ביקורי ביכורים

מבחר ספרי ביכורים מתוצרת הארץ שנסקרו על ידי המבקרים בפרויקט מיוחד לחג הספר העברי. טעימות מהנות

כורך עליה גמי / חיים סבתו

שנינו במשנה, כיצד מפרישין את הביכורים? אדם יורד לתוך שדהו, רואה תאנה שביכרה, רימון שביכר, כורך עליה גמי ואומר: הרי זו ביכורים.

אמרו חסידים: פרי ביכורים שאדם רואה בשדהו מעורר בו התרגשות עזה עד כדי כך שחייב הוא להקדישו לשמים. אבל גם לכרוך עליו גמי. כלומר, לרסן את המיית לבו ולכבוש אותו שלא יארה את תאנתו פגה אלא יאכלה בשלה, ולא יקטוף את פרי הרימון בוסר אלא ימתין לו עד שיאדימו גרגריו וימתוקו.

אף בשדה היצירה כן. כל אמן יוצר אף שפקע שמו ונתפרסם מתרגש הוא בכל יצירה חדשה כשם שכל חקלאי שמח בכל פרי המלבלב בשדהו, אבל אף על פי כן שום פרי לא ישווה בעיניו לפרי הביכורים. לשמחה, לתמימות ולסערת הלב שהוא מביא עמו.

ולא רגשת הלב בלבד יש כאן. משפקע שמו של אדם לא יכול הוא שלא להתחשב בקוראיו בעל כורחו שלא בטובתו, אף אם ישר וטהור הוא לא יוכל להתעלם מהשפעת ספריו הקודמים ומסגנון שאימץ לו בהם. אבל בספרו הראשון פורצת כל נשמתו בטהרתה, בלא זיוף ובלא חריקה.

אחר חמישה ספרי פרוזה שכתבתי וארבעה ספרי הגות מתגעגע אני לספרי הראשון, "אמת מארץ תצמח" שיצא לאור קודם שבעוונותיי נודעתי לרבים. מתגעגע אני לתום וליופי הסגנון שיש בו שאיני יכול לשוב אליו היום. נוח לו לקורא לבחון ספר שכתבו סופר מוכר וידוע אבל לעתים דווקא ספר ביכורים מרענן ומרגש יותר.

אם היוצר משכיל לכרוך עליו גמי ולא לאוכלו בוסר יש בו בפרי הביכורים יופי מיוחד וגם מתיקות מיוחדת.

ספרו של הרב חיים סבתו "בשפריר חביון" 
יצא בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

 ———-

הסעודה הראשונה

d794d7a6d799d795d7a8-d7a9d79c-d7a6d793d795d7a7-d7a6d79ed797

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח / עם עובד / 166 עמ'

איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו – מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב־47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית "תיאוריית הקשר"; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון־אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים־לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

הציור שכן צוייר. "הסעודה האחרונה", לאונרדו דה־וינצ'י, 1495

הציור שכן צוייר. "הסעודה האחרונה", לאונרדו דה־וינצ'י, 1495

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל־אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ־דרך־בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן, שלבסוף לא יצא לפועל, הוזמן לאונרדו דה־וינצ'י לצייר את "הסעודה האחרונה".

צדוק צמח צילום: שירי זינגר

צדוק צמח
צילום: שירי זינגר

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת "להציל את מוצרט" של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), "ספרייה לעם" של הוצאת עם עובד מצטיינת במבחן הזה.

צור ארליך

——————–

מות הנביעה הטבעית

3240587227אחיות אחיות

רחל שליטא / ידיעות ספרים / 298 עמ'

"אחיות אחיות" הוא רומן חניכה קלאסי המלווה את חיי הגיבורה, ורה, מיום הולדתה ועד שנות העשרים המוקדמות של חייה. התקופה המתוארת ברומן נמתחת בין סוף שנות העשרים ועד למלחמת תש"ח. אלו הן ימיה של העלייה הרביעית, שבניגוד לעליות הקודמות מביאה ארצה לא רק חלוצים שמשאת נפשם היא כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה אלא גם אנשים כמו ליאון, אביה של ורה, שהוא צייר.

המתח בין ילידי הארץ לבין העולים שזה מקרוב באו ומאוחר יותר בינם לבין ניצולי השואה, בין הקיבוץ לעיר, בין קדושת הארץ לחטא הגלות, ואפילו בין "החיים" לאמנות, עובר כחוט השני לאורך כל המלודרמה שברומן. המתח והשניות הזאת מתגלמים בדמויות הגיבורים ואף חורצים את גורלם.

האחיות הן ורה וחברתה תחיה. ורה, המבלה את רוב הימים בסטודיו של אביה, בין כני הציור וריחות הצבעים, מציירת מינקותה, מופנמת, מתבוננת. תחיה – כמתחייב משמה – היא כוח חיים פורץ. תחילת הסיפור מבשרת למעשה את סופו. תחיה תעלה על הקרקע עם קיבוץ צעיר בנגב ואילו ורה תלמד ציור בפריז. אחרי שתגלה כי לאביה יש משפחה נוספת בפריז היא תחזור ארצה, אל הקיבוץ של תחיה. כאן, ספונה בחדר של חברתה, היא הופכת למעין אסירה מרצון: מציירת את תכולת החדר, נמנעת מליצור קשר עם חברי הקיבוץ.

מתח בין "החיים" לאמנות. עובדות בקיבוץ גבעת השלושה  צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

מתח בין "החיים" לאמנות. עובדות בקיבוץ גבעת השלושה
צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

תחיה, אחותה־חברתה, דומיננטית בחיי הקיבוץ ועושה כל שביכולתה כדי להתקבל לפלמ"ח. יוסף, ניצול שואה, שולח לקיבוץ מכתב ומבקש להתקבל כחבר. ורה פותחת את המכתב וכשמתחילה ביניהם חליפת מכתבים היא חשה שמדובר במשורר והוא שובה את לבה עוד לפני שהגיע. תחיה משפיעה על ורה ועל יוסף ליצור "בשביל הקולקטיב". שניהם נענים לבקשתה, מתפשרים עם המצוי, וחורצים דין מוות על ישותם כאמנים. המוות הרוחני, מותה של הנביעה הטבעית של כוח היצירה, מבשר מוות פיזי.

רחל שליטא צילום: מתן שליטא

רחל שליטא
צילום: מתן שליטא

אלה לעומת אלה מציגה לפנינו רחל שליטא כוחות דינמיים, יצריים, פורצי דרך, כמו האב ליאון והחברה תחיה ולעומתם את הגיבורים המתלבטים, המחפשים, האבודים – כמו ורה, אמה דבורה ההולכת לעולמה, ולבסוף גם יוסף. נדמה שכל הגברים בסיפור הם נוכחים־נעדרים. כך האב, המפליג למשך חודשים לפריז, כך אביה המת של תחיה, "שנפל מפיגום", כך יוסף הנשרף בשמש והופך לשה לעולה.

רחל שליטא מחיה תקופה ונוף שלא הרבה רומנים נכתבו עליהם: תל אביב וחיי אמניה וקיבוץ צעיר בנגב בשנות השלושים. המספרת מתייחסת לגיבורות שלה באהבה ובחמלה אך נזהרת מליפול בפח של ארכאיזמים או רומנטיזציה. בשפה עשירה, מרובדת, אך נקייה ממחלצות, מתקדמת עלילת "אחיות אחיות" שעל אחר שעל, מושכת את הלב ומכמירה את הלב.

 שולמית לפיד

 ———————-

אהבה גדולה מהמוות

37665e503896d8f016b8626c0b12efe3שמונה דקות אור

ליהרז טויטו (פרומן) 
/ ידיעות ספרים 
/ 325 עמ'

היא – נועה, אלמנה טרייה שאהבתה לא נקברה עם בעלה אלא ממשיכה לצמוח בקרבה, אם לעשרה ילדים, צעירה בת שבעים. הוא – בעלה ואהובה הרב יהושע חי שלום, רב יישוב, איש הלכה ופוסק, חולם והוזה, פועל ופעיל שלום, שנפטר לפני חמישה חודשים ופער בחייה חלל שלא ניתן למלא. הם – ביחד ולחוד, על חייהם הפרטיים והעשירים, שהיו גדולים מסך החלומות והמעשים הקטנים והגדולים שמרכיבים זוגיות ונישואין, בשל דמותו הציבורית הגדולה של בעלה כפעיל צדק ושלום, כדורש אלוהים וכאדם חי. וכל אחד מהם לחוד, כאדם בעל צרכים רוחניים אדירים, ונפש ששורשיה נטועים ועמוקים באדמה ובשמים.

בראש ובראשונה זהו סיפור אהבה עמוק, עז, שובר לב. רומנים רבים עוסקים באהבה: אנשים בודדים המחפשים את בן הזוג שלהם עד לאיחוד הנכסף. "שמונה דקות אור" מתחיל מנקודה הפוכה: אחרי למעלה מארבעים שנות אהבה סוערות ואחרי שלוש שנים נוראות של מחלה, נפטר אהובה ואלוף נעוריה. וכמו ברגע של פלא זוגי, נולדת נועה מחדש לא כרעיה אלא כאלמנה: במסע הפוך לזה שעושות נשים הבונות את עולמן מתוך מערכת זוגית, היא יוצאת למסע אל חייה שלה לבדה ואל חייה כרעייתו של איש מת, שכן אהבתם גדולה מכדי לחצוץ את הגבול הנורא שבין החיים והמתים.

איש הלכה ופוסק, פועל ופעיל שלום. הרב מנחם פרומן צילום: מרים צחי

איש הלכה ופוסק, פועל ופעיל שלום. הרב מנחם פרומן
צילום: מרים צחי

ולא רק אליו, אלא ממנו אליה. נועה יודעת כי אחרי מותו של הצדיק נוכחותו גוברת בכל העולמות, והיא רוצה להמשיך אותו. כאשתו וכחברותא שלו וכנפש הקרובה אליו ביותר, יודעת נועה שאת הדרך הזו יש להמשיך לא רק בצדדיה המעשיים אלא בעיקר מצידה הרוחני. וכמו אלישע ואליהו, היא מתחננת שייתן לה פי שניים מרוחו אליה, כדי שתוכל להמשיך בדרכו, כדי שדרכו תוכל להמשיך בה. לצורך כך היא יוצאת לגלות מביתה באדמתה שלה האהובה, כדי לפגוש את כל האנשים שחלקו על בעלה בחייו, לברר את נקודות הפירוד ולקבל מהם הסמכה והסכמה להיותה ממשיכה של עבודתו הרוחנית. מסע אל שורשי המחלוקת, אל שורשי האהבה והזיכרון, אל שורשיה כ"אישה של" שעכשיו היא "האלמנה של", אך לאורך כל הדרך היא נשארת עומדת בפני עצמה, והיא הולכת בכוח הזוגי האדיר שבקרבה גם באלמנותה.

ליהרז טויטו (פרומן) צילום: חגי הלברטל

ליהרז טויטו
(פרומן)
צילום: חגי הלברטל

בספר ביכורים מרגש ומרשים משרטטת ליהרז טויטו פרומן את דיוקן חייהם של אביה ואמה, הרב מנחם פרומן ואשתו הרבנית הדסה, הנקרא גם כסיפור העומד במנותק להקשרו האישי. בשפה יפהפייה ועמוקה פורשת פרומן טויטו סיפור חיים אמיץ ורב רבדים שמהדהד עמוקות בנפש הקורא. זהו ספר שדורש קריאות רבות, כביוגרפיה אמיתית, כסיפור עלילה מרתק, כספר מסע וחיפוש רוחני, אך בראש ובראשונה כסיפור אהבה ואמונה גדול מהחיים, שכן סיפורם האישי ביותר של השניים גדול מסך קירות ביתם.

בכל סרלואי

—————-

תקועים רגשית

56914490100099490765noטיול שנתי

ענב שור־דיעי / זמורה־ביתן / 238 עמ'

רומן תרפויטי; רומן פסיכולוגי; ספר על החיים בקיבוץ והתנגשותם עם צרכיו של היחיד; קורותיה של משפחה בלתי מתפקדת; מסע גילוי עצמי של צעיר ישראלי בהודו. כל אחת מחמש ההגדרות הללו יכולה לאפיין את "טיול שנתי", וכל אחת מהן לבדה תגרום לנו לראות את הספר הזה כהבאת תבן לעפריים: מכולם יש לנו כבר ספרים די והותר. אולם כוחו של ספר ביכוריה של ענב שור־דיעי הוא בחיבורם של היסודות הללו יחדיו, וביצירת חיבורים בכלל.

המחברת, שזה ספרה הראשון, היא בת קיבוץ במזרח הכנרת, כמו גיבורי הספר, וכמו אחת מהם היא גרה כיום בתל־אביב; היא אף בתו של ראש מועצת עמק הירדן לשעבר ומזכיר התנועה הקיבוצית עד לא מכבר. כל זה ניכר בתיאור החי של חיי הקיבוץ והחיים באזור הכנרת. על הרקע הזה היא הצמיחה סיפור על משפחה מסוג אחר: משפחה ידועת דיכאונות, שיגעונות וגם אסון. משפחה של שתיקות המסבכות את החיים, משפחה שגדל בה ילד המסתגר בביתו כעשר שנים בגלל נידוי חברתי. ובעיקר: משפחה שהיא אוסף רב־דורי של אנשים הסובלים מתקיעה רגשית. כל אחד עם ההיתקעות שלו, שפוגעת ביקיריו, בתלויים בו ובעיקר בו עצמו, ומחוללת אדוות של השפעה והתעצמות.

גם מסע גילוי עצמי של צעיר יהודי בהודו יש כאן. פושקר, הודו. צילום: ארג' אטל, פלאש 90

גם מסע גילוי עצמי של צעיר יהודי בהודו יש כאן. פושקר, הודו.
צילום: ארג' אטל, פלאש 90

הספר סובל מדלות סגנונית ולשונית מסוימת, הגולשת לעתים גם אל מחוץ לפסקאות המשחזרות במתכוון שפת דיבור טבעית. אולם על כך מפצה כישרון מובהק של בניית סיפור, ובייחוד של יצירת מעברים מעוררי מחשבה בין תודעה לתודעה, בין דובר לדובר, בין סצנה לסצנה. במעברים הללו, המשחקים תמיד עם

ענב שור־דיעי צילום: לירז אלה

ענב שור־דיעי
צילום: לירז אלה

רכיב משותף או מקביל לשתי הסצנות, מצליחה המחברת לרענן ולהפתיע. היא שומרת כך על דריכותו של הקורא, הנהנה בכל פעם מהקישור הסמוי בין קטעים, תוך שהוא מפענח (בקלות) באיזו דמות מדובר בקטע החדש.

ויותר מכך, המעברים האומרים דרשני ומשחקי ההקבלות בין דמויות שונות משרתים היטב, ואפילו ממחישים היטב, את מהותו של הספר: חקר ההשפעות ההתנהגותיות בין אדם לחברו וקרובו. הרומן יסב הנאה רבה למי שאוהב להתוודע למורכבויות של יחסים ולאנליזה של רגשות. ואולי גם יגרום לכמה אחרים להתחיל לאהוב את זה. אחרים יגידו: חופרת.

צור ארליך

————-

שבור בשתיקה

1893377-41עריק

עילי ראונר 
/ ידיעות ספרים / 205 עמ'

אבשלום הוא צעיר בן 21. הוא מסתתר בבית אבות סיעודי בגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ערק מהצבא. אנחנו עוד לא יודעים למה. הוא חייב לברוח. הוא חייב לכתוב. הוא עולה בנתב"ג על מטוס ומגיע לפריז. הוא נרשם ללימודים. הוא שוכר דירת חדר זעירה בקומה השישית של בית דירות ברחוב אמיל זולא. האם שם הרחוב מקרי? את מי מאשים אבשלום?

בחורה מהלימודים מנסה להתקרב אליו. שמה אירנה. היא מגרמניה. האם זה מקרי? או שאירנה היא השער של אבשלום לשואה? היא כל כך נחמדה ונעימה, אירנה. היא רוצה את אבשלום, את קרבתו, היא דואגת לו, אכפת לה ממנו, הוא מעניין אותה. אבשלום מפנה לה כתף קרה. הוא במסע. עם עצמו, אל עצמו, אין לו חשק וזמן לנשים צעירות, נורמליות. אין לו חלק בחיים הנורמליים. הוא חייב לכתוב. הוא חייב להיגאל.

הוא חייב לברוח. הוא חייב לכתוב. פריז צילום: חיים שוחט, פלאש 90

הוא חייב לברוח. הוא חייב לכתוב. פריז
צילום: חיים שוחט, פלאש 90

אבשלום לא מתמיד בלימודים. הוא גם לא מצליח לכתוב. אין בו יצירה גדולה. או שאין לו הכישרון או הכוח לחצוב אותה מתוכו. הוא מסתגר בכוך המתחזה לדירה. הוא פוחד שיבואו לקחת אותו. מי? לקחת לאן? כספו הולך ואוזל. הוא לא מצליח להשיג עבודה. פוחדים ממנו. מזרותו. ממוזרותו.

עילי ראונר צילום: גדי ראונר

עילי ראונר
צילום: גדי ראונר

באמצע הספר מתגלה האירוע שהוביל כנראה לעריקתו מהצבא, שהביא לשבירתו. אבשלום היה חייל קרבי בשטחים, בעיצומן של התפרעויות אלימות ורצחניות של הפלשתינים. אולי הייתה זו אחת האינתיפאדות. נצור עם חבריו על אחד הגגות, ההמון נאסף סביבם, מיידה בהם את כל מה שאפשר. פחד מוות. אחרי האימה מגיע החילוץ, ובלילה כבר באה הנקמה.

פרישת הכנפיים אל החופש בסיום הספר היא סצנה גרוטסקית, מגוחכת, מפתיעה. יש בה תקווה אך היא צבועה בעליבות גדולה. תרנגולות עפות מנקדות את שמיה של העיר הרומנטית.

"עריק" הוא ספר אקזיסטנציאליסטי. הוא ספר של מסע נפשי. מסע שאין בו התרוממות רוח, רק ייאוש וחוסר אונים. דמותו של אבשלום אינה דמות סימפטית. האופן שבו הוא מתאר את הזקנות הגרות בבית האבות שבו הוא מסתתר בירושלים הוא מרושע, קר לב, נטול חמלה ועדינות. היחס שלו לבחורה הגרמנייה, אירנה, מנוכר, קר ותמוה. ליומרה שלו לכתוב ספר גדול אין כל כיסוי. חוסר האונים שלו מעורר רחמים, אבל הוא גם מכעיס ופתטי.

הכתיבה של עילי ראונר סוחפת, דחוסה, קצרת נשימה. הטקסט טעון, נפיץ, בעל אוקטן גבוה. זהו ספר מטריד ומרהיב כאחד. הישג לא מבוטל לספר ביכורים ולרומן בכלל.

יונתן דה שליט

 ———

עוגה מתוקה־מרירה

975063

מרוץ שליחים

אריאלה גולדמינץ
/ זמורה־ביתן 
/ 232 עמ'

דמויות חיפאיות רבות ומגוונות משתלבות ביניהן ברומן: קרול, הבעלים של קונדיטוריה "עוגה" בחיפה, שהתאלמן מאשתו ומחזר אחרי בטי המלצרית, שאוהבת בכלל את יוסי האופה. בתו של קרול, אוסי, המנהלת רומן עם דן שרק התגרש ומחפש אהבה חדשה ועוד ועוד דמויות מבוגרות וצעירות הקשורות זו בזו.

פרקי הספר יכולים להיקרא כאסופת סיפורים קצרים, המובילים כל אחד למשנהו כחלק ממרוץ שליחים. הסיפורים משתלבים והדמויות חוזרות ומופיעות שוב כל כמה פרקים (למעט סיפורים בודדים שהדמויות מופיעות בהם פעם אחת ונעלמות).

נראה שהעיסוק המרכזי הוא בזוגיות מסוגים שונים ובשאלה למה כל כך הרבה יחסי זוגיות נכשלים. למעשה, אין בספר זוגיות אחת שהצליחה. כולן התפרקו. קרול היה נשוי לאישה משוגעת ולא רווה נחת, בנצי הפך את מרים לאלמנה חיה, עמרי ואלה לא מסתדרים, דן התגרש. יחסי זוגיות חדשים אמנם נוצרים, אבל הם נבנים על חשבון ובמקום זוגיות ישנה.

הספר נע בין הטרגי לקומי. דמות אחת נהרגת בתאונה כבר בתחילת הספר. בכלל, לא מעט אנשים מתים ברומן, מתאונה או מזקנה. אבל יש בו גם רגעים קומיים רבים. אולי כדי לאזן את כל המרירות הזו, עיקר הספר סובב סביב הקונדיטוריה, כאשר כל כמה עמודים אנו קוראים תיאור מעורר תיאבון של עוגה אחרת. כבר העטיפה רומזת על שילוב של מתיקות ומרירות: עוגות ענק מול ירח בוכה, זוג מחובק מול אישה בודדה.

הפרקים קצרים ונדרש מעט זמן כדי להיכנס לעניינים ולהבין מי כל הדמויות ומה היחסים ביניהן. מצד שני, חסרות בו דמויות מקהלים ישראלים אחרים – דתיים, חרדים ולא יהודים – בוודאי בעיר מעורבת כל כך כמו חיפה, שהיא אולי הגיבורה הראשית של הספר על שכונותיה ואתריה.

ייתכן שהיה עדיף לו גולדמינץ הייתה בוחרת צד – נשארת בפורמט של סיפורים קצרים, שרק נוגעים אחד בשני, או הופכת את הסיפורים לרומן רגיל עם דמויות מרכזיות. התוצאה היא בעלת חן אבל יוצרת מעט חוסר אחידות והחלטיות. השילוב של המר והמתוק יוצר בסופו של דבר ספר מעניין, שסיומו הוא גם סופו של המרוץ והתחלתה של זוגיות חדשה.

 גדי איידלהייט

ראש המטה הקרקסי

972895אפקט המאפרה

יונתן קויתי / שוקן 
/ 452 עמ'

על מדף הספרות העברית חסר היה לנו כנראה "החייל האמיץ שווייק" בגרסתו הישראלית. בא יונתן קויתי ומנסה למלא את החסר ברומן הביכורים שלו "אפקט המאפרה", והוא עושה זאת בהצלחה חלקית.

הרומן הסאטירי של קויתי אינו חוסך את שבטו מאיש בצה"ל, מדרג החייל הפשוט ועד דרג הקצינים הבכירים ובעיקר הרמטכ"ל שמצטייר בספר כשווייקי מכולם. זהו ניתוח של היררכיית "הגאונים האסטרטגיים" בצה"ל, כאשר כל הנפשות הפועלות מוכרות לכל מי שלבש חאקי.

צה"ל מתואר כאן כ"קרקס" והרמטכ"ל כ"מנהל הכללי של הקרקס מרובה הזירות הידוע בשם צה"ל" (עמ' 244). הרמטכ"ל נבעט למעלה הרבה בזכות העיקרון הפיטרי, המאפשר לא פעם לבינוניים להגיע לראש הפירמידה. כל מי שיקרא את הרומן ישאל את עצמו כיצד אדם כזה מגיע למשרה הבכירה בצה"ל. אבל אין לדאוג יותר מדי, כי קויתי לא רוצה להדאיג אתכם אלא בעיקר להצחיק אתכם.

הרמטכ"ל ברומן נבחר לכהונתו בעיקר בזכות ייחוס אבות, כי הרבה יותר מזה אין לו מה להציע. ובכל זאת, הוא מנסה לנכס לעצמו אסטרטגיות ולקבל קרדיט על מעשים של אחרים, ומחפש בנרות אחר תוכנית שתכניס אותו להיסטוריה. כשהוא מבין שלא יוכל לזקוף לזכותו, למשל, את המצאת הנורה על ידי תומאס אדיסון, הוא נאלץ להסתפק בתוכנית החומש "שומו שמים", שנועדה לתבוע קרדיט על לא פחות מאשר האטמוספרה שאותה הוא מתכנן לכבוש – תוכנית שלמרבה המזל נגנזת על ידי הממשלה.

הרמטכ"ל אינו גיבור הרומן, אלא רק הדמות המושכת הכי הרבה אש. גם בדרגים הנמוכים ממנו, ובעיקר בדרגים הזוטרים, לא חסרים לא־יוצלחים שהופכים את המאפרות בצה"ל לסיפור משל על עיקר וטפל. הרומן מערב צחוק ודמע ומגולל את סיפורה של פלוגה אחת, מימי הטירונות ועד שהיא נשלחת לקו הראשון ושם מאבדת כמה מטובי חייליה. גיבורו של הרומן הוא המט"ק יקי, אבל בעלילה משתתפים כמו בנשף מסכות דמויות רבות, אולי רבות מדי, שכולן הן חלק מהמערכת המשומנת היטב בגריז של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.

למען האמת, לא תמיד צחקתי במהלך הקריאה. קויתי לא החליט אם הוא רוצה לכתוב רומן של ממש או סאטירה קישונית על צה"ל. התוצאה היא בחלקה משעשעת, בחלקה נוגעת ללב אך בחלקה גם מייגעת. לפעמים הניסיונות להצחיק לא עולים יפה. אולי כי הרומן ארוך והאורך עומד לו לרועץ, וחלק מהדמויות לא זוכות לפיתוח מספיק או נשארות ברמת הקריקטורה. הסך הכולל הוא ניסיון ביכורים די אמיץ להגדיר מחדש את זהותו של החייל ה"אמיץ" הישראלי.

ירון אביטוב

————-

סדנה למתקדמות

625-1200981bמבט חטוף של הנצחי

אליענה אלמוג / כנרת, זמורה־ביתן 
/ 159 עמ'

העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר, עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם. גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד ולדבר על זה.

מספרים עליה, בדש העטיפה, שהיא נולדה בתל־אביב ומתגוררת שם עד היום, ואם מרשים לסטריאוטיפים להשתולל זה דווקא מסתדר יופי עם התכנים. מציינים שאמה סופרת ואביה משורר – והכוונה היא לאהרן אלמוג ולרות אלמוג, ידידתו של עורך ההוצאה יגאל שוורץ המככבת בספרו האחרון, וזה לא קשור לכלום, חוץ מלכך שהגֶנים היצירתיים עברו בשלום מההורים לבת; מוסיפים שהיא מנהלת פרויקטים בעמותה ישראלית־פלשתינית ו"פועלת לכל יכולתה למען נשים ולמען שלום", ואת זה כאמור מרגישים היטב בסיפורים; ומציינים עוד בדש שהיא מנחת סדנאות כתיבה. ונדמה לי שדווקא פה, בעובדה הבנלית ביותר ברשימה, קבור הכלב.

אלמוג, כך נדמה, כה התרגלה להטיל על תלמידיה תרגילי כתיבה, שהיא מטילה שכמותם גם על עצמה, ואוספת את תוצאותיהם הטובות לספר. אין כוונתי לומר שהיא כותבת כתלמידת סדנאות. תרגילי הכתיבה שהיא אספה לספר הם תרגילים מצוינים. הם משקפים כושר התבוננות ותיאור מרשים. בייחוד מרשימים סיפורי ההזיה שלה. ובכל זאת, הסצנות והאטיודים המאוגדים בספר על תקן סיפורים נראים בעיקרם פרי משימות. "תארי את חווייתה של אישה מנוצלת מנקודת מבטה". "כתבי סצנת המשך לסיפור מהתרגיל הקודם". "מה אומר לך המושג ציד חזירים". "שחזרי בטכניקה מקורית את זיכרונה האבוד של אישה מוכה". "נסי להמציא טכניקה שלא הייתה כמוה וללכת עליה עד הסוף גם אם זה לא עובד".

צור ארליך

—————–

האב הנעלם

עטיפה_-_הרים_אני_רואה(1)הרים אני רואה

רועי בית לוי / עם עובד / 489 עמ‘

בן יוצא לפגוש את אביו בשדה התעופה ונקלע לסיוט בלתי צפוי: אביו אינו יורד מן הטיסה שבה היה מתוכנן להגיע. הבן, כצפוי, יוצא לחפש את האב הנעלם. תוך כדי כך מתעוררות שאלות הנוגעות לאב ולקשרים בינו לבין הבן.

מסע החיפוש מוליך את הבן – הנטוע מבחינה פיזית ונפשית בהוויה הישראלית – הרחק מן ההווה, בזמן וגם במקום. הוא מתחקה אחר עקבות האב בכל הכתובות הממשיות שבהן התגורר לאורך חייו, ובמסע החיפוש הזה אינו פוסח גם על מחוזות הדמיון, השקר והאגדות המשפחתיות.

המסע לוקח אותו ממונטווידאו המנומנמת של שנות הארבעים, דרך איי המאלווינאס הנידחים ערב פרוץ מלחמת ארגנטינה־בריטניה המוזרה, ועד למדבר הישראלי ההולך ומתפשט ובולע את הארץ. הבן משוטט במרחבי המדבר, אך לקורא נדמה כאילו כל הזמן הוא נע בנקודה אחת מסביב לצירו.

החיפוש הממושך מזמן לבן, ולסופר, די זמן והזדמנויות לבקר, כצפוי, את המציאות הישראלית, המתוארת בספר במונחים דיסטופיים ללא חמלה: ארץ ענייה ולוהטת שהולכת וקורסת אל תוך עצמה. ארץ צחיחה ומדברית, שהובסה על ידי בצורת ממושכת ועל ידי "המצב". מדינה שיושביה מיואשים ממנה, מתנכרים לה ומחפשים את עתידם מחוץ לה.

זהו ספר ביכורים בעל פוטנציאל גדול, שמעיד על יכולתו של הסופר לתאר מצבים ונופים ולחדור לפנימיותו של הגיבור שלו. למרבה הצער, הסופר אמנם מרשים בכתיבתו המליצית אך יש שהלשון העשירה, על משפטיה המורכבים והמפותלים מדי, יוצרת תחושה של גודש ומלל אין־סופי. סוד הצמצום ויכולת האיזון נעדרים מהספר לגמרי. כך גם חסרות בספר הפגות־מתח קלילות, מעט הומור ופרספקטיבות התבוננות שמתרחקות קצת מן ה"אני" – מרכיבים שאפילו במצבים קשים יש בהם צורך קיומי, בחיים כמו בספרות.

התוצאה היא ספר שמעורר התפעלות מן היכולת הספרותית של הסופר, אבל גם גורם לתחושה של עודפות, כבדות ומועקה שאינה מרפה. בסופו של דבר אותי ניצחה המועקה. הספר התיש, יצר תחושה של ניכור מגיבור הסיפור ומן הסיטואציה, וגרם – בניגוד לסופרלטיב הנפוץ – להניח את הספר מהיד.

זה מצער, כי "הרים אני רואה" הוא ספר בעל פוטנציאל ספרותי ותוכני. הספר והסופר כאחד היו יוצאים נשכרים אילו נגעה בספר ידו החזקה של עורך מצויד במספריים, שהיה מקצץ במשקל העודף ומשאיר את מה שנחוץ ליצירת קצב סיפורי ומתח, תוך שמירה על האיכות הספרותית שוודאי מצויה בו.

חבצלת פרבר

——————–

אשליית הפטריוטים

F0_0180_0000_AviPrimor488המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי

אבי פרימור 
/ שוקן / 336 עמ'

זהו מסוג הספרים שהולכים ומשתבחים תוך כדי קריאתם, בהשוואה לספרים שכבר לפי המשפט הראשון אתה יודע שהם טובים. בראשית הקריאה אכן היו לי השגות על הכתוב, ובלבי ניהלתי דיאלוג עם הסופר: למה אתה צריך להסביר כל כך הרבה? תן לדברים להסביר את עצמם! הסתייגתי ממשפטים כמו: "שני הוריו היו קשוחים, אך אמו הייתה הרגישה מביניהם". או: "אביו בקושי שם לב לרגשותיהם של אחרים, אך היה רגיש מאוד לעצמו". ואולם, בהמשך הקריאה, עם התפתחות העלילה, חשתי שהעניין הרב שבספר מאפשר לי להכיל גם את עודף ההסברים וה־"telling“ הרב.

במרכז הרומן שני גברים צעירים המתוארים החל מילדותם. שניהם נסחפים ברוח הלאומנית של מלחמת העולם הראשונה ומונעים על ידי הצורך להוכיח שהם לא פחות גרמנים/צרפתים מהאחרים. במהלך העלילה מעומתים לואי ולודוויג עם גילויים אנטישמיים המאתגרים את אמונתם בשוויון הבסיסי שבין אזרחי המדינה. בד בבד מתוארת ההתבגרות הנפשית והמינית, אבל לא מצאתי יתרון ספרותי בפירוט האנטומי של יחסי מין שונים המתנהלים ברומן. לטעמי, דווקא הכיסוי עשוי להמחיש את הארוטיקה יותר מאשר הגילוי המדוקדק.

הרומן בנוי משתי עלילות מקבילות המובאות לסירוגין ומזינות אחת את השנייה. הדמיון ביניהן מדגיש בעיקר את היסוד האידאי שבספר, ואילו השוני תורם ברמה הפסיכולוגית. כך למשל, דמותו של האב המבין והאמפתי של הגיבור לואי מבליטה את הקפדנות הנוקשה של אבי לודוויג, וגם ממחישה את הניגוד המנטלי בין שתי התרבויות – הצרפתית והגרמנית.

על הספר כולו נסוכה אירוניה היסטורית חריפה. המחבר, שמשפחתה של אמו נספתה כולה בשואה, יודע הרבה יותר מגיבוריו, והוא מציג את אשליותיהם כביטוי לעיוורון התודעתי של הקהילות המתבוללות. אין ספק שנושא זה חולש על הרומן כולו: אשליה מציפה מול פיכחון של מתי מעט. נושא מרכזי אחר הוא “המלחמה הגדולה“ הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליונים ממיטב הנוער בעולם, ביניהם מאות אלפי יהודים. המחבר מתאר את “מלחמת החפירות“ האיומה ואת תנאי החיים הבהמיים שנכפו על החיילים. בולט המסר של חוסר המשמעות וחוסר התוחלת של הקטל ההמוני.

אחד הקטעים הבלתי נשכחים הוא תיאור מפגש מפתיע עם חיילי האויב באחת ההפוגות; נוכח רגעי האחווה, כאשר האויב נחווה כסתם איש צעיר, מומחש היסוד האבסורדי שבמלחמה. אפשר להניח ש“במערב אין כל חדש“ של אריך מריה רמרק ו“השיגעון הגדול“ של אביגדור המאירי השפיעו על הסופר בהיבט של תיאור זוועות המלחמה, אבל הספר מבוסס על מסמכים אותנטיים ועל מחקר רציני של המחבר.

חוזקותיו של הרומן במבנה המצוין ובאנלוגיות המורכבות. היסוד העלילתי חזק מאוד ואין ביצירה רגע דל. אין ספק שהרומן הראשון של אבי פרימור הוא סיפור הצלחה: רומן היסטורי מרגש, עם רגעי שיא מרתקים; סיפור ריאליסטי צלול הממחיש מצבים היסטוריים בעוצמה רבה.

רבקה שאול בן צבי

————————–

הספקטרום הדתי

300141052bאוויר בצורת נערה

חדווה ברגמן / כנרת, זמורה־ביתן / 224 עמ'

העולם החרדי מאופיין בהסתגרותו, ולכן יצירות שמתארות את העולם הזה תמיד סקרנו וזכו לפופולריות. חלקן, שבאו מחוצה לו, לא דייקו בפרטים או שיצאו כנגדו. אחרות הקפידו על דיוק ואמינות עד לפרט הקטן ביותר וגילו אמפתיה לעולם המתואר.

כזה הוא גם "אוויר בצורת נערה", המביא את סיפורה של חדווה ברגמן (שהוא גם שם העט של המחברת), רווקה בת 24 – קשישה במונחים חרדיים – שעובדת בחברת הייטק ומחפשת חתן. הספר מתרחש במשך שנה שלמה בחייה, כאשר כל פרק מתאר חודש עברי אחד בשנה. הוא כתוב בגוף ראשון ומכניס אותנו לנבכי נפשה של הגיבורה.

חדווה רואה את העולם בעיניים שלה. אמנם זה לא נאמר במפורש בספר, אך נראה כי כמו גיבורים לא מעטים בזמן האחרון, גם חדווה נמצאת אי שם על־פני הסקאלה של הספקטרום האוטיסטי. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא הייתה לבד, לא היו לה חברות, היא לא ידעה איך צריך לתקשר עם אנשים, וגם היום כשהיא נכנסת לחדר היא לא יודעת איך להשתלב בו נכון. גם בדייטים שאליהם היא יוצאת היא לא יודעת איך להתנהג ולרוב יושבת בפגישה ושותקת.

הראייה שלה את העולם שונה וייחודית והיא לא תמיד מבינה את הכללים שלו, בייחוד קשה עליה ההבנה בגלל החברה המעורבת שבה היא נמצאת – חילונים, דתיים וחרדים. היא רוצה להיעלם, להפוך לאוויר, ובעיקר להיות רגילה. היא מיואשת ממצבה וכל הזמן שבויה בחלומות ובאשליות על עתיד מתוק יותר, אבל נשארת פסיבית ולא עושה דבר על מנת לצאת ממצבה.

אם זה לא מספיק, חדווה מתוארת כמי שסובלת מהפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) בהקשר הדתי: הדאגה שמא היא לא קיימה מצווה כלשהי בדיוק כמו שצריך, הלחץ סביב הניקיונות שלפני פסח וסביב הריכוז והכוונה הנדרשים ממנה בתפילה.

תיאור החברה החרדית בספר הוא מרתק, מכיוון שהוא נכתב מעיניה של בת החברה הזו. היחס שלה הוא אמביוולנטי – לצד תיאור של חברה שדואגת לשידוכים, היא מציינת את הלחץ ואת הציפיות לחתונה מהירה; את מסכנותה של נערה שיוצאת מהסמינר ולא נישאת מיד, לצד ערכי המשפחתיות והכבוד ההדדי.

הניתוח העצמי הבלתי נפסק של חדווה, שמאשימה את עצמה, ומתוך כך את החברה החרדית, מביא להזדהות עם דמותה ולכאב. הספר מרגש, זורם מאוד וחריג בנוף הספרות הישראלית. נדמה שגם בני מגזרים אחרים, מלבד הציבור החרדי, יוכלו למצוא נקודות דמיון בין מצבה של חדווה לבין מתחים משפחתיים וחברתיים דומים. זהו ספר שלא כדאי להחמיץ אותו.

גלעד נדלר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א סיון תשע"ה, 29.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במאי 2015,ב-גיליון נשא תשע"ה - 929, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הביקורת על אליענה משעשעת אבל מאוד לגופו של אדם, דעותיו וקשריו המשפחתיים. היה מקום לטעמי ליותר ריחוק אובייקטיבי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: