שנת חייו האחרונה של קפקא, שאותה בילה בצוותא עם אהובתו דורה דיאמנט, מתוארת בפירוט ובסגנון ייחודי בספר חדש. חבל שנשמטה ממנו דמותו כסופר

יפעת החיים

מיכאל קומפּפמוּלר

מגרמנית: ארנו בר

שוקן, 2015, 203 עמ'

מרבית הפרשנים מאוחדים בדעה שסיומת הסיפור האחרון שכתב פרנץ קפקא על ערש דווי, "הזמרת יוזפינה או: עם העכברים", בעוד פתיל חייו מתקצר והולך במהירות, נכתבה על עצמו ועל מותו הקרב ועל יחסי הניכור והקרבה, השנאה והאהבה שלו לעם היהודי. סיפור שהוא מעין חשבון נפש אחרון והספד מלא אירוניה של קפקא לעצמו.

… וכך התנהלו הדברים בסופו של עניין. יוזפינה נעלמה. היא לא רוצה לשיר, אפילו לא שיבקשו אותה, היא נטשה אותנו הפעם לגמרי… אבל העם, ללא אכזבה גלויה, עם־אדון, שוקט ורגוע בתוך־תוכו, שבדרכו הסדורה יודע רק להעניק מתנות ולעולם לא לקבל, אפילו לא מיוזפינה; העם הזה ממשיך בדרכו…

יוזפינה, לעומת זאת, גולשת במדרון. קרוב היום שבו יישמע ציוצה האחרון – ויידום. היא רק אירוע חולף בסיפור הנצחי של עמנו, והעם יתגבר על אובדנה. זה לא יהיה קל; אך… האם הייתה זמרתה של יוזפינה בחייה צלולה ומלאת חיים יותר משיהיו הזיכרונות שיוותרו אחריה? ואולי דווקא בזכות יכולת־ההשתמרות שלה בזיכרונותיו העריץ העם בתבונתו את זמרתה של יוזפינה?

ייתכן, אפוא, שלא נחוש כל כך באובדנה של יוזפינה. ואילו היא, משוחררת מכבליה הארציים, תיטמע בין תועפות גיבורי אומתנו, ועד מהרה תזכה בשכחה גואלת בין שאר אחיה ואחיותיה…

(מגרמנית: ח"פ)

ציטטתי מהסיפור הזה דווקא משום שהולדתו של קפקא מצוינת בפירוט יחסי בספרו יוצא הדופן של מיכאל קומפּפמולר, העוסק בשנת חייו האחרונה של הסופר: מאביב 1923 עד פטירתו ב־2 ביוני 1924, בגיל 41 בלבד, ממחלת השחפת. במרכז הספר שניים: "הדוקטור" – הוא פרנץ קפקא, ודורה דיאמנט, אהובתו האחרונה, והיחידה בין הנשים בחייו שאיתה חלק קורת גג אחת.

בחר לעצמו נשים שלא יכלו להפוך באמת לרעיות לחיים. פרנץ קפקא
צילום: גטי אימג'ס

נשים בחייו

סיפור אהבותיו של קפקא הוא פרשה הראויה לדיון נפרד בשל מוזרותה ומשום שהיא משקפת היטב את מבוכי נפשו ונפתוליה. ילדותו ונעוריו בצלו של אב קשוח, שתלטני ולפעמים אלים, ולצדו אם מפוחדת וחסרת אונים ושלוש אחיות – שנים שהבריחו את קפקא מבית המשפחה ושלחו אותו לחפש אהבות בזרועות נשים, מבלי שיהיו לו כישורים להתמודד עם חיי זוגיות של ממש. מלבד ההליכה לזונות, שנחשבה לנורמטיבית באותו זמן ומקום, ומילאה מקום נרחב למדי בחייו הבודדים של קפקא ובשיח־הגברים שלו עם אביו, הוא בחר לעצמו תמיד נשים שלא יכלו להפוך באמת לרעיות לחיים. פליצֶה בָּאאור הייתה נוקשה, המונית ודעתנית. יותר משאהב אותה ירא כנראה מפניה, ואת רוב תקופת הקשר העבירו בחילופי מכתבים בינעירוניים. לאחר שהכירו בשנת 1917 נפגשו פעמים אחדות בלבד, והפגישות היו תמיד קצרות. ובכל זאת פרנץ ופליצה התארסו פעמיים, ופעמיים הוא ביטל את האירוסין.

אחריה הייתה יוליה ווריז'ק. הם הכירו ב־1918. יוליה הייתה בחורה יפה ועדינה אבל ממעמד נמוך, והיא עצמה עבדה כפקידה וכחדרנית. הנישואים המתוכננים ל־1919 בוטלו בלחץ הוריו של פרנץ, בטענה (שאולי הייתה נכונה) שהיא מנהלת פרשיית אהבים עם גבר אחר, במקביל לקשריה עם בנם. ב־1920 ניתק פרנץ את הקשר, כי אז התאהב במילנה יסנסקה. עם זאת הוא ויוליה נשארו ידידים טובים עד לנישואיה לגבר שעמו (אולי) בגדה בפרנץ.

על מילנה יסנסקה אפשר לכתוב אנציקלופדיות. היא הייתה אישה מרשימה, עיתונאית, אינטלקטואלית ויפהפייה. צ'כית שהייתה נשואה לגבר יהודי אלים ומכה, שבגד בה עם נשים אחרות. למזלו של קפקא, מילנה סירבה לעזוב את בעלה וכך יכלו לנהל קשר אהבה בעל עומקים רגשיים ואינטלקטואליים מבלי שסכנת נישואים תרחף באורח ריאלי מעל לראשו. תחת הכיבוש הנאצי של צ'כיה במלחמת העולם השנייה פעלה מילנה במחתרת, הצילה יהודים ופליטים פוליטיים, ונספתה במחנה ריכוז ב־1944. הקשר עם מילנה נשמר גם לאחר שנפרדו "רשמית", והיא נותרה אשת סודו של פרנץ גם כשהכיר את דורה דיאמנט ב־1923.

הדוקטור קפקא היה אז בן 40 ודורה בת 23. היא הייתה פליטה מפולין שברחה לגרמניה, בין השאר מאימת אביה החרדי והנוקשה, שרָדה בה ובאחֶיה. העובדה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות, שעסקה בעבודות נחותות כגון טבחית בבית ילדים יהודי ושהייתה אזרחית זרה בעלת מעמד לא בטוח, ובעיקר אופייה הרך, החמימות והוותרנות שלה ונכונותה האין־סופית לתמוך ולטפל ולא לדרוש דבר לעצמה, התאימו לקפקא. לראשונה בחייו הצליח לחיות עם אישה בבית אחד, והיא טיפלה בו במסירות אין־קץ בחודשיו האחרונים והקשים.

חדירה לנפש

הסיפור עוקב אחר האהבה והתלות המעמיקה בין השניים, אחר ההידרדרות במצבו של פרנץ, אחר הנדודים שלו מעיר לעיר וממקום למקום – כשדורה תמיד נמצאת לידו או הולכת בעקבותיו כדי להיות איתו, לתמוך בו ולסעוד אותו. אנו קוראים על ה"שדים" שמבעתים את שנתו של קפקא, על דיכאונות וחולי שמקורם גם נפשי ולא רק פיזי, שחייבו אותו לצאת לגמלאות מחברת הביטוח שבה עבד, כשהיה בן פחות מ־40.

לצד שני הגיבורים, פרנץ ודורה, אנחנו מתוודעים למשפחתו של פרנץ ולקשריו הבעייתיים עם הוריו, וכן לאחיותיו אֵלי, וָאלי ואוֹטָלה. אוטלה מצטיירת כקרובה במיוחד לפרנץ, עם רמז למשהו שחורג מקרבת אחים רגילה. מקום נרחב מוקדש לחבריו של קפקא ובייחוד למקס בּרוֹד, שאחראי להישרדות של מרבית כתבי הסופר, לאחר שברוד המרה את צוואתו המפורשת וסירב לשרוף אותם.

במקביל, מתוארות הנסיבות החברתיות והכלכליות (האנטישמיות בגילוייה המינוריים־עדיין בגרמניה ובאוסטריה והאינפלציה הנוראה בגרמניה של ראשית שנות העשרים) שהוסיפו קושי לחייו של קפקא. הבעיות הכספיות, המעברים מבית לבית ובעיקר ממקום מרפא אחד לאחר מתוארים לפרטי־פרטיהם, אבל סגנון הכתיבה הפיוטי־כמעט של קומפפמולר ויכולת החדירה שלו לעומקי נפשם של גיבוריו הופכים גם מצבים רפואיים לספרות איכותית ובעלת ייחוד.

נציין גם בקצרה שלאחר מות קפקא נישאה דורה לקומוניסט יהודי, ילדה לו בת ונמלטה מן הנאצים לברית המועצות. לאחר כליאתו של בעלה בגולאג הסובייטי הצליחה להגר לאנגליה ושם נפטרה בגיל 54.

זה אינו ספר קל לקריאה, אבל הוא מותיר בלב הקורא רושם עמוק בייחודו ובסגנונו. סגנונו המיוחד של הספר (הכתוב כמעט רק בגוף שלישי, ללא דיאלוגים או "זרם התודעה") זכה להעברה מוצלחת לעברית על ידי ארנו בר. התרגום אמנם סובל פה ושם מ"גרמניזמים", אבל בזכות נאמנותו למקור הוא משמר יפה את רוח הדברים ומעביר לקורא גם מעט מרוח הזמן האופיינית לזמן ולמקומות שבהם מתרחש הסיפור וליהדות מרכז אירופה שלפני השואה.

חולשה בולטת של הספר לטעמי היא בכך שאינו משקף באופן מספק את צד הסופר באישיותו של קפקא. היה מקום לשלב מובאות כלשהן מספריו, או למצוא דרך אחרת כדי לעבות את דמותו באמצעות העשייה הספרותית שלו. תהליך היצירה מהווה חלק מהותי מעולמו של אמן־יוצר, ובייחוד של אמן כמו קפקא, ובלעדיו נותר הדיוקן חסר. רק פרקי הספר האחרונים מכילים הדגמה כלשהי מתהליך הכתיבה והפרסום של סיפורי קפקא, אבל גם אז קומפפמולר מוותר על ההזדמנות להצביע על המקבילות הבולטות לעין בין תוכני הסיפורים לחיי קפקא. מאחר שהרומן הנוכחי קצר יחסית (בעברית, כמו בשפת המקור), חוסר זה מצער במיוחד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015