הרוח", שיתקיים בימים ראשון עד שלישי, י"א־י"ג בתמוז (26־28 ביוני), בקמפוס האוניברסיטה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015