הרדידות המערבית של ימינו הביאה את הספרות העכשווית לשוב מאה שנה אחורה, אל הקלאסיקה של ראשית המאה העשרים

בסדרת המופת "מד־מן", המתארת את הווי החיים בעיר ניו־יורק בשנות השישים של המאה הקודמת, מתרחש מאורע מכונן בתוככי חברת הפרסום שבה עובדות הדמויות; מאורע שעתיד לשנות הרבה בחייהן הפנימיים. בְּרט קוּפֶּר, בעל המניות הגדול בחברה, אדם שטחי ופונקציונלי בעליל, רוכש ציור אקספרסיוניסטי־מופשט מקורי מאת מארק רותקו בסך עשרת אלפים דולר, תולה אותו בגלוי במשרדו ומסקרן את עובדי המשרד הבכירים, שבדרך כלל לא רשאים להיכנס למקדש המעט שלו.

בהתגנבם למשרדו בעת חשכה נותרות הדמויות מבולבלות למדי נוכח יצירת האמנות המודרנית. “אז אלו ריבועים מטושטשים, מה?“, מפטירה המזכירה, “זה מעניין“. “שתי אפשרויות…“, מציג מנהל המדיה, “או שקופר אוהב את זה, ואתה חייב לאהוב את זה, כמו במצב של ‘בגדי המלך החדשים‘, או שהוא חושב שזאת בדיחה, ואתה תיראה טיפש אם תעמיד פנים שאתה מבין את הציור. אנשים כמוהו מעמידים פנים שהם מבינים דברים כאלו. אולי יש לו כאן חוברת, משהו שמסביר את זה…“.

להבדיל מהם, ראש מחלקת הלקוחות, אמן־למחצה בהיחבא, מגלה משהו אחר בציור המוזר. “אני לא חושב שאמורים להסביר את זה“, הוא אומר. “אולי אתה אמור רק לחוות את זה. כי כשמסתכלים על זה מרגישים משהו, נכון? זה כמו להסתכל אל תוך משהו מאוד עמוק. אפשר ליפול פנימה“. ימים מאוחר יותר, בעת שיחת סיכום שבועית, מעז מנהל המדיה ושואל את קופר לדעתו על אודות הציור. “אתה פה בשביל מספרים, תיצמד לזה“, אומר לו קופר. “אל תטריד את עצמך בענייני אסתטיקה, זה יעשה לך כאב ראש“.

"אל תטריד את עצמך בענייני אסתטיקה, זה יעשה לך כאב ראש"; הציור של מארק רותקו, מתוך "מד מן"
צילום מסך

מסע אל העבר

הקטע האֶפִּי המצוין הזה ממחיש הרבה מהיחס החדש שנוצר לא רק בין החברה והאמנות הפלסטית, אלא אף בין החברה והאמנות בכללותה, במיוחד כשהדבר נוגע לספרות. החל משלהי המאה התשע־עשרה ועד אמצע המאה העשרים חוותה הספרות על כל סוגיה ומיניה – מספרות ילדים, דרך שירה ומחזות ועד פרוזה – טלטלות עצומות שיצרו עולמות חדשים ומרתקים, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה צורנית. אך טלטלות אלה גם נשאו בחובן את פרי מיתתן שלהן, שכן החידוש בפן הצורני גבר פעמים רבות על היכולת לתפוס את הפן התוכני, אשר לעתים, באופן מכוון, אף בוטל תחת מכבש הצורה המתחדשת.

למעשה נוצר מצב כמעט אבסורדי שבו ככל שהלכה והתפתחה האמנות ביכולתה לתאר את מציאות חיינו, הפנימיים כחיצוניים, היא הפכה פחות ופחות נגישה עבור הקוראים שעבורם נועדה. ועם כל זאת, על אף הקושי המובן מאליו לחזור היום אל הקאנון של המאה הקודמת, נדמה כי התנועה באוטוסטרדת הספרות העכשווית לוקחת בשנים האחרונות פרסה חדה וברורה חזרה אל אותה כיכר סואנת, אל ספרות התקופה המורכבת והמסובכת של שלב המעבר מהמאה התשע־עשרה למאה העשרים; תקופה שאין שנייה לה בכל תולדות הספרות בחדשנות ובפרובלמטיקה הקיצונית שאפיינו אותה יותר מכול.

אך מהו בדיוק אותו קאנון ספרותי השב וקורם עור וגידים? הרי תרגום מעודכן או הוצאה מחודשת של קלסיקות דורשים גם מספר לא מבוטל של קוראים, ולפיכך נשאלת השאלה אילו יצירות בדיוק מתוך הקורפוס רב־הממדים של ספרות המאה התשע־עשרה והמאה העשרים שבות וחוזרות למדפים. התשובה לכך טמונה, במפתיע, בדפוס אנושי די בנלי. כמו בכל רטרוספקטיבה הזמן עושה את שלו. האדם בורר לו מן העבר את אשר נצרך לו למען ההווה.

בעוד הספרות האקספרימנטלית הלכה והשתכללה, צמחה לצידה בקצב מסחרר ספרות כמו־אחרת, שפעמים רבות מוזכרת איתה באותה נשימה, בצדק ושלא בצדק. ספרות זו ביקשה לאמץ אל חיקה את עזרי הטכניקה החדשה כאמצעי לתיאור המציאות כהוויתה, תוך איזון מתמיד בין הצורה ובין התוכן עד גיבוש סופי של היצירה האמנותית כדבר־מה שלא רק יהיה פורץ־דרך, אלא שבדרך זו יוכלו לא רק בודדים ללכת עד הקצה בלי למעוד וליפול לתהום בטרם עת (ההתלהבות מה"האחים קרמזוב" ו"סטונר" כדוגמה עדכנית).

להלכה, לא ניתן לסווג את ההבדל בין שתי הספרויות באופן שיהיה חד ערכי לקבוצות שונות של סופרים, שכן פעמים רבות יוצרים דגולים כתבו יצירות שונות מאוד בצורתן, אף־על־פי שכל אחת מהן ניסתה להעביר את אותו המסר (וולף ות"ס אליוט כדוגמה). נקודה זו רק מחדדת את ההבנה שהספרות האקספרימנטלית ברובה אינה התרברבות או מצג שווא, אלא מעין פסגה אחת ברכס הרים השונים בגדלים ובפרופורציות, אך לא בפרספקטיבות; רכס שאותו אנו מזהים היום כחלק האחרון של הקאנון הספרותי העולמי המתפרש על פני אלפי שנים, ושממנו אנו בוחרים את אשר נצרך לנו היום.

אבל מה בעצם אנו דורשים מאותם קלסיקונים עבשים? מה חסר לנו בספרות התקופה שאנו נצרכים לעשות אחורה־פנה כדי למצוא קתרזיס מסוים דרך המילים הישנות? אמנם הספרות בימינו אינה משתווה ברמת התחכום שלה לזו של הקודמות לה, אך בהחלט לא ניתן להכליל את סך כל העבודות ולומר כי לא נכתבת ספרות טובה, ולעתים רחוקות אף פורצת דרך (שבתאי בארצנו וזבאלד מעבר לים, כדוגמה), ומכאן שהשאלה רק הולכת ומתחדדת. לפיכך נראה כי שורש המסע אל העבר מבקש אחר דבר־מה שספרות התקופה לא יכולה לספק מעצם טבעה ומהותה, ולא מפני איזושהי מגרעת אסתטית.

מגמה מהפכנית

עם פריצת תרבות הריק של האלקטרוניקה והידוענים לחיינו החל משנות החמישים ואילך, עברה מציאות חייהם של בני האדם בעולם המערבי שינוי מהותי עצום, המכוון אל הרדדה והשטחה של קונפליקטים עד כדי מכניזם אנושי. שינוי זה, המוצב מאז ועד ימינו על גרף אקספוננציאלי ההולך ומתקצן, מתקדם בנתיב מנוגד לזה של הספרות כפי שאנו חושבים שהיא אמורה להיות: עמוקה, עשירה, פנימית, מחשבתית ובעיקר אינטרוספקטיבית. כפועל יוצא מכך, מובן כי הנטייה החדשה לעורר את הקלסיקונים מרבצם, משמעה בריחה מן העולם כפי שהוא אל מציאות אחרת. מציאות שהנפש מבקשת מטבעה בשל אי היכולת שלה לחיות בתוך מיטת הסדום הרוחנית הקרויה המאה העשרים ואחת.

במובן מסוים ניתן לומר כי זוהי מגמה מחתרתית מהפכנית, שבהעלותה את ערכי "הריאקציה הספרותית" מבקשת ליצור עולם רוחני חדש־ישן המבוסס על המתח הכה עז בין מציאויות חיים הנעות בין שתי תקופות זמנים מנוגדות, או ליתר דיוק בין שני קיומים שונים בשורשם. "כאשר אנו קוראים את יצירותיהם של טובי הסופרים של המאה התשע־עשרה ושל המאה העשרים, אנו רואים כי הם מנסים להגדיר את הטבע האנושי ולהצדיק את החיים ואת כתיבת הספרים", תמצת סול בלו.

"נותרה רק דרך אחת להציל קלסיקון", כתב הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט לעורך ה"נויה רונדשאו", שביקש ממנו לכתוב משהו לרגל שנת המאה למותו של גתה, "והיא לוותר על ההערצה כלפיו ולהשתמש בו לישועתנו אנו – כלומר להרפות מן הקלסיציזם שלו, לקרב אותו אלינו, לעשות אותו לבן־זמננו, להפעיל שוב את הדופק שלו באמצעות עירוי דם מעורקינו שלנו, שהמרכיבים שלו הם תשוקותינו שלנו – ובעיותינו שלנו. במקום להיות בני מאה ביובל המאה הזה, בואו ננסה להשיב לתחייה את הקלסיקון שלנו מתוך שנטבול אותו שוב בחיים".

"צוואה" זו של אי גאסט משנת 1932, אשר נכתבה בימים רוויים נפשית עד להתפקע, השונים בתכלית מימינו אנו, כיוונה לכך שאת החיים אז אפשר וניתן היה להאיר על ידי כתבי העבר; ניתן היה לבנות ולהיבנות מהם. עם זאת, נדמה כי אם אי גאסט נאלץ היה לכתוב היום את אותו המכתב, אולי היה חותם ואומר כי במקום להיות כלים ריקים ביובל המאה הזה, כדאי יהיה להשתמש במציאות חייו של הקלסיקון כתחליף למציאות חיינו אנו.

ספרו של גל אורן "שברים במראה – שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית" ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015