האם הנשכחת | אורי־צבי תור

החיים בצלו של אצ"ג דחקו את המשוררת עין טור־מלכא מהקלאסיקה העברית. מבט מחודש על יצירתה, כשהיא לקראת שנתה התשעים, קורא להשיבה אל קדמת הבמה הספרותית 

לא מעט נכתב בשנים האחרונות על רנסנס השירה המתחולל מזה קרוב לשני עשורים בקרב אנשי הציונות הדתית ויוצאיה. לצד כתב העת "משיב הרוח" וקבוצת המשוררים שצמחה סביבו, דמויות שונות היוו מעין "אמהות" ו"אבות" שיריים לדור יוצרים זה. אולם מקבוצה זו נפקד בעקביות מקומה של עין טור־מלכא. במידה רבה אפשר לומר שהיא בבחינת אם אבודה של הדור הזה, מעין מלכה בלי כתר שנותרה בצל, בעוד "אמהות" מוכרות יותר כמו זלדה השפיעו על דור שלם של יוצרים ויוצרות.

עין טור־מלכא הוא שמה הספרותי של עליזה גרינברג לבית גורביץ'. גרינברג הוא שמה מנישואיה למשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, שהיה השופר הספרותי והרוחני של התנועה הרוויזיוניסטית.

טור־מלכא נולדה בשנת 1926 וגדלה בשכונת תלפיות בירושלים ולימים הייתה חברה פעילה בלח"י. שירה הראשון התפרסם בהיותה בת חמש־עשרה בלבד. בהמשך פרסמה שירים בכתב העת "סולם" של ישראל אלדד בשם "בת־עין", שאותו בחרה לעצמה, ומאוחר יותר קיבלה את השם "טור־מלכא" מידי אצ"ג. בשנת 2005 יצא לאור "אסיף שירים" משירי המשוררת, תחת השם "שובי נפשי לתכלתך", הכולל את שלושת ספריה שנדפסו עד אז: "קן של זרדים" (1963), "שירת הבארות" (1972), ו־"אשמורה השלישית" (1989). כמו כן נכלל בו ספר שיריה הרביעי, "שער חריסית". בימים אלו, כשהיא מתקרבת לתשעים, שוקדת המשוררת על ספר שירה נוסף, חמישי במספר, ששמו “בִּין בֵּינותֵינוּ“.

עיקר ההתייחסות אליה בעיתונות נסב סביב יחסיה עם אצ"ג. עין טור־מלכא עם אצ"ג ובנם חיים אליעזר מתוך ספרו של דן מירון "אקדמות לאצ"ג", הוצאת מוסד ביאליק, 2002

עיקר ההתייחסות אליה בעיתונות נסב סביב יחסיה עם אצ"ג. עין טור־מלכא עם אצ"ג ובנם חיים אליעזר
מתוך ספרו של דן מירון "אקדמות לאצ"ג", הוצאת מוסד ביאליק, 2002

דחיקה מגדרית ופוליטית

טור־מלכא שייכת למשוררי "דור תש"ח". קולה השירי הוא קול נשי ייחודי, של משוררת שלא נתנה מעולם את שירתה בכבלי "הזרמים הספרותיים" והאופנות של השירה העברית החדשה. אף שלאורך השנים היא זכתה להערכה בחוגים ספרותיים, ואף הוענקו לה פרסים שונים, קולה הייחודי נותר עלום בתולדות הספרות העברית החדשה. נראה כי מציאות זו התהוותה בשל דחיקת נשים בכלל מן המרחב הספרותי והרחקה של כותבים שזוהו עם הימין הפוליטי בראשית ימי המדינה, אך ודאי שגם לחיים בצלו של אצ"ג היה משקל מכריע בכך.

אכן, עיקר ההתייחסות אליה בעיתונות נסב סביב הממד הביוגרפי של יצירתה ובמיוחד יחסיה עם אצ"ג. שירתה עדיין ממתינה להתייחסות משמעותית מצד חוקרי הספרות המבקשים לשרטט את דמותה של השירה העברית החדשה, ואת מקומן של המשוררות בתוכה. ללא ספק, מקומה הראוי של טור־מלכא הוא לצד משוררות גדולות נוספות שהיו "שכוחות" כזלדה, אסתר ראב ויוכבד בת־מרים, ושברבות הימים זכו להכרה המגיעה להן.

שירת טור־מלכא אינה שירה פשוטה או מתמסרת, והיא כתובה בשפה עשירה ומורכבת. עם זאת, ככל שמרבים לקרוא בשירים, הסימבוליקה והתכנים צוברים בהירות ועומק. אחד המאפיינים הבולטים לעיני המעמיק לקרוא ביצירתה הוא הלכידות והקול המובחן שלה; החל בספרה הראשון "קן של זרדים" שהודפס לראשונה ב־1963, ועד "שער חריסית", ספרה הרביעי. אין הכוונה לומר כי אין התפתחות בין הספרים השונים, אלא שבמשך השנים יצרה המשוררת מעין "מרחב פואטי" ייחודי. לספרים קצב משלהם, ודימויים וסמלים חוזרים מלווים אותם בתמונה ובמצלול – או בלשונה: "בססקול ובססגון" (במובאה שנלקחה משירת אצ"ג).

שירתה אינה ניתנת להגדרות חד־ממדיות. פעמים רבות נמצא שירים שנושאם הוא ארוטי או חושני במובהק, השזורים בהגדרות מעודנות השייכות בבירור לשדה המיסטי־מטפיזי. דוגמה מייצגת לכך נמצאת בשיר המוקדם "שיח זיווגין", שבו מתואר רגע השיא במפגש הארוטי כך: "להזדווגות הגופים דווקא, טעם של התפשטות הגשמיות" (עמ' 20). מדובר בשיר שבמרכזו חוויית הבדידות שחווה האישה, לאחר ההתמסרות המינית והנפשית: "אשר רק אחרי היותךְ לאיש נודעה לך מהות הבדידות".

מעניין לעמוד כאן על השימוש שעושה המשוררת במושג "התפשטות הגשמיות", מושג מרכזי בספרות החסידית המתאר התעלות רוחנית עד לתודעה נבואית. שורשיו של המושג נעוצים כבר בספרות ההלכתית והקבלית של ימי הביניים, ובה הוא נקשר עם מצב של שחרור מן החושים כשלב בדרך לחוויות מיסטיות ואף למצב תודעתי של נבואה. דוגמה מובהקת לתפיסה זו מצויה בשיר "על זיקוק החושנות" (עמ' 138), שבמרכזו המתח הדיאלקטי בין החושים והחומר לממד המטפיסי, ובו אנו למדים "כי יש מן הנפשות העזובות… אשר בזקוק החושנות ישיגו את אשר על־חוש הוא".

כאן ישנה הצהרה מפורשת כי דווקא מיצוי מזוקק של הממד החושי מוביל אל "אשר על־חוש הוא". נראה כי המחויבות העמוקה שלה לקונקרטי ולממשי, לטבע ולחומר ולמה שהיא מכנה ,"זיקוק החושים", הנו שלב הכרחי בדרך אל המטפיזי והמיסטי. זוהי עמדה פילוסופית ופואטית מגובשת, העולה גם ממכתב לידיד (שלא פורסם) שבו מזהירה המשוררת את הנמען ממה להימנע ומה לעשות בעת שהוא ניגש למעשה הכתיבה של השיר: "שים אל לבךָ שלא לדלג היישר אל המעלה הגבוהה. השקיע תחילה את נפשךָ במה שנכחךָ, מה תֹאר הדברים, מה הֵמָה – תנועתם קיפאונם וכדומה בממשות".

צבע אהבת התקווה

בהתייחסות לשירת טור־מלכא עמד פרופ' דן מירון על מאפיין סגנוני בולט, והוא מראית העין "ההצהרתית" של קטעים רבים בשיריה. מירון עמד על כך שקריאה זהירה ומשווה חושפת בין השיטין שירה אינטימית מאוד, שבחוּבה מפעם קולה הצלול של המשוררת הדוברת מדם לבה.

קורא המוכן להתמסר למסע הלא פשוט אל יצירתה, יגלה כי לכל אורכה היא הותירה עבורנו מה שניתן לכנות "שירי מפתח", המעניקים מעין פירוש לסמלים ולדימויים מרובי משמעויות המלווים את שירתה. שירים אלו עשויים לשמש מעין מקרא למילון הפואטי והסימבולי הייחודי לה. אינני טוען כי הדבר נעשה באופן מודע ובוודאי שלא מדובר במקרא שיטתי, אך נראה כי קריאה משווה, העושה שימוש בסימבוליקה ובסמנטיקה של שירים אלו, מאפשרת מבט שלם ומעמיק על יצירתה.

בשל קוצר היריעה, אדגים טענה זו תוך הידרשות למוטיב סימבולי מרכזי אחד בשירתה – הכחול והתכלת. את שירת טור־מלכא מלווה קשת גוונים, מן הכחול אל התכלת; הם קשורים בשניים ממרכיבי היסוד בתמונת הנוף השירית שלה, השזורים זה בזה ונושאים משמעויות סימבוליות ופסיכולוגיות עמוקות.

בממד הקונקרטי קשורים הכחול והתכלת למקווי המים ולגוונים השונים של הרקיע והשמים, ומשמשים לציון זמנים שונים ביום מהנץ החמה ועד הדמדומים. יסוד המים, הן מבחינת ריבוי ההתייחסויות אליו והן מבחינת הקשריו המטאפוריים, מהווה שדה סימבולי משמעותי ביותר עבורה; בממד המטפיזי או המיסטי מנכיח הכחול את ההתגלות והקדושה. מעבר לאיכות המימית והשמימית שלו, הכחול בשירת טור־מלכא הוא במפתיע גם צבע האש, צבעה של בערת הנפש, בערה קדושה שאינה מכלה. בממד הרגשי־פסיכולוגי זהו צבע התקווה, העצב והרחמים העמוקים.

השיר המטלטל ויוצא הדופן "במשפט", החותם את הספר "שירת הבארות" (עמ' 173-171), ייחודי בצורתו בתוך מכלול שירתה ובנוי כמחזה קצרצר שבו משמשת האישה מעין תובעת בבית דין (של מעלה?) לְאִישָׁהּ, שאינו נוכח בשיר אף כי דמותו עומדת בלב הדיאלוג שבין הדוברת לשופט. שיר זה, המשתייך לקבוצת "שירי המפתח", מאפשר לנו לפענח את יחסה המיוחד אל הכחול והתכלת.

בתמונת הפתיחה של המשפט מצהיר השופט בפני האישה כי הצדק צריך להיראות, והיא עונה לו כי "אֵין הַצֶּדֶק חַיָּב כְּלָל לִהְיוֹת נִרְאֶה. הַצֶּדֶק הִנּוֹ בְּקָטֵגוֹרְיָה עֲמֻקָּה מִן הַצַּד הַנִּרְאֶה לָעַיִן". בהמשך נענית האישה לבקשתו של השופט המבקש ממנה "שֶׁמָּא תְּצַיְּרִי לָנוּ אֶת הָעִנְיָן בְּצִיּוּר שֶׁל צֶבַע?", ומשיבה: "הִנְנִי אוֹמֶרֶת כִּי הָאִישׁ לֹא הִלְבִּישַׁנִי מֵעוֹלָם בַּצֶּבַע הַכָּחֹל שֶׁהוּא צֶבַע אַהֲבַת הַתִּקְוָה".

ניתן להבין את תשובת האישה כהסכמה להישאר בקטגוריה "הנראית לעין", אך ניתן גם להבינה כהצהרה על מהות הסמל עצמו, שהוא "בקטגוריה עמוקה מן העין" ואולי מן הדעת. לקראת סוף המחזה פונה המשוררת לשופט ולעצמה ואומרת: "נַפְשִׁי הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת כְּחֻלָּה גַּם הִיא (אֶל עַצְמָהּ: שֶׁהֲרֵי עֲנַן הָעֶצֶב בָּא בְּתוֹכֵנוּ…)". מובאות אלו מעמידות אותנו על הקשר העמוק של הכחול לעצב ולתקווה. זהו צבעה של "אהבת התקווה" שבו מלבישה האישה את האיש.

מבחינת מקומו של הכחול בתמונת הנוף החיצונית והפנימית של המשוררת, אנו מתוודעים לקשר בין המים לרקיע העולה מהתשובה האירונית המושמת בפי האיש: "צַר לִי כִּי עָלַי לְלַמְּדֵךְ בִּינָה. הַשָּׁמַיִם נִסְמָכִים עַל לְשׁוֹן מַיִם…". אשר לשאלת השופט באיזה צבע הלביש אותה האיש, היא עונה: "בַּצֶּבַע שֶׁל הַחֲלוֹם אֲדוֹנִי, רוֹצֶה לוֹמַר חֲסַר צֶבַע, בְּגוֹן הַבֵּינַיִם מִן הָאָפֹר וּלְמַעְלָה וּמִן הָאָפֹר וּלְמַטָּה… מִשּׁוּם שֶׁהָיִיתִי לוֹ כַּחֲלוֹם. וּבַחֲלוֹם לֹא נֶאֶצְלוּ לִי מֵעוֹלָם רַחֲמִים". כך קושרת המשוררת בין הממשי (מים, שמים) למטפיזי ולפסיכולוגי (חלום, רחמים ותקווה).

קטע זה של היצירה מזכיר מאוד בנימתו פסקה הלקוחה מספר הזוהר על פרשת תרומה, ובו מוסבר כי ה"תכלת" שמצווה ה' לקחת תרומה מן העם היא תכלת הציצית, ובתוך כך מתבאר צד מסוים במהותה: "ועל כן כל הצבעים יפים לחלום חוץ מצבע תכלת, שהוא כדי שידע שזו נשמתו עולה בדין. וכשהנשמה עולה בדין נידון הגוף לכליה, וחלום ההוא צריך לרחמים עמוקים" (תרגום על פי מהדורת הסולם). אינני יודע אם קטע זה עמד לנגד עיניה של טור־מלכא בעת כתיבת השיר, אך ללא ספק ניכרת כאן קרבה מושגית וסימבולית עמוקה בין הטקסטים.

הממד הטרגי בטענת האישה, שלפיה בחלום לא נאצלו לה מעולם רחמים, מקבל עומק נוסף כאשר הוא נקרא על רקע השיר המוקדם "גומלין באהבה" (עמ' 76), העושה שימוש באותו ביטוי שבו נתקלנו במובאה מן הזוהר. בשיר מבטאת המשוררת באותו נוסח הצהרתי שהוזכר קודם את כמיהת הלב העמוקה שלה, כמיהה שעתה אנו יודעים כי מעולם לא זכתה למימוש: "יש שהאהבה תשא דמות יתום הבוכה בחופתו. מה מין בכי הוא הבכי הזה? אין כמותו. יש שהאהבה תדמה לענן המחזיר זהרו לחמה עת שקיעה עם לכחליות ההרים המשיבים כחולם אלי השמים לפני חשכם. בעת כזאת תשא הרוח רחמים עמוקים". אלו אותם "רחמים עמוקים" שמזכיר הזוהר, הרחמים הנצרכים כל־כך למי שנשמתו "עולה בדין", כנשמת המשוררת.

 עצמאות נשית

שירת טור־מלכא מהווה אם כן דוגמה יוצאת דופן בעוצמתה לשירה רליגיוזית מודרנית בעברית. אך בד בבד הקורא בה חש מיד כי זו גם שירה מלאת ארוס נשי – דבר הבא לידי ביטוי בתכנים ארוטיים מובהקים, ובשירת טבע ארץ־ישראלית נדירה ברגישותה ובלשונה. ככזו, אין מתאימה ממנה לתת השראה לדור של כותבים וכותבות השייכים לרנסנס השירה היהודית־ישראלית העכשווית.

לפני סיום אבקש להידרש לעניין שינוי שמה של המשוררת מ"בת עין" ל"טור־מלכא" ומשמעותו. זה אינו רק פריט ביוגרפי מבלי דעת, אלא נוגע בעניין עמוק בשירתה ובחייה. המשוררת בחרה (על פי עדותה) בשם "בת־עין" בשל מקור שבו נתקלה, ולפיו "בת עין איהי אספקלריא" (בלשון תיקוני זהר). כלומר, בת־עין היא מעין "מראה" אשר בשחרותה משתקף האדם כולו (ואולי לכן נקראה "אישון"). לפי מקורות אחרים, "בת־עין" מהווה גם אחד מכינוייה של ספירת "מלכות".

לעומת זאת, מקור השם "טור־מלכא" (מארמית: "הר המלך") שניתן לה על ידי אצ"ג מיוחס על פי מסורות שונות ליישוב עברי קדום במזרחה של ירושלים. לפי מסורות אלו, ממסיק זיתיו של טור מלכא היו מזקקים את השמן ששימש למשיחת מלכים. הנה כי כן, המשוררת בחרה לעצמה שם "מלכותי", המהווה ארכיטיפ של נשיות במסורת היהודית וקשור בסימבוליקה עשירה לצבע התכלת, בעוד אצ"ג בחר לתת לה את השם "הר המלך" שהיווה מקור למשיחת מלכים.

אך בכך הסיפור לא תם, שכן המשוררת בחרה להוסיף לשם שהעניק לה אצ"ג את המילה "עין", ובכך חיברה בין "בת־עין" ל"טור־מלכא". כך מסתתר בשמה הספרותי סוד המתח העומד בלב שירתה וחייה, וסוד עצמאותה ונשיותה שלא אבדו, אף שחיה שנים רבות בצלו של אצ"ג.

לקראת צאת ספרה החמישי האמור לראות אור השנה בהוצאת מוסד ביאליק, ולאחר שזכתה בשנה החולפת בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, הגיעה העת להוציא את שירתה מן הצל ולהעניק לה את המקום הראוי לה בנוף השירה העברית החדשה.

*

ספר שיריו הראשון של אורי צבי תור, "שירי תיבות שבורות", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

פורסם ב-19 ביוני 2015,ב-גיליון קרח תשע"ה - 932. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: