לדבר מתוך החומר | רוני אלדד־שאשא

בתערוכה של שולמית עציון נפגשים מנוף וחלב, אספלט וזכוכית, חלומות ותקוות עם רטט וסף תהום, ומציגים את העולם כמקום מלא פחד, אבל גם מלא בחיים ובכתמי אור

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבְּעוּכְּתָמִים שֶׁל אוֹר… 
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִבְעֶהמִכְרֶה שֶׁל זָהָב… 
וְהָאֹפֶל הוֹפֵךְ אֶת גּוּפוֹ 
                           כִּבְאֵר לְכִתְמֵי הַזָּהָב

(דליה רביקוביץ, "כתמי אור", מתוך "כל השירים עד כה", הקיבוץ המאוחד, 1995)

כבר בכניסה לחלל התצוגה שבו מוצבת תערוכת היחיד הראשונה של האמנית שולמית עציון מתחולל לנגד עיני הצופה אוקסימורון תלת־ממדי, עדין ועוצמתי להפליא. היצירה קטנת הממדים “כוח עילוי“ היא פסל המורכב משני דימויים זרים זה לזה בתכלית: זרוע מוקטנת של מנוף, מפוסלת בעדינות רבה ויצוקה מברונזה, היוצאת מתוך הקיר. מהזרוע משתלשל חוט דק, ועליו תלויה קערת נחושת קטנה. הפליאה הגדולה מתרחשת כשמציצים לראות את תכולת הקערה, ומגלים בה חלב. משהו בחיבור הבלתי צפוי הזה הופך את הבטן ומכאיב, הרבה לפני שבאות המילים ומנסות להסביר מדוע.

 גם מה שנראה חזק וגס תלוי על בלימה. 
"כוח עילוי", 2013 צילומים: נעמה מושקין

גם מה שנראה חזק וגס תלוי על בלימה. 
"כוח עילוי", 2013
צילומים: נעמה מושקין

עציון אומרת שהיא אוהבת מנופים. הם מלאי עוצמה, שלצדה מתקיים איזה צד קווי, כמעט שביר, תנועה אצילית ואוויר. כל זה, בצירוף המפגש עם החלב הנקי, הצח, שהוא חיק אם ראשוני ומוגן וחם, מזכיר אולי תמונה של חיה גדולה ואימתנית מיניקה את גוריה. מופע כזה של רוך בתוך המתכת הכבדה מעורר איזו תקווה בלב, ועם זה גם פחד, כי לרגע מתחוור לעינינו כמה הכול שביר. גם מה שנראה חזק וגס, גם החומר הכי חומרי. הכול תלוי על בלימה.

לעמוד מול הרעד

נדמה שזה המקום שאליו מבקשת האמנית להוליך אותנו, והיא מרצפת לצופיה את הדרך לשם באבני חן יפהפיות. שמה של התערוכה, "על בלי מה", מתאר את המקום הזה, ובמילותיה של עציון, כפי שאמרה לי בשיחה עימה: "להימצא בקצה של החיים. במבט ערני מאוד. זה אמנם מקום מלא פחד, דרוך וחשוף, אבל גם מלא חיים, וממנו נולדות תפילות".

 ובאמת יש משהו בהצטברות שבין עבודה לעבודה בחלל התערוכה ההולך ומקלף מהצופים שכבות אפידרמיס. על כורחך אתה נעשה פקוח מאוד, מודע ומרגיש את תנועת כדור הארץ תחת הרגליים. הכול תלוי על בלימה במובן הפשוט והקיומי ביותר של התחושה, ובביטוי הגשמי והכן ביותר שלה בחומר.

אותה תחושה נובעת גם מעבודת רצפה תמימה למראה, העשויה מרצפות בטון שנוצקו על ידי האמנית, המונחות כרצפה של ממש על גבי רצפת החדר. אחת לכמה דקות מתרוממת קלות מרצפת אחת, וחוזרת למקומה, בעזרת מנועים נסתרים הפועלים תחתיה. תזכורת לכך שדבר לא מונח בבטחה על כנו, שאין נצח, גם בדברים התדירים והקבועים ביותר. במבט ראשון יש בכך משהו מטריד מאוד, אך אחרי שהות כלשהי מול הרצפה הזזה הזאת עולה על השפתיים גם קצה חיוך. אולי בזכות יסוד ההפתעה שבה, אולי בזכות היומיומיות הפשוטה שבה מונכח מצב הסף – משהו ברצפה הזו מזמין את הצופה לעמוד מחדש מול תדר הרעד בעולם, ולהתבונן בו מקרוב אך ממרחק בטוח.

באמצע החלל מוצבת היצירה "כדור שחור". גם כאן, כמו ב"כוח עילוי", צירוף החומרים מהלך קסמים על הצופה. על הרצפה מונח חצי כדור עשוי אספלט שחור, ובתוכו משובץ כדור זכוכית קטן. מניפת הדימויים הנובעת מתוך הצירוף הזה נעה בין יהלום במכרה פחם, ביצית ברחם או ירח בגלקסיה חשוכה. קרני השמש נשברות בתוך גולת הזכוכית הזאת, ובכך נתונה היצירה לחסדי השמש ולתנועתה, באופן כמעט מוחלט. צורות האור הנוצרות אגב כך יפהפיות, חד־פעמיות ומשתנות בלי הרף. בשיחה עימה עציון מספרת לי שכל זה קרה לגמרי בהפתעה, אחרי הצבתה של היצירה בחלל התערוכה.

בין יהלום במכרה פחם, ביצית ברחם או ירח בגלקסיה חשוכה. "כדור שחור", 2015 צילום: אלדד מנוחין

בין יהלום במכרה פחם, ביצית ברחם או ירח בגלקסיה חשוכה. "כדור שחור", 2015
צילום: אלדד מנוחין

"הסיכוי שדרך הדבר הכי חומרי נצליח ללחוש את הדברים הכי סודיים וצפונים הוא מזערי", היא אומרת. "זה כל כך נדיר, ואולי לכן, כשזה מתרחש, יש תחושה של התחקות אחרי מעשי אלוהים. כי איך אפשר להבין את הבחירה האלוהית שעומדת בבסיס של העולם הזה: לחבר את הרוח לחומר? אי אפשר לחיות בזה, וכבני אדם זה גם כמעט לא אפשרי לחולל את זה בעצמנו. שנים ניסיתי לדבר דרך החומר על הלא חומר. אבל אני כבר לא רוצה לברוח מהצד החי של הקיום, מהפיזיות הבשרית שלנו. חשוב לי לדבר מתוך החומר דווקא".

כמה ילדים יהיו לך

מאחורי כדור האספלט, על גוש אספלט קטן וחסר צורה התומך בו, מונח גבעול של שיבולת שועל, חנוט עלי זהב. מעבר ליופי הפשוט הנובע מכל החיבורים הדקים הנעשים כאן, בדימוי שיבולת השועל יש משמעות עמוקה יותר ביצירתה של עציון: שיבולת השועל החנוטה זהב הופיעה כעבודה נפרדת בשם "כמה ילדים יש לך", שהוצגה בתערוכת הביאנלה לאמנות יהודית בירושלים בשנת 2013.

כמה רגישות יש בזיהוי הרגע מלא החיים הזה, כשילדים זורים זה על גבו של זה שיבולת שועל במהלך טיול ושואלים את השאלה "כמה ילדים יהיו לך", מתוך לב פתוח מאוד לכל אפשרות. וכמה חכמה יש בבחירה לחנוט את הרגע הזה בזהב ובכך לחנוט כעבור שנים רבות, ביד בוגרת של "מספר יודע־כול", את הזיכרון של אותו לב המתמלא גיל או חרדה מול כל תשובה העולה ממניין זרעי השיבולת שנתפסים על הבגד: פעם שניים, פעם שבעה, פעם אפס.

מימין: לחנוט את הרגע בזהב. "כמה ילדים יש לך", 2013

מימין: לחנוט את הרגע בזהב. "כמה ילדים יש לך", 2013

על לב הצופה עולה רשימת כל אותם הדברים שהיוו עבורו הבטחה אמיתית ופועמת כשהיה ילד. המתח בין התקווה החריפה ההיא ובין ההווה המכיר את השתלשלות העלילה שובר את הלב, ובה בעת מייצר יופי גדול בעולם, באופן שקשה לתאר.

 אפשר אולי לסכם ולומר ש"על בלי מה" מהווה סטטוסקופ רגיש מאוד לתנועת העולם, לשבריריותו, לסיכון ולתקווה העצומים הנטועים במצב הצבירה הזה. ההישענות על החומר והנביעה מתוכו מביעים במוחש ובנראה את אותו קול ההולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע. מתוך השיטוט והצלילה לתוך הדימויים והצטברותם נדמה שאולי ליחידי סגולה הקול הזה דווקא נשמע בלי הרף, ועציון מיילדת אותו מתוך החומר ברגישות, ביד אמן ובלב חכם.

החומרים המרכיבים את העבודות נלקחו ישירות מהיומיום. ניתן לזהות בחלל התערוכה חומרי גלם שיימצאו בכל מקרר ממוצע בישראל, בחדרי מגורים ובמדרכות הרחוב. גם בבחירת הדימויים ניכרת נטייה לעיסוק במוכָּר, במה שכבר דובר בו רבות כל כך והפך לקלישאה במופעים רבים כל כך. ואף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, בצירופם של מנוף וחלב, אספלט עם זכוכית, חלומות ותקוות עם רטט וסף־תהום ושיבולת שועל עם רצפת בטון, מתרחש פתאום איזה נס בלב, פשר מדויק ועדין, ו"האופל הופך את גופו כבאר לכתמי הזהב".

תערוכת היחיד של שולמית עציון, "על בלי מה", מוצגת בגלריה במשכן לאמנויות ע"ש הכט באוניברסיטת חיפה עד ה־14.6

*

רוני אלדד־שאשא היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, לומדת לתואר שני בספרות באוניברסיטה העברית, ומלמדת ציור במדרשת עין פרת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2015,ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: