נשאר 
בפריפריה. מבחירה | אריאל הורוביץ

מהתלמידים "טעוני הטיפוח" והנוסח האחיד של שנות השישים, ועד הרנסנס המזרחי של שנות האלפיים: חוקר העלייה מצפון אפריקה, ד"ר אבי פיקאר, מדבר על השינוי ביחס הציונות הדתית למזרחים, על מסלולים עוקפי אינטגרציה בדמות בתי הספר הדמוקרטיים וגם על הקשר בין ש"ס לפוסט־מודרניזם

במהלך לימודיו לתואר ראשון בהיסטוריה נחשף ד"ר אבי פיקאר (48) להחלטה אסטרטגית עלומה מימי ראשית המדינה. "בתקופה מסוימת", הוא מספר, "מדינת ישראל שינתה את מדיניות העלייה ואסרה על עלייה של אנשים מסוימים. התחילה מדיניות של עלייה סלקטיבית. מ־1951 המדיניות הייתה שאנשים מעל גיל 35, אנשים שיש להם בעיות בריאות או מי שאינם מסוגלים לעבוד לא יורשו לעלות לארץ. התקנה הזו הגיונית כשמדובר במדינת מהגרים, אבל ישראל לא הייתה מדינת מהגרים אלא מדינת שיבה.

"הנחת היסוד של חוק השבות היא שישראל היא ביתם של כל היהודים, אבל הגבלת העלייה תאמה בהחלט את המסורת הציונית. המדיניות הציונית מתקופת היישוב הייתה שעם כל הכבוד לחזון ההרצליאני, הוא אינו ניתן למימוש מיידי. התפיסה הייתה שהעלייה צריכה להיות איטית, הדרגתית. למעשה, זהו מתח בין שתי תפיסות של עלייה: עלייה לצרכים של בניין המדינה, או עלייה ככלי להצלת יהודים. מבחינה תיאורטית אין סתירה בין השתיים, אך בפועל הן סותרות. זה התבטא למשל בתוכנית אוגנדה, שהיא תוכנית של הצלת יהודים. ברגע שהיא נדחתה, התקבלה למעשה התפיסה שמה שחשוב הוא בניית ארץ ישראל ולא הצלת היהודים".

ההחלטה של 1951 הגיעה לאחר שבשנות הארבעים נהגה מדיניות הפוכה, והותרה עלייה רחבה יחסית. "בשנות הארבעים הוחלט שפותחים את השערים. ההחלטה הזו נגדה כאמור את המסורת הציונית הקלאסית, שחששה מקריסה של היישוב. הקריסה הזו הגיעה ב־1951. אבל הקריסה הכלכלית היא רק סיבה אחת שבגללה העלייה הוגבלה. הסיבה השנייה הייתה החשש לצביונה התרבותי של המדינה הצעירה. מנהיגי הציונות רצו לבנות כאן מעין אי מערבי־אירופי, וחששו שעלייה המונית מארצות האסלאם תוריד את הרמה התרבותית של היישוב".

צילום: אלברטו דנקברג‎

צילום: אלברטו דנקברג‎

מדוע אם כן הוחלט בשנות הארבעים לאפשר בכל זאת עלייה רחבה של יהודים, גם מארצות האסלאם?

"מדיניות העלייה הרחבה נוצרה בזמן מלחמת העולם השנייה. ההנהגה הציונית סברה שכמו שקמים באירופה בתי תמחוי ומחנות לכל הפליטים, כך ניתן יהיה להביא לארץ ישראל את יהודי ארצות האסלאם ולהקים כאן בתי תמחוי כאלה. הרציונל היה שאם ממילא העולם עומד להתהפך ויהיו המוני פליטים, אין סיבה שלא יהיו גם כאן.

"אבל יותר מזה: בשנים האלה רק התחילו לגלות את יהודי ארצות האסלאם. חיילים ארצישראלים בצבא הבריטי מגיעים פתאום לטריפולי, לעיראק או לתוניסיה, ומוצאים שם יהודים. הם מתחילים לשאול את עצמם: למה לא הקמנו כאן סניף של תנועת הנוער שלנו? איך לא הגענו לכאן? ואז הם מתחילים בפעילות ציונית, שהתוצאה שלה היא עלייה. העלייה הזו נפסקה כאמור ב־1951. המדיניות שנקבעה בשנת 1951 השתנתה שוב בראשית שנות השישים, כאשר הקרקע מתחת רגליהם של היהודים בצפון אפריקה החלה לבעור והם היו זקוקים להצלה".

מישהו להתנשא עליו

במקביל, העולים של שנות הארבעים והחמישים עברו שלבי התאקלמות לא קלים בישראל הצעירה. פיקאר מאפיין שלושה מגזרים בקרב יהודי צפון אפריקה של אותן שנים: "האירופים", "דמויי־האירופים" ו"הילידים".

"'הילידים' הם אנשים שכלל לא מעורים בתרבות המערבית ולא דוברים אף שפה מערבית", הוא מסביר. "קבוצת 'האירופים' מורכבת ממהגרים אירופים שגרים בצפון אפריקה, או מצפון־אפריקנים שקיבלו אזרחות אירופית, כמו יהודי אלג'יריה וחלק מיהודי תוניסיה. ה'דמויי־אירופים' הם אנשים שאין להם אזרחות אירופית, אך הם רכשו לעצמם את תרבות המערב: שלטו בצרפתית או באיטלקית, וגם בערבית. הם שואפים להיות אירופים ומתלבשים כמו אירופים".

לאיזו קבוצה השתייכו מרבית העולים?

"המיתוס הרווח הוא שלארץ ישראל עלו השכבות החלשות והפחות איכותיות מקרב האוכלוסייה של יהודי צפון אפריקה, אבל חשוב לזכור שהתמונה הזו דומה גם כשמסתכלים על העלייה מפולין ומגרמניה. זה לא שאלברט איינשטיין עלה לארץ ישראל מאירופה. בכל מקום שבו הייתה ליהודים בחירה בין מדינה מערבית לארץ ישראל, הם בחרו במדינה מערבית ולא עלו ארצה.

"לגבי יהודי צפון אפריקה, אין ספק שרוב ה'אירופים' לא עלו ארצה אלא היגרו לצרפת, בדיוק כמו שרוב היהודים בצרפת ובארצות הברית לא עלו ארצה. יש מעט מאוד עולים אידיאליסטים; רוב העולים לא עושים זאת מתוך תפיסה ציונית אידיאליסטית. קבוצת ה'ילידים', לעומת זאת, עלתה כמעט כולה לארץ. בקרב קבוצת ה'דמויי־אירופים', חלק עלו ארצה וחלק היגרו לצרפת או לארצות הברית. אבל מה שמעניין הוא שמבחינת הישראלים כולם היו אותו דבר.

"גם הישראלים של אותה תקופה, חשוב להזכיר, היו ברובם יהודים מעיירות מזרח אירופה; ברגע שהיה להם מישהו אחר לדרוך עליו ולתייג אותו כ'מזרחי' ונחשל, הם עשו זאת וכך הפכו לאליטה תרבותית. הרי מבחינת הגרמנים, יהודי מזרח אירופה היו ה'אוסט יודן'; אבל פתאום הגיעו יהודי צפון אפריקה, ואפשר היה 'למזרח' אותם. זו תופעה רווחת: המרוקאים 'ממזרחים' את הכפריים, ה'שלוכים'; העיראקים עושים את זה לכורדים כשהם קוראים לעצמם 'הבבלים', וכן הלאה.

"ברגע שהמרוקאים מגיעים לכאן, הישראלים רואים את כולם כמקשה אחת. לכן למרוקאים קשה כאן יותר מאשר לתימנים. המרוקאים חיו בחברה צרפתית חופשית, ופתאום מתייחסים אליהם כמו שהתייחסו כאן לערבים. זו הסיבה שכמעט תמיד המחאה וההפגנות וגם הפוליטיקה המתריסה הן מרוקאיות, לא עיראקיות. חלק מהיוקרה של העיראקים היא לומר 'אנחנו לא כמו המרוקאים שעושים את כל ההפגנות. אנחנו טובים, אנחנו עם מפא"י'. כך הם יכולים לבדל את עצמם מהמרוקאים ולהצטרף לאליטה".

רצתה לקלוט, לא להשתנות

ד"ר אבי פיקאר, יליד צרפת, עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן שנתיים. המשפחה התיישבה בשכונת רמת אשכול בירושלים. פיקאר למד בישיבת נתיב מאיר, ולאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי פסיכולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון. נושא העלייה סקרן אותו כבר אז, והוא המשיך בלימודי סוציולוגיה. עבודת הדוקטור שלו, שאותה עיבד לספר בשם "עולים במשורה", עסקה בעליית יהודי צפון־אפריקה. כיום הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ובשבוע הבא ישתתף בכנס "בואי הרוח", הקונגרס ליהדות של אוניברסיטת בר אילן, שיעסוק גם בסוגיות המזרחיות בימינו.

בשנים האחרונות עוסק פיקאר ביחסה של הציונות הדתית אל המזרחים. השאלה הזו סקרנה אותו מילדותו, כשחי עם משפחתו בשכונת רמת אשכול בירושלים. "היה לנו ברור שרמת אשכול היא דבר אחד, והשכונה ממול, שמואל הנביא, היא דבר שונה לגמרי. נכנסנו יחד לכיתה א', למדנו באותו בית ספר במשך שמונה שנים, ובכיתה ח' נפרדנו. רק אחרי שנים, כשבחנתי את השאלה הזו לעומק, הבנתי שהבעיה בציונות הדתית הייתה לכאורה חמורה יותר. בחברה החילונית זה פחות עניין של מזרחיות מול אשכנזיות, אלא יותר של פרימיטיביות מול מודרניזציה. ההגמוניה החילונית הייתה מעוניינת לקחת את ה'פרימיטיביות' המזרחית ולהפוך אותה למודרנית. אבל בציונות הדתית לקחו בתי ספר שכל התלמידים בהם היו מזרחים והורו להם להתפלל בנוסח אשכנז. כאן אין ה'תירוץ' של מודרניזציה. זה עניין של התעלמות ממסורת".

נקודת ההתחלה של מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחים דווקא נשאה פוטנציאל חיובי, טוען פיקאר. "אם לעולים המזרחים לא היה נוח בתוך החברה החילונית, לכאורה בחברה הדתית היה להם נוח יותר. היו לא מעט בריתות בין העולים המזרחים ובין הציונות הדתית. המחאה המזרחית הראשונה בארץ, ב־1950, הייתה נגד הכפייה של החינוך החילוני, ושם נכרתה ברית בין הדתיים לבין העולים".

אם כך, מה קרה לאחר מכן?

"מה שקרה הוא שהציונות הדתית רצתה לקלוט את המזרחים, אבל היא לא רצתה להשתנות. יש ציטוטים של מדריכים דתיים בעליית הנוער שמנסים לכפות נוסח תפילה אחיד, ואומרים שלא ייתכן שיהיה ערבוב נוסחים. מעניין להסתכל על מה שקרה במערכת החינוך: בשנות השישים היה בחינוך הדתי שיעור גבוה של תלמידים 'טעוני טיפוח'. כל התלמידים טעוני הטיפוח בשנים האלה היו מזרחים, ו־70 אחוז מהם למדו בחינוך הדתי. מה שקרה הוא שההורים הציונים־דתיים האשכנזים עשו מסלול עוקף – בית ספר נעם, בית ספר תורני, אולטרה־תורני וכדומה. הם הרגישו שהם נבלעים בחינוך הממלכתי־דתי ומאבדים את הרוב לטובת המזרחים. הייתה להם בעיה עם התלמידים המזרחים: גם המנהגים והמסורות שונים, אבל יותר מזה – הדתיות של התלמידים המזרחים שונה מזו של התלמידים האשכנזים.

"אצל האשכנזים, דתיוּת וחילוניוּת הן שתי קבוצות דיכוטומיות שמוציאות זו את זו. אצל מזרחים, לעומת זאת, יש ספקטרום רחב של זהות. ההחלטה הזהותית היא אישית ולא מחנאית. אתה יכול להיות על רצף. הורים שמדליקים טלוויזיה בשבת עדיין רוצים שהילד שלהם יקבל חינוך דתי, והם לא חושבים שמדובר בסתירה. בארצות המוצא שלהם זה היה טבעי ומקובל, וכאן פתאום זה נתפס כמשהו שלילי. המצב הזה הפחיד את הציונים הדתיים האשכנזים, שעבורם הגבולות ברורים מאוד. אז מצד אחד רצו את המזרחים, אבל מצד שני לא רצו להשתנות ולהיות מושפעים 'לרעה'.

"הממסד של החינוך הממלכתי־דתי התנגד בתחילת הדרך לבתי ספר כמו 'נעם'. בהתחלה למדו שם רק חניכי מרכז הרב, אבל לאט לאט זה תפס תאוצה. אמר לי מישהו: 'למדתי בבית ספר מימון בקרית משה, אבל את ילדיי אני כבר לא אשלח לשם'. אגב, תהליך דומה קרה גם בציבור החילוני. גם החילונים ידעו למצוא מסלולים עוקפי אינטגרציה בדמות בתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים למיניהם. בציונות הדתית זה בולט יותר, כי נושא החינוך חשוב מאוד".

דור חדש של רבנים מזרחים

אבל החל משנות התשעים, מזהה פיקאר, החל שינוי ביחס של הציונות הדתית אל המזרחיות; מזרחים ציונים־דתיים גילו מחדש את זהותם המזרחית, שקודם טושטשה. "חל רנסנס של אנשים שחזרו למסורת של הוריהם. בשנות התשעים בחנתי שלושה מקומות: קיבוץ שלוחות, עפרה ושבות רחל. בשלוחות היה בית כנסת אחד, אשכנזי, ואם היו מזרחים בקיבוץ – הנוסח והתרבות שלהם לא באו לידי ביטוי בבית הכנסת. בעפרה היה בית כנסת אשכנזי, ובאולם התחתון היה מניין ספרדי. בשבות רחל, שהוקמה בשנות התשעים, כבר יש בית כנסת אחד, ובו מתפללים לפי הנוסח של החזן. קרה תהליך הדרגתי שבו המזרחיות קיבלה יותר מקום".

אפשר לייחס את זה גם לעלייה בכוחה של ש"ס.

"בהחלט. ש"ס היא מפלגה שקמה במקום הנכון ובזמן הנכון. השיח של ש"ס מתאפשר בזכות הפוסט־מודרניזם, שנתן לגיטימציה למזרחיות. לפני שנות השמונים, מפלגה כמו ש"ס לא הייתה יכולה לקום. הפנתרים השחורים, למשל, לא דיברו על זהות מזרחית. כשאתה רעב ללחם או כשאתה חי בחדר עם תשע נפשות, אתה לא יכול לדבר על תרבות. השיח על זהות ועל תרבות הוא שיח של שׂבעים. לכן, ש"ס פשוט הייתה שם בזמן. רוב מצביעי ש"ס אינם חרדים, אבל הם הצטרפו אליה כי ש"ס הציגה את הבעיה לא בהקשר של כלכלה ורווחה, אלא כשאלה של תרבות. לא שמים על התרבות שלנו, אנחנו צריכים להתבייש בהורינו – אלה היו המסרים.

"האירוניה היא שהגרעין הקשה של ש"ס מתבייש מאוד בתרבות שלו. צמרת המפלגה מורכבת מבוגרי ישיבות אשכנזיות ששולחים את בניהם לאותם מוסדות אשכנזיים. הם מחזירים בתשובה מזרחים אל הציבור החרדי, כשלמעשה זו חברה שבה המזרחי הוא לעולם דרג ב'. ידידי ניסים ליאון אומר תמיד שבציונות הדתית ביקשו מאנשים להשיל מעליהם את הזהות שלהם, אבל ברגע שהם השילו את זהותם הם נכנסו פנימה והיו שווים בין שווים. ברגע שאתה לובש חולצה לבנה ומשמש את הרב צבי יהודה אתה בפנים, ולא בודקים מה המוצא שלך. בציבור החרדי לא משנה מה תעשה, תמיד תישאר מוקצה. אריה דרעי אמר פעם לאמנון לוי שהוא לא מוכן שהבת שלו תתחתן עם אשכנזי, כי זה כנראה יהיה אשכנזי סוג ג'".

נחזור לציונות הדתית: לא מעט בוגרי מוסדות הציונות הדתית מביעים כעס על היחס ששרר במוסדות הללו כלפי המוצא והתרבות שלהם.

"בוודאי שהם צודקים, אך בהשוואה ליחס של החרדים והחילונים אל בני עדות המזרח, הציונות הדתית היא הכי פחות גרועה. כמובן שהייתה התנשאות, אך בחברה הדתית־לאומית היא הייתה מתונה יחסית. ישנו 'הסדר הקולוניאלי', שלפיו ככל שאתה אירופי יותר אתה גבוה יותר. מה שממתן את הסדר הקולוניאלי הוא הסדר הלאומי – התפיסה שכולנו חלק מקולקטיב אחד. לכן, בניגוד למה שנוטים לחשוב, הציונות לא עודדה את ההתנשאות על המזרחים אלא דווקא מיתנה אותה. ההתנשאות של מפא"י כלפי המזרחים לא הגיעה ממקום ציוני, אלא ממקום אירופי.

"הציונות ממתנת את ההתנשאות המובנית בסדר הקולוניאלי מצד הלאומיות המשותפת, והציונות הדתית ממתנת אותה עוד יותר, כי יש יחס של שיתוף גם סביב הדת. בשנים האחרונות זה משתנה עוד יותר לטובה, ויש יותר הבלטה של המזרחיות. זה ניכר גם בדמויות הרבניות. יש שטוענים שהציונות הדתית לא הצמיחה מתוכה או אימצה לחיקה רבנים מזרחים בולטים, אבל האדם היחיד שזכה לתואר 'המנהיג הרוחני של הציונות הדתית' הוא הרב מרדכי אליהו. זה נכון שבשכבה המבוגרת יותר של הרבנים, שנמצאת כיום בסביבות גיל שבעים ושמונים, לא תמצא מזרחים, אבל דור אחד מתחת כבר יש דמויות מזרחיות בולטות".

איך אתה רואה את היחסים בין הציונות הדתית למזרחים בהיבט הפוליטי?

"בין 1951 ל־1977 המפד"ל לא ירדה מעשרה מנדטים, וחצי מהמנדטים האלה הגיעו ממזרחים. הנפילה הגדולה של המפד"ל לא הייתה בגלל התחיה, אלא בגלל מצביעים שעברו לתמ"י ולליכוד. בשנים הדומיננטיות של מפא"י גם דתיים אשכנזים הצביעו למפד"ל, כי תחת שלטונו של בן־גוריון צריך היה מישהו שיגן על האינטרסים המגזריים. אבל כשבגין פתאום תפס תאוצה, ובמיוחד כשהוא רץ מול שמעון פרס, דתיים רבים העדיפו לתמוך בבגין. התחיל תהליך של עזיבה לליכוד, והוא עדיין מאוד דומיננטי. בכלל, 'מפלגת המחאה' בעיניי היא הליכוד, לא ש"ס. ברית המקופחים של בגין היא המחאה המזרחית הפוליטית המובהקת ביותר".

צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

ללמד מתמטיקה זו משימה דתית

פיקאר מתגורר בירוחם, שאליה הגיע לפני שנים במסגרת גרעין נח“ל. הוא מתבונן מקרוב בתופעת הגרעינים התורניים ומזהה מגמות שונות ומגוון רחב של גרעינים תורניים וקשרים עם הקהילות הוותיקות. “אפשר לאפיין שתי תפיסות עולם של שני סוגים שונים של גרעינים“, הוא אומר, “התפיסה האחת אומרת: הסתגרנו יותר מדי, הבה ניפתח לחברה הישראלית, נהיה קשובים, נלך לעיירות הפיתוח ונלמד. השנייה אומרת: אנחנו צריכים לגייס את ההמונים לכוחותינו, להקים בית ספר משלנו ולשמש מגדלור רוחני. אלה שתי תופעות נפרדות שיש ביניהן שיתוף השם בלבד“.

איך התופעות האלה מתפתחות?

"מה שקרה הוא שעד 'גוש אמונים' רוב הדתיים הלאומיים חיו עם חילונים. כשקמו יישובים ביהודה ושומרון, והם הצליחו מבחינה חברתית, מה שבמקור היה אילוץ – הקמת יישוב לגרעין אידיאולוגי הומוגני – הפך להיות אידיאל. ההתנחלויות עברו לתוך הקו הירוק, ובכל עיר יש שכונה לאנשים כמוך. אם ברמת אשכול ושמואל הנביא גרו אלה לצד אלה דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ההתנחלויות יצרו מודל של מגורים עם 'אנשים כמונו', שחלחל אחר כך לערים בתוך הקו הירוק".

ממש כמו ב"מדורת השבט" של יוסף סידראנשים רוצים לעבור ליישוב של "אנשים כמונו", להתרחק מה"ערסים" של העיר.

"בדיוק. ואחרי עשר שנים הציונות הדתית מבינה שהיא הסתגרה ומעוניינת לתקן. אלה הגרעינים. הגרעינים הם תיקון של דור אחד: במשך דור אחד כולם הסתגרו, ואז החליטו להיפתח. פתאום אנשים אומרים: אנחנו צריכים ללכת להתיישב בתל אביב. לפעמים מדובר באנשים שסבא שלהם גר בתל אביב. הנכדים שלו כבר גרים בתל אביב כחלק מגרעין, עם מסר ועם שליחות. הקבוצה השנייה של הגרעינים היא מה שמכונה גרעינים של 'ישיבות הקו'. השיח הדומיננטי בגרעינים הללו הוא שיח שמאמין ששם, בגרעין הזה, נמצא האור הגנוז, והוא מאיר על כל העיר.

"חבר סיפר לי שהוא הגיע לאירוע של הציונות הדתית בעיר שבה אשתו גדלה, ולפתע הוא שומע את אחד הדוברים אומר לנציגי הגרעין: 'כל הכבוד שבאתם להתיישב כאן! איזו מסירות נפש'. עכשיו, אשתו גדלה בעיר הזו, כאן היא העבירה את כל הילדות והבגרות שלה – איפה כאן מסירות הנפש? אנשים מגיעים מיישוב ביהודה ושומרון ומתיישבים באופקים או בנתיבות, ורואים בזה מסירות נפש".

מה קרה, לאורך זמן, בהשפעה של הגרעינים על האוכלוסייה הוותיקה?

"קרו הרבה תהליכים. קח לדוגמה את הנושא של הישיבות התיכוניות. בעבר, המוסדות הללו השתייכו לאליטה. היום לעומת זאת יש ישיבה תיכונית בכל מקום. אמנם יש מדרג פנימי בין הישיבות, ויש ישיבות תיכוניות שנחשבות יותר וכאלה שנחשבות פחות, אבל בסופו של דבר הקירות שמפרידים בין ישיבה תיכונית בשדרות לישיבת הסדר הם דקים יותר, בוודאי דקים יותר מהקירות שהפרידו בעבר בין בית ספר מקיף לישיבת הסדר. כולם בנתיבות רוצים ללמוד בישיבה התיכונית המקומית, אפילו שהיא לא 'נתיב מאיר'".

"לגבי הממשק עם האוכלוסייה הוותיקה – לפעמים הממשק מצוין ולפעמים יש מתחים. יש גרעינים שבהם התושבים מאוד שמחים בגרעין ויש מקומות שיש בהם כעס. אבל זה עניין מורכב, והוא מאפיין כל תהליך שבו קבוצה מאורגנת ובולטת מגיעה למקום ותיק ומבוסס. אני יכול לדבר על עצמי ועל המקום שבו אני חי. הרבה פעמים יש גרעינים שמפרידים בין 'מטרה חברתית' ל'מטרה דתית', כלומר: האם המטרה של הגרעין היא להיות קבוצה שמשתלבת בחיים החברתיים היומיומיים, או להיות מין 'בית חב"ד' ציוני־דתי.

"בעיניי, אין הפרדה בין מטרה חברתית למטרה דתית. זה לא שברמה הדתית אני מעביר שיעורי תורה וברמה החברתית אני מלמד מתמטיקה; גם ללמד מתמטיקה ולדאוג לצמצום פערים זו משימה דתית. אני זוכר שבישיבת ההסדר בירוחם סגרו יום אחד את הגמרות והלכו להפגין לצד עובדים שפוטרו מהמפעל המקומי. אני חושב שזו הפעם היחידה שתלמידי ישיבות הסדר יצאו להפגין למטרה שהיא לא יישוב ארץ ישראל. זה לא משהו שקורה בהרבה ישיבות בעיירות פיתוח. בירוחם זה קרה, וזה חלק מהמסר הדתי של המקום.

"אספר לך משהו מעניין. כשאני יוצא למילואים וחוזר בטרמפים לירוחם, שואלים אותי מאיפה אני, וכשאני עונה שואלים אותי תמיד האם אני משרת בירוחם, האם גדלתי שם, איך הגעתי לשם. לגור בירוחם זה סוג של חטוטרת. הבן שלי הלך לגיבוש בצבא ושאלו אותו מאיפה הוא, וכשהוא ענה 'ירוחם' אמרו לו: 'אה, מהגרעין?'. כשאתה בגרעין, ברור שאתה לא נושא על גבך את החטוטרת.

"יש הבחנה ידועה בין סְפר לפריפריה. סְפר הוא מקום שיש לו יוקרה חברתית. כביכול החברה שולחת את טובי בניה אל הגבולות. פריפריה היא מקום שיש לו קונוטציה הפוכה של זילות חברתית. באופן פרדוקסלי, אני גר בסְפר ואילו השכן שלי ממול גר בפריפריה. כשאנשים פוגשים אותי ושומעים שאני גר בירוחם הם מיד אומרים לי 'כל הכבוד', ואילו לשכן שלי אומרים שהוא תקוע בפריפריה. נוצר מצב שבו החברה הישראלית מתגאה בכל האנשים שגדלו בפריפריה וצמחו בה, אבל הצליחו 'להשתלב' ולהגיע למרכז. המוצלחים בסופו של דבר מגיעים למרכז, ומי שנשאר בפריפריה הוא מי שאין לו ברירה. אנחנו החלטנו להישאר בפריפריה, מתוך בחירה, ואנחנו שואפים שהמוצלחים של הפריפריה יישארו גם כן. שיעברו מהפריפריה לסְפר. זה שינוי תודעתי, לא גיאוגרפי". #

ד"ר אבי פיקאר ירצה בקונגרס יהדות בר־אילן השני, "בואי הרוח", שיתקיים בימים ראשון עד שלישי, י"א־י"ג בתמוז (26־28 ביוני), בקמפוס האוניברסיטה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2015,ב-גיליון קרח תשע"ה - 932. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. מהגבעה בירוחם

    תספר על ה"תיקונים" שלכם בירוחם ועל הבאת האור:
    תספר על הקיצונית והדתיות שעובר קול יעקב
    תספר על הפרדת כיתות בבית הספר היסודי
    תספר את הכל ותהיה אמיתי

    תספר שבאתם לחזק זהות יהודית
    כאן בירוחם בעיר הכי מסורתית
    תספר שהפרדתם זמנים לשחיה בבריכה
    תספר שהפכתם את ירוחם להתנחלות חדשה

    תספר שהחרמתם הצגות לישיבה התיכונית
    בגלל שירה של בנות בהצגה מקומית
    תספר על הסניף שעבר גלגול מחדש
    תספר על התפילה שהיא בצבע אחד

    כל רעיון של גרעין באשר הוא גרעין לא טבעי ונכון

  2. ירוחם - כבר לא פריפריה!

    בס"ד ד' בתמוז ע"ה

    הגרעין התורני עשה את ירוחם למקום תורה מרכזי ברמה גבוהה שנוהרים אליו תלמידים מכל רחבי הארץ. ישיבה שבראשה עומד ר"מ מהר עציון, מנהל אדמיניסטרטיבי בן קיבוץ סעד, ורמ"ים מישיבות אור עציון, הר עציון והר-המור (!) גם יחד, ומלבד רמ"ים מבוגרי הישיבה, ותלמידי חכמים בדרך מהמיזם .להכשרת מנהיגות תורנית מהעדה האתיופית.

    גרעין דתי מוצלח, מביא לנהירה של הציבור המסורתי אליו, והחינוך הדתי בירוחם גדל בשנים האחרונות ב66% (כשעוברים אותה רק מגדל-העמק (82%) ומצפה-רמון (351%). אך גם הציבור החילוני בירוחם מתעורר. לפני 10 שנים קם בעיר גרעין 'צעירים בירוחם' המונה כ100 משפחות, מבני המקום וממשפחות מבחוץ. עמותת 'איילים' הקימה בעיר כפר סטודנטים, המתגוררים בעיר ולומדים במוסדות השכלה גבוהה בסביבה (בכסך הכל 29 ק"מ מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע!) – כל אלה הופכים את מערכת החינוך בעיר לאטרקטיבית.

    מה שיסייע לעיר למשוך תושבים מכל רחבי הארץ תהיה גם הקמת מפעלים עתירי ידע, הקמת שלוחות של מוסדות אקדמיים (כשם שהקימה אוניברסיטת בר-אילן בצפת ואשקלון ועוד ואוניברסיטת בן-גוריון באילת) מרכזי דיור מוגן לקשישים, מלונות ובתי-הבראה שינצלו את האויר הנעים והנקי, וכפרי אמנים שיחברו לפייטן מהגבעה המפתח כאן את כשרונותיו השיריים.

    עתידם ירוחם להפוך למקום מרכזי, שיצמיח מתוכו 'גרעינים משימתיים' שיילכו להחיות את ה'פריפריה' שבין תל-אביב לקיסריה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. כמה הערות על המאמר

    בס"ד ד' בתמוז ע"ה

    המרואיין שכח להזכיר שהיה מאבק בין אנשי הציונות-הדתית לביו מנהיגי המדינה בשאלת העלייה הסלקטיבית מארצות המזרח. בעוד אנשי מפא"י דגלו בעלייה סלקטיבית שהעדיפה צעירים שניתן בקלות להפכם ל'יהודים חדשים' משוחררים מ'כבלי דת ומסורת' – אנשי הציונות הדתית שישבו במחלקת העלייה של הסוכנות בראשות ר' שלמה זלמן שרגאי, דרשו להעלות את כולם ולתת להם חינוך דתי ההולם את עולמם הרוחני, ואת אמונתם המוצקה בארצות מוצאם

    בניגוד לדברי המרואיין, מרבית יהודי המזרח וצפון אפריקה עלו לארץ בהמוניהם לא מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך אמונה. הם עזבו את כל רכושם ונהרו לעלות לארץ הקדושה, בראותם.לנגד עיניהם את התגשמות חזון הנביאים. כאן קיבלו אותם אנשים חילוניים, שראו אותם ואת מסורתם כנחשלת. חילקו אותם בין המפלגות, כשרובם ניתנו לגמוניה של תנועת הפועלים החילונית, ומי שלא רצה לשלוח את ילדיו ל'חינוך הנכון' או להחזיק ב'כרטיס חבר' של המפלגה הנכונה, הסתכן באיבוד זכותו לעבודה ולשיכון.

    אוכלוסיה שקולטיה מתייחסים אליה כאל תת-תרבות, שילדיה שומעים מפי מוריהם ומדריכיהם, שהוריהם פרימיטיביים בלתי משכילים – מאבדת את דימוייה העצמי ונהיית בעיניה כחגבים, ו'הנבואה מגשימה את עצמה" והיא באמת נהפכת לנחשלת ו'טעונת-טיפוח'.

    החינוך הדתי, שפעל במושבים, בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח, ותנועות נוער הדתיות שפעלו בהן – הם שהחזירו להם את הגאווה במורשתם. בני המושבים, השכונות ועיירות הפיתוח השתלבו בכל מערכות היהדות הדתית. המרואיין הזכיר את רמות-אשכול ו'שמואל-הנביא'. שם פעל סניף משותף של בני עקיבא (שכונה בשם הנחמד 'סניף שנר"א',). שני מדריכים מאותו סניף, ישראל סמט מנתיב מאיר ותמי אייזנמן מ'ליד האוניברסיטה' הקימו יחד את ביתם ואת הגרעין התורני הגדול ביותר בארץ בעיה"ק לוד.

    בית הספר נועם, לא הוקם כדי להתבדל מהמזרחיים, כעלילה השפלה שהמרואיין נותן לה יד. 'נועם' הוקם על ידי בני ישיבה 'תפרנים', כדי לתת חינוך תורני יותר, ממה שאנשי האינטלגנאציה האשכנזית של 'מימון' בקריית משה הסכימה לתת. ולמרות רדיפתם של חלק מקובעי העמדה בממ"ד, גדלה והתפתחה ושלחה פארותיה לכל רחבי הארץ. אף בדימונה יש לרשת 'נעם-צביה' ישיבה תיכונית וחטיבת ביניים בראשות בן המקום הרב דוד תורג'מן, הקולטת תלמידים מבני העיר ומכל רחבי הארץ, השוקדים על התורה ועל לימודי מדעים ברמה גבוהה ומעורבים בהתנדבות ופעילות חברתית בעיר.

    יהדות המזרח היתה יהדות של תורה גדולה. מליאה בגאונים, למדנים ופוסקי הלכה, צדיקים וחסידים, הוגים ומקובלים, גם האנשים הפשוטים היו חדורי אמונה ומסורים לתורה, רחימי ומוקרי רבנן ועושי חסד בכל מאודם. לא יבש המעיין ולא נקצץ האילן, והוא הולך ומחדש ימיו כקדם ו'מוסיף והולך'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. רק התייחסות קצרה לשאלות הנוגעות לעלייה מצפון אפריקה (אוותר כאן על פולמוס בענין תרומת הגרעינים לעיירות פיתוח).
    בויכוח על מדיניות העלייה לא היה קשר בין העמדות השונות לבין השייכות הפוליטית, בניגוד למה שכותב ש.צ. לוינגר. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, התנגד משלב מסויים לעלייה הסלקטיבית, אך חברי מפלגתו, משה שפירא (תחילה כשר עלייה ואחר כך כשר העלייה ואחר כך כשר הפנים) ויוסף בורג (כשר הבריאות) התנגדו לעלייה בלתי מבוקרת. במפא"י היו קולות שתמכו בעלייה סלקטיבית כמו גיורא יוספטל, וקולות שהתנגדו לה כמו יאני אבידוב. לבן גוריון הייתה עמדה מורכבת. מתנגד חריף לעלייה הסלקטיבית היה יהודה ברגינסקי איש אחדות העבודה שהייתה חלק ממפ"ם (אפשר לראות על כך בהרחבה בספר עולים במשורה).
    לגבי השאלה מדוע אנשים עולים לארץ, מתוך חוסר ברירה ותחושת רדיפה או מאמונה, התשובה הרבה יותר מורכבת מהציור הפשטני שניתן לעשות בכתבה בעיתון. אין ספק שגם אמונה מניעה אנשים לעלות, אך לא די בכך. התבוננות בתהליכים שעברו יהודי צפון אפריקה בין 1948 (שנת הקמת מדינת ישראל) ל-1956 (שנת עזיבת הצרפתים את טוניסיה ומרוקו) מצביעה על כך שלא די באמונה יוקדת. כמו כל דיון על מעבר ממקום למקום, צריך צירוף של כוחות משיכה וכוחות דחיפה, ושקלול שלהם על המאזן. מיד אחרי הקמת המדינה היה גל עלייה מצומצם, בעיקר ממרוקו (כ-20,000 איש), ורבים מהם התאכזבו בבואם ארצה. חלקם תאכזבו מהחילון אולם רבים מאד התאכזבו מהיחס המתנשא של החברה הישראלית הוותיקה – דתית וחילונית כאחת. החברה הדתית לא הייתה שונה בהרבה מהחברה החילונית ביחסה לתרבותם של יהודי ארצות האיסלם (הרחבתי על כך במאמרי "בצבת הממסדים" שהתפרסם בכתב העת קתדרה, גליון 134). עם זאת, ב-1954, כאשר התברר שהצרפתים עתידים לעזוב את טוניסיה ומרוקו, המונים פנו לעלייה, כולל אלה שעלו ב-49, התאכזבו וירדו. כאן ללא ספק היה לכוחות הדחיפה (מארץ שעתידה לקום בה ממשלה ערבית) משקל רב יותר מלכוחות המשיכה (של ארץ הקודש והתגשמות חזון הנביאים). גם על כך כתבתי עשרות עמודים בספר הנ"ל.
    בעניין תפקידו של החינוך הדתי.
    לא תמיד החינוך הדתי החזיר למזרחים את הגאווה במורשתם. לעיתים הוא עשה בדיוק את ההיפך.
    ש.צ. לוינגר הזכיר את סניף בני עקיבא שבו גדלתי, סניף שנר"א, כדוגמא לאינטגרציה. הסניף אומנם כלל בשמו גם את שכונת שמואל הנביא, אבל בפועל, בכל שבט היו אך ילדים בודדים משמואל הנביא. נוסח התפילה היה אשכנזי ורק לעיתים רחוקות עלה חזן בנוסח ספרדי (שנות ה-80). חברי הסניף מרמת אשכול והגבעה הצרפתית שהוריהם התפללו בבתי כנסת ספרדים ובחרו להתפלל בסניף עברו לנוסח אשכנזי (ספרד), וכשבגרו וחשו שהסניף כבר לא בשבילם, עברו להתפלל בבית הכנסת האשכנזי הסמוך – בית יעקב. כך, בני עקיבא הייתה גורם פעיל בנטישה של מזרחים רבים את נוסח אבותיהם. לכן כדאי קצת יותר צניעות בדיון על הציונות הדתית והמזרחים. בתי הספר שפרשו מהחינוך הממלכתי דתי בבקשם חינוך יותר תורני, רצו שכל התלמידים בבית הספר יהיו שומרי מצוות באופן שבו הם מגדירים שמירת מצוות, ואחד הדברים שהפריעו להם הייתה רמת הדתיות הירודה של חלק מהתלמידים – בעיקר המזרחים המסורתים. הנתונים מראים שאחוז "טעוני הטיפוח" בבתי הספר התורנים עמד על 5% בעוד שיעורם בבתי הספר הממ"ד עמד על 30-60%. הצמחיה הגדולה של החינוך התורני לא הייתה קשורה רק לחינוך תורני אלא לרצון של הורים רבים לברוח מהאינטגרציה בממ"ד. בתי הספר התורנים בפתח תקווה שעל שיעור האתיופים הלומדים בהם פרצה סערה, ייצגו מגזר די בורגני. תורניות הייתה בדרך כלל תירוץ. הים אכן רשת נועם צביה הרחיבה את אוהלה, הפכה לחלק מהחמ"ד ונטעה בית ספר גם בעיירות פיתוח. לא תמיד בתי ספר אלה פתוחים לאוכלוסיה המסורתית הוותיקה.
    אגב, הישיבה התיכונית דימונה, אותה ציין הכותב כדוגמה להצלחה זו, לא קולטת כמעט את בני העיר (להבדיל מהישיבה התיכונית ירוחם). כמעט כל תלמידיה הם בני הישובים ביש"ע. בני אמר לי שמדובר במכסה של שלושה בני דימונה במחזור. לא בדקתי את הנתונים, אז אני לא מתחייב לאמיתותם.

    • מאבקו הנמרץ של ד"ר יצחק רפאל נגד 'העלייה הסלקטיבית'

      בס"ד י"ב בתמוז ע"ה

      מאבקו הנמרץ של ד"ר יצחק רפאל, בתפקידו כראש מחלקת העליה בסוכנות, נגד הגבלות העליה שקבעה הסוכנות, מתואר ע"י ד"ר פיקאר עצמו במאמרו: 'ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים', עמ' 345:
      'יש לציין כי גם כשנתקבלו בהנהלת הסוכנות החלטות בנוגע למכסות העלייה, עקף אותן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, איש הפועל-המזרחי, בשלחו מן השטח העתקי מכתבים בהם נאמר כי האטת העלייה אינה מעשית. לעיתים פשוט הודיעו הפעילים בשטח על האוניות היוצאות לדרך, בהתעלמם בהפגנתיות מההוראות בעניין המכסות'

      אי לכך, לא נראית לי כלל דעתו של פיקאר (שם, עמ' 370) שיצחק רפאל הוא שיזם את ההגבלות בעלייה. נראה לי שאחרי שהותקף רפאל קשות על פרשת האונייה נגבה שהגיעה באוקטובר 1951 מטריפולי ובה היו חולים רבים (שם, עמ' 368), הוא הבין שכלתה הרעה לגזור על עלייה סלקטיבית, והעדיף שהביצוע יישאר בידו כדי שיוכל 'לתקוע מקלות בגלגלים' ולמזער את הנזקים, ולפיכך נאלץ להביא להנהלת הסוכנות (בנובמבר 51) הצעה מעשית ההתאם ל'רוח המושל'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • האם תמך רח"מ שפירא בעלייה סלקטיבית?

      בס"ד י"ג בתמוז ע"ה

      ד"ר פיקאר במאמרו 'ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים', עמ' 380, מתאר: 'גם בישיבת המוסד לתיאום שבה דיווח רפאל על המדיניות החדשה, לא פרץ שום ויכוח. אמנם משה שפירא שר העלייה שאל האם אין סתירה בין מדיניות זו לבין חוק השבות? ולאחר שנענה הציע גם את עלייתם של יהודי רומניה ולדרוש זאת גם מממשלת רומניה'.

      מבעד לתיאור הרגוע והפסטורלי של כותב המאמר, אני דווקא שומע ניגון שונה לחלוטין. שפירא מתריס כנגד הסלקציה שהיא מנוגדת לחוק השבות הנותן לכל יהודי את הזכות לעלות לארץ.

      כהתרסה הבין את דבריו גם שר האוצר קפלן, הקוטע את דבריו, כתיאורו של כותב המאמר (עמ' 373): 'משה שפירא שר העלייה שאל האם אין סתירה בין מדיניות העלייה הסלקטיבית לבין חוק השבות?, אך שר האוצר קפלן השתיקו בטענה שחוק השבות מדבר על מי שבא בכוחות עצמו. רפאל החרה החזיק אחריו וטען שמי שיש בידו אמצעי נסיעה ושיכון – שיבוא'.

      ואז, כך נראה לענ"ד, מתריס שפירא לעומתם: אם כן יש להחיל אותן הגבלות גם על יהודי רומניה, איך אתם מפרידים בין עדה לעדה?

      רפאל מבהיר שההגבלות המוצעות אינן רק על יהודי צפון אפריקה, אלא על כל עלייה שאינה 'עליית הצלה', ובכלל זה תורכיה, הודו, מרכז אירופה ומערבה, שבהם לא נשקפה ליהודים סכנה (שם, עמ' 373). אף לגבי צפון אפריקה דרש רפאל לראות בערים הקטנות שבדרום טוניסיה ובמרוקו 'עליית הצלה' (שם, עמ' 375).

      ייתכן שביסוד ההבחנה של רפאל בין הקהילות הקטנות לגדולות, עמד החשש לפרעות, שהסיכון להן גדול יותר במקומות המרוחקים. וייתכן שהסיבה להבחנה היתה נכונותם ורצונם העז של כל בני קהילות אלה לעלות, בניגוד לקהילות גדולות בהן היה מצב שעשירי הקהילה נשארים שם ושולחים לארץ את החולים, כתיאורו של רפאל (שם, עמ' 375), הסלקציה שהציע רפאל היתה, איפוא, אמצעי לחץ להביא לעלייה של כל הקהילה.

      בתגובתי הקודמת ('מאבקו של ד"ר יצחק רפאל נגד העלייה הסלקטיבית'), הבאתי את דעתו של ד"ר פיקאר שד"ר רפאל היה היוזם לתכנית הסלקציה, ואת דעתי שהיתה כאן כניעה טקטית שלו ללחץ הציבורי, שאיפשרה לו לבוא בהצעות ה'מחוררות' את הסלקציה, כגון הצעתו לראות בקהילות הקטנות 'עליית הצלה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. וליתר דברי ד"ר פיקאר

    וליתר טענותיו של ד"ר פיקאר –

    על הצלחתו של החינוך הדתי להשיב ליהדות המזרח את הגאוה במורשתה, תעיד השתלבותם של בני עדות המזרח בעמדות הנהגה בכירות, כרבנים וראשי ישיבות וכמנהיגי הציונות הדתית. די להזכיר את הרבנים חיים ושבתי סבתו, הרב ברוך גיגי ראש ישיבת הר עציון, הרב בנציון אלגזי ראש ביהמ"ד בישיבת רמת גן, הרב שמואל דוד רבה של עפולה והרב אורי שרקי ראש מכון מאיר, ורבים אחרים.

    כולנו יחד, אשכנזים ומזרחיים, הוגים בתורה המאחדת את כולם, נישאים זה לזה, ומתפללים זה אצל זה. כך אני האשכנזי מתפלל בדרך כלל במניין הספרדי, כי האוירה והניגונים שם מוצאים חן בעיניי, וכך יש ספרדים שהאוירה והניגונים של ביהכ"נ האשכנזי מדברת אליהם יותר.

    זהותנו היא אחת. יהודים מאמינים, אוהבי תורה ושומרי מצוותיה, כפי שהיו אבותינו, הן בארצות המזרח והן בארצות המזרח. וככל שמרבים תורה – מרבים אחדות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי 'נועם' – כבר הראיתי שיסודו ברצונם של הורים לתת לילדיהם חינוך תורני מוגבר. ככל שיבינו ראשי החינוך הממ"ד שלימוד תורה ברמה גבוהה צריך להיות שווה לכל נפש, יקטן הצורך במסגרות נפרדות המצריכות תוספת תשלום של ההורים..

    לגבי 'דימונה' – יש לישיבה חטיבת ביניים בה לומדים בני העיר. הישיבה מחוייבת לקלוט את כל תלמידי החטיבה בישיבה התיכונית, אך רבים מהם הולכים לישיבות תיכוניות במקומות אחרים, כמקובל בכל הציבור שלנו רבים 'גולים למקום תורה'

    • מקור הדברים שבפיסקה האחרונה

      וכך נאמר בכתבה של עפרה לקס, 'הכור התורני', 'בשבע', גליון 280 (14.2.08):

      'למרות שהישיבה מושכת אליה בחורים מהחוץ, הרבנים תורג'מן ודודי קבעו לעצמם כלל בל יעבור – "את החבר'ה של דימונה אנחנו תמיד מקבלים. לפעמים אנחנו חורקים שיניים, כי הם ממש לא מתאימים, אבל זה הכלל".
      אבל מבחינת הרב תורג'מן החידוש הוא שמתוך חטיבת הביניים של הישיבה, המונה 60-70 תלמידים והמורכבת מבני דימונה וירוחם, הולכים מדי שנה עמה עשרות לישיבות בחוץ. "כי דימונה קטנה עליהם. הם הולכים גם לישל"צ ול'מקור חיים', וכמובן לבאר שבע ולמצפה רמון. מי שהתמלא בכוחות, גולה למקום תורה, וזו מהפכה!'

      דברי הערכה על תרומתה של ישיבת דימונה לעיר, בדבריו של ראש העירייה ושר הרווחה לשעבר, ח"כ מאיר כהן, ב'יוטיוב' בכותרת: 'מאיר כהן: כל עיר שחפיצה חיים צריכה לעשות הכל כדי שיהיו בה ישיבות' (העתקתי את דבריו בתגובתי: 'תורה חברתית חיה ושמחה', למאמרו של שמואל שטח, 'תערובת גרעינים').

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. לגבי עמדתו של השר שפירא בעניין העלייה אתה מוזמן לקרוא בהרחבה בספרה של דבורה הכהן, עולים בסערה (יד בן צבי 1994) ובספרי עולים במשורה (מכון בן גוריון 2013) ולא להסתמך על שורה אחת בפרוטוקול, שניתן להבינה גם בצורה של פתרון בעיה ליגליסטית. אגב, גם במאמרי שציטטת אני מראה ששפירא, ב-48-49 הורה לקציני עלייה לברור את העולים.
    בעניין מחוייבותה של הישיבה התיכונית דימונה לקלוט את כל תלמידי חטיבת הבניים – אין לי מושג על מה אתה מסתמך. זה פשוט לא נכון. אם תרצה, אביא לך הרבה דוגמאות לבני דימונה שלמדו בחטיבה ולא התקבלו לישיבה התיכונית. מראש הוקמה הישיבה התיכונית דימונה במתכונת כזו שמרבית בני דימונה אינם חשים שם בנוח.

    • לשקם לפני העלייה

      בס"ד י"ט בתמוז ע"ה

      לכב' ד"ר אבי פיקאר – שלום רב,

      חן חן על ההפנייה לספרים 'עולים בסערה' ו'עולים במשורה'. בלנ"ד 'כי אקח מועד' אבדוק מה ניתן ללמוד מהם בנידון דידן.

      מה שהובא במאמרך (עמ' 344, הערה 31) שהשר שפירא הנחה להעדיף בעלי הון ובעלי מקצוע היכולים לתרום לבניין המדינה, אינו סותר את עמדתו הברורה שיש לכל יהודי זכות לעלות ע"פ חוק השבות. כאשר היה צורך בצמצום זמני בעלייה מצפון אפריקה, עקב הצורך לקלוט את העליות ההמוניות מתימן עיראק ורומניה – היה מקום לקבוע סדרי עדיפויות במקומות שבהן לא נשקפה סכנה עקב היותן תחת שלטון צרפתי. ודאי שעיכוב עלייתם של חולים, שנהג גם במחנות העקורים באירופה, אינו עניין לאידיאולוגיה של סלקציה, אלא לדרישה שהעולים יעברו תהליך של שיקום וריפוי לפני העלייה למען יגיעו לארץ בבריאות תקינה.

      על הצורך לדאוג לשיקום העולים טרם העלייה, כותב הראש"ל הרב יצחק נסים לראש קהילת טהראן, חביב אלקניאן ביום כ"ב באב תשכ"ו. הרב מבשר לראש הקהילה: '… שוחחתי על כך עם מר ש"ז שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית לא"י, והוא הודיעני שהנוהג הוא להעלות כל משפחה אם יש בה מפרנס אחד, אפילו אם יש באותה משפחה חולים וזקנים שאינם צריכים אישפוז. בימים הקרובים תינתן הוראה להעלות גם משפחות מרובות ילדים, גם אם לא יהיה בהם אף מפרנס אחד. ביקשתי ממר שרגאי לאשר לי זאת בכתב וכן עשה, והוא הבטיחני לעשות גם לפנים משורת הדין…'.

      עם זאת מסיים הרב נסים:
      'סבורני שהגון וראוי שהקהילה תטפל במועמדים לעלייה חודשים אחדים לפני עלייתם, להאכילם ולהלבישם למען יחזור אליהם צלם אלקים על פניהם ושלא ייראו כעלובי החיים אשר יפלו למעמסה על מדינת ישראל. דין הוא שהקהילה השולחת לישראל נזקקי סעד וצדקה, תשתתף גם בהוצאות נסיעתם וקליטתם בישראל…'

      מכתבו של הרב נסים עומד להיכלל בע"ה, בכרך השני של הספר 'לדור ולדורות', שיכלול מכתבים, מנשרים ותפילות מתוך ארכיון הרב (בהמשך לכרך הראשון, שכלל מבחר מאמרים ונאומים)

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: