תגובות לגיליונות קודמים – 924

בתגובה ל"בלתי ניתנת לערעור" מאת שמואל אלירז גיליון פרשת תזריע מצורע

השוואה אומללה

מקריאת תגובתו של הרב שמואל אלירז לדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הבנתי שהכותב בא לחלוק על האמירה שאין לנו ביטחון בגאולה, ובמעשינו אנו יכולים לגרום לנסיגה. וכבר משתוקק אני לשמוע האם הכותב יביא ראיות מקוריות שטרם שמענו עליהן כנגד הדברים. האם יוכיח שגם אם לא נעשה את המוטל עלינו הקב"ה לא יתחשב בכך והגאולה בוא תבוא, ואולי לפחות יביא בפנינו כמה ציטוטים שמעוררים תהייה ומחשבה בעניין.

אך במקום זאת כותב הרב אלירז: "כמחנך תלמידי כיתה י"ב בישיבה תיכונית, עמדתי לא אחת מול חששות שהביעו תלמידי על כך 'שהכול מתפרק'. תחושת אין אונים". שכח הרב אלירז מה שאמר אך לפני כמה מילים, שהרב רבינוביץ' הוא "פוסק חשוב וגדול בתורה", מה שמצריך לפחות לעיין בדבריו בכובד ראש, והשווה את דבריו לטענות תלמידיו בכיתה י"ב. אינני מזלזל חלילה בתלמידיו, ואני בטוח שיש להם טענות ושאלות טובות, אבל היכן ראה מחנכם בדברי הרב רבינוביץ' תחושת חוסר אונים, או טענה שהגלגל סובב אחורה? יש הבדל ניכר בין טענה שהוא סובב אחורה, לבין טענה שהוא יכול לסוב אחור!

בניגוד לרב אלירז, הרב רבינוביץ' אינו מתיימר לומר שהוא יודע לאן סובב הגלגל. מה שקרה לו לרב אלירז הוא שמבלי להעמיק בדברים, וללא שיקול דעת ומתינות, כפי שנדרש כאשר באים לחלוק על דברים שכותב אדם גדול, הוא השווה בין טענות שהוא רגיל לשמוע מתלמידיו למה שקרא ולצערי לא הבין.

ולמרות כל זאת לא הייתי מתיישב לכתוב את התגובה הזו לולי המשפט האומלל שנכתב בהמשך: "נכון שאין לנו מושג כמה שנים יעברו עד שיתברר סופית לתלמידיי ולרב רבינוביץ' שאנו בגאולה ללא דרך חזרה". אפילו היו כל דבריו נכונים וברורים, אפילו סבור הייתי שכל טענותיו מוכחות ואכן טעה הרב רבינוביץ', הייתי כותב את התגובה הזו בשל משפט אומלל זה. הייתי כותב שאמנם צודק הוא בטענתו, אבל גם נימוס וכבוד הם חלק חשוב במלחמתה של תורה. על אחת כמה וכמה כשהוא כלל לא הבין את הטענה העיקרית, ושמע את קולות תלמידיו מהדהדים אליו מדפי העיתון.

יש הבדל גדול בין דברי הרב רבינוביץ' ובין הטענה הרווחת, והמשותפת לחרדים מצד אחד ולחלק מהציבור הדתי לאומי, מצד שני. אלו ואלו סבורים שכאשר התוצאה של התהליך אינה תואמת את מה שהם היו מצפים לו, נמצאת ההוכחה שאיננו בתהליך של גאולה. מי שיקרא היטב את דברי הרב רבינוביץ' לא ימצא בהם טענות מסוג זה כלל וכלל.

כך כתב הוא: "האם מדינת ישראל היא ההתגשמות המיוחלת של חזון הנביאים? בוודאי רק נביא יוכל לדעת זאת. האם פעמי המשיח נשמעים על ההרים? מי מאיתנו מתיימר לזהות את הסימנים?!". יכול הקורא השטחי לחשוב שכאן טמונה הטענה החרדית המוכרת. אבל יש לשים לב שלא נאמרה כאן כל טענה נגד מה שקורה במדינה. אין הרב רבינוביץ' מצר כאן על כך שלא כל תושבי המדינה מקיימים את התורה והמצוות, או שאין המדינה כפי שהוא היה מצפה שהיא תהיה. הדגש כאן הוא רק על כך שאין לנו נביא שיאשר את התחושות. צריך לקוות ובעיקר לפעול בשום שכל בתקווה שהגאולה בוא תבוא, אך כמו בכל דבר, אף הגאולה תלויה במעשינו – יכולים אנו לקדמה וחלילה יכולים להסיגה.

החשש העיקרי של הרב רבינוביץ' הוא שהנחת העבודה שהגאולה אינה יכולה לסגת תגרום לשיקול דעת מוטעה, לזחיחות וחלילה לטעויות חמורות. הנטייה לתלות את יהבנו על הקב"ה, ולהמעיט בחשיבות של מה שאנו עושים, אינה קשורה רק לשאלת הגאולה אלא לתפיסה המחשבתית הכוללת. אמירות המזלזלות במה שאנו בוחרים לעשות, כי ממילא מה שהקב"ה ירצה זה מה שיקרה, אינן נדירות במחוזותינו. עד כדי כך שרבים רבים סבורים שמה שגוזר ה' אינו תלוי במעשינו כלל, וההשתדלות שלנו אינה מעלה ואינה מורידה ורק נדרשת כתנאי שרירותי.

תלמידיו של הרב רבינוביץ' רגילים לשמוע ממנו על החשיבות העצומה של תחושת האחריות שעל כל אדם לחוש באשר לגורלו, וכמובן שעל כל חברה וכל מדינה לחוש באשר לגורלן. דומני שאם היה הרב אלירז נחפז קצת פחות, וטורח להתקשר אל הרב רבינוביץ', היה שומע את ההסבר באוזניו והייתה נמנעת ממנו טעות חמורה זו.

צבי שמשוני

הרב צבי שמשוני הוא ר”מ בישיבת ההסדר “ברכת משה” במעלה אדומים

 ———————-

בתגובה ל"לא רוצים להתמודד" מאת יואב שורק, גיליון פרשת ויקרא

בירור בבית המדרש

יואב שורק טוען על הרב טאו ועל הר המור הן ב"דרך ארץ" והן ב"תורה". אנסה להשיב על טענותיו בכמה הערות. לדבריו, סירובם של רבני הר המור להשתתף בפאנלים ובבמות אחרות "שבהן מתקיים שיח פתוח" הוא התנשאות. אולם ההסבר הוא אחר לגמרי. הגמרא (מועד קטן טז, א) אומרת: "גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? 'חמוקי ירכייך כמו חלאים' – מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר". לא התנשאות כלפי דעות אחרות יש כאן, אלא ענווה ויראה כלפי התורה וכלפי מושאי הדיון – הדור ותהליך התחייה, ומתוך כך תפיסה שהתורה בכלל, ותורת הגאולה בפרט, צריכות להתברר בבית המדרש בעמלה של תורה ובצורה שיטתית, ולא "בשוק" – בהרצאה בפאנל או במאמר בעיתון שאינם מלווים בלימוד רציף ושיטתי. מי שרוצה לאמץ מבט של תורה צריך להתייגע וללמוד מפי סופרים ומפי ספרים, ולא מפי עיתונים או פאנלים.

עוד הוא טוען כי המשפט "אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אז אתה לא תלמיד שלי", שלטענתו נאמר על־ידי רבני הר המור פעם אחר פעם, מבטא התנשאות וכוחנות. אך באמת המשפט המדובר אינו שגור כלל בפי רבני הר המור, ונאמר במקרים ספציפיים מאוד (אני מכיר רק אחד). הרב טאו נזהר בצורה מופלגת מלכפות דעתו על אחרים, וכך הוא נזהר שלא לבקש דבר – גם בנושאים לאומיים קריטיים – ממי שיעשה זאת לא מתוך רצון אלא רק מיראת כבוד כלפיו.

יחד עם זאת, הרב טאו נזהר מאוד בהעברת תורתו בצורה מדויקת, ולכן היה מקרה של תלמיד חכם שנחשב כמייצג את דעתו ושיטתו של הרב טאו, ובבירור עמו אכן נאמרו דברים שכאלו. כי באמת יכול תלמיד חכם מרביץ תורה ומרבה פעלים בישראל להיות אהוב מאוד על הרב טאו גם בלי להיות תלמיד שלו, אך אם אינו מקבל את שיטתו בדברים עקרוניים – אין הוא יכול להופיע ברבים כמייצג אותו. איזו התנשאות או כוחנות יש כאן?

עוד הוא טוען שהרב טאו "בכל עת עלול פתאום להוקיע רב כזה או אחר ש'סטה' לדעתו מן הדרך, בדברים חריפים להחריד" וזו כבר הוצאת שם רע. מלבד מקרה אחד (בפרשת "המחתרת היהודית" לפני למעלה משלושים שנה) הרב טאו מעולם לא הוקיע שום רב. התנגדות חריפה ועניינית לדרכים מסוימות, לשיטות, לתנועות – כן. הוקעה של רב ש"סטה מן הדרך" – לא היה ולא נברא. אתם מוזמנים לחפש ולהיווכח. זוהי רק דוגמה לכך שחלק ניכר מהאווירה סביב התנהלותה של הר המור נובע מ"ניפוח" לא קטן של עיתונאים ושאר אנשים.

יואב מציין כי הקביעה שהרב טאו "שינה כיוון" נתחדשה לו בידי "בני סמכא המכירים את משנת הרב טאו בצורה שאין טובה ממנה". אינני יודע על מי מדובר, אך מוזר שגדולי תלמידיו של הרב טאו, ובראשם הרב עודד וולנסקי, שעוד הרב צבי יהודה העיד על עמקנותו, והוא רבם של קציני צבא ואנשי התיישבות רבים, לא שמו לב שהוא "שינה כיוון", ואותם "בני סמכא" עלומי שם מבינים אותו יותר.

הסוגיות שמעלה יואב בדברי הרב טאו עמוקות מכדי לעסוק בהן במסגרת זו, אך על טענה אחת אי אפשר שלא להגיב: יואב טוען ש"במשך שנות דור הבין הרב טאו את הישראליות החילונית, לפחות בצדדיה האידיאליסטיים, כמבטאת כוח נסתר ופנימי של קודש. לאחרונה הוא הסיק שהיא אינה מבטאת זאת". אינני יודע מה כוונתו במונח "הישראליות החילונית". במגמות החילוניות עצמן הרב טאו, וגם הרב קוק והרב צבי יהודה, לא ראו מעולם קדושה, אלא להיפך: "מחשבות איומות שיכולות להמית עם חי, וקל וחומר שלא להחיות עם מת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 298); כוח נסתר ופנימי של קודש הם ראו בנטייה הלאומית על כל הופעותיה.

מוזר מאוד לטעון שראייה זו השתנתה כנגד מי שמיד אחרי ההתנתקות, כשחלקים ניכרים בציונות הדתית היו "ברוגז" עם המדינה – דחף את תלמידיו לקום וליישב חבלי ארץ חדשים (בחלוצה ובלכיש) בשיתוף מלא עם המדינה ומוסדותיה ועם המועצות האזוריות ה"חילוניות"; על מי שעד היום קציני צבא רבים מתמלאים עוז ומסירות מפיו ומפי תלמידיו. על היחיד שהעמיד אחרי ההתנתקות משנה שיטתית ומקיפה להתמודדות עם המשברים העוברים על הציונות (בספרים "לאמונת עתנו" חלק ח' ו"נשמה לעם עליה").

ולסיום, אמליץ למי שמתעניין בשיטתו השלמה והאחדותית של הרב טאו ללמוד את דבריו ישירות בלי תיווך – בספרי "לאמונת עתנו" (11 חלקים) או בחוברות היוצאות על ידי "שירת ישראל".

עמיחי אליאש

הרב עמיחי אליאש מלמד בישיבה 
לצעירים במעלה חבר

 ——-

בתגובה ל"כיפה סרוגה היא לא הכשר" מאת אלימלך קליין, גיליון פרשת תזריע מצורע

 בין הר המור להר עציון | עמיחי גורדין

אם הייתה בינינו הקשבה הדדית הייתם מגלים פנים אחרות אצל אותם רבנים שאתם חושדים בהם בחוסר מחויבות להלכה. על ארבע גישות ביחסים שבין הקודש לחול 

עשר שנים ישבתי בפני מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין הריני כפרת משכבו, וגמעתי בצמא את דבריו. אהבתי את רבי אהבת נפש. ראיתי מולי דמות המשלבת צדיקות ואמת עם תורה וגדולה. יראתי מפני רבי. יראתי מפני רבי יותר משיראתי מפני רוזנים ושרים.

שליטתו המוחלטת של הרב במכמני התורה ורזיה, חשיבתו המסודרת והאנליטית והרצינות והיסודיות של הרב היו תופעה מופלאה שהאירה את פני המזרח. עוצמתו של רבנו עמדה לו, והוא זכה להעמיד מאות תלמידי חכמים וראשי ישיבות.

שיחות רבות זכיתי לנהל עם הרב. רובן בענייני הלימוד, מיעוטן בענייני השעה. ובכל זאת מכל השיחות צצה לנגד עיניי שיחת חולין אחת שניהלתי עם הרב בחדר האוכל של הישיבה. שאלתי אז את הרב על עלייתו ארצה והוא סיפר לי בצער עמוק על התגובות הצוננות שקיבל אז מהסביבה.

קולו של הרב היה סדוק ועצוב, אבל הוא לא רמז על הבאות. בהמשך סיפר הרב על מסיבת הסיום שהייתה צריכה להיערך בישיבה-אוניברסיטה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. "כשהתחילה המלחמה", סיפר הרב, "ניגשתי להנהלה ואמרתי להם שאיננו יכולים לחגוג כאן באמריקה, בזמן שהחיילים שלנו נהרגים במלחמה בארץ ישראל".

הרב נעצר ושתק. "הם סירבו". דמעות החלו לזרום מעיניו והן התגברו והפכו לנחל. "איך אפשר לשמוח כשחיילים שלנו נהרגים", זעק באוזניי הרב, יובל שנים אחרי אותו אירוע. הייתי בהלם. עשרות שנים אחרי והרב עדיין נרגש כולו ומזועזע מהצער על חיילים שלא הכיר ולא ידע מכיוון שגדל כל כך רחוק מכאן.

זאת דמותו של רבי. גאון בתורה, רציני ויסודי, ירא שמים ואוהב את הבריות אהבה גדולה.

התגובה לדבריו של ר' אלימלך קליין המובאת להלן נכתבה לפני פטירתו של מו"ר ובזווית זאת יש לקרוא אותם. מורי סלד מן המחלוקות והשתדל כל חייו לכבד את החולקים עליו. הרב ליכטנשטיין היה מקפיד לשנות קודם את דברי החולקים עליו ורק אז את דבריו. אני מתפלל לבורא העולם שהצלחתי בדברים שיבואו להלן לדבוק ולו במעט בדרכו של מורי ורבי הגדול. אני מקווה שהדברים יביאו לקירוב לבבות ולא חלילה לזלזול, לטינה ולמדון.

האם בצד ספרי שיעוריו על הש"ס לומדים בהר המור גם את ספרי הגותו המחשבתית? 
הרב אהרן ליכטנשטיין צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

האם בצד ספרי שיעוריו על הש"ס לומדים בהר המור גם את ספרי הגותו המחשבתית? 
הרב אהרן ליכטנשטיין
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

*

לא בשמחה ולא בחדווה מגיב אני לדבריו של ר' אלימלך קליין. לא בשמחה אלא ביראה. יראה בשל הערכתי הרבה לבית המדרש שבו לומד ר' אלימלך. יראה כיוון שעם ישראל זקוק לבתי מדרש המפרים זה את זה ולא מצרים זה את זה. אבל מעל לכול, יראה בשל ההכרה בתרומה העצומה של ישיבת הר המור לציבור הדתי לאומי בפרט, ולחברה הישראלית בכלל.

דווקא משום שההר שעליו קבעתי את מושבי הוא הר עציון ולא הר המור; דווקא משום שאת התורה שלמדתי חב אני לרבותיי הגדולים, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין הי"ו והרב יהודה עמיטל ז"ל; דווקא משום כל זאת, ברור לי שבית המדרש של הר המור צריך להיות משמעותי בחברה הדתית לאומית. העוצמה, הלהט והקדושה שיוצאים מבית מדרש זה צריכים להקרין על כולנו. לישיבת הר המור יש תפקיד חשוב מאוד בדורנו.

ולמרות כל זאת, כמה אומללה ושגויה קביעתו של הר"א קליין בדבר "ניצנים של חוסר מחויבות להלכה שבאים לידי ביטוי אף על ידי רבנים חשובים". סתם הר"א קליין ולא פירש מיהם אותם "רבנים חשובים" המגלים ניצני חוסר מחויבות להלכה. סתם, והניח על השולחן קביעה קשה ונוראית שאין בה לא שם ולא כתובת ולכן גם אי אפשר להזימה או להכחישה.

עם זאת, דברי הר־המור עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כיוון שמכיר אני את הרבנים שבהם נאבקים רבני ישיבת הר המור ושאת ספריהם הם מחרימים, עלי לקבוע בוודאות כי לא מיניה ולא מקצתיה. אותם רבנים שמהם חושש הר"א קליין מחויבים לכל תג ותג בתורת משה. צר לי מאוד, ידידי, אך מחויבותם של אותם רבנים להלכה ולקב"ה לא נופלת ממחויבותם של רבותיך.

מחויבים לכל תג

הר"א קליין הזכיר בצדק רב את הכבוד שנוהגים בישיבת הר המור בבתי מדרש אחרים. בהר המור לומדים הן את ספרי ר' אלחנן וסרמן, שהטיח דברים קשים עד מאוד בראי"ה קוק, הן את ספרי הרב עובדיה והן את ספריו של מו"ר הרב ליכטנשטיין. כבוד והערכה לתורה הלמדנית של בתי מדרש אחרים הם חשובים מאוד. חשובים מאוד אך לא מספיקים. השאלה אינה רק האם לומדים את התורה הלמדנית של בתי מדרש אחרים אלא גם האם לומדים ומתעמתים בנושאים שבהם חלוקים בתי המדרש. האם בצד ספרי שיעורי הר"א ליכטנשטיין על הש"ס לומדים בהר המור גם את ספרי הגותו המחשבתית? האם בצד הערכה לרבנים החושבים אחרת יש הערכה וכבוד גם לדעות שלהם?

פעמים רבות פקדו רבנים שונים את בית המדרש של ישיבתנו. רבנים שונים מאוד מבתי מדרש מגוונים ומנוגדים. ניסינו פעמים לא מעטות להזמין אלינו רבנים מישיבת הר המור. למרבה הצער, לא הצלחנו. פעם אף התקשר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין לאחד מראשי ישיבת הר המור בבקשה והצעה לקיים יום לימוד משותף, בתכנים שיהיו מוסכמים על כולם. לא עלתה בידו.

אף יודע אני, לצערי, על מקרים שבהם ניסו לדבר עם רבני הר המור בענייני מחלוקות וחרמות שעל הפרק אך הטלפון מהצד השני לא הורם. אני מניח שאם הייתה בינינו הקשבה הדדית הייתם מגלים פנים אחרות אצל אותם רבנים שאתם חושדים בהם בחוסר מחויבות להלכה. אני מניח שאם הייתם מכירים אותם בצורה עמוקה יותר, הייתם מבינים בצורה מדויקת יותר את דבריהם. קשה לי להאמין שהייתם מגיעים למסקנות כה קשות אם הייתם שומעים את הדברים על פה ולא רק בכתב.

מסכים אני איתך מאוד, ר' אלימלך, על כך שאין זאת הבמה המתאימה לדיונים מעין אלו. טוב היה לעולם התורה ולציבור אילו דיון זה היה מנוהל בבתי המדרש. טוב היה לכולם אם לא הייתה ננעלת הדלת.

ערך עצמאי בפיתוח העולם

לעניות דעתי (ואדגיש כי איני מייצג את ישיבת הר עציון אלא אך ורק את עצמי), אחד השורשים של המחלוקות בין בתי המדרש שלנו קשור ליחס המדויק שבין הקודש לבין החול.

בחברה החרדית אין עוד מלבד הקודש. הקודש הוא הדבר החשוב היחיד בחיים. אין חשיבות לא לצבא, לא להתיישבות ולא לשאר ענייני חולין. החול חשוב רק במידה שהוא משרת את הקודש. עובדים כדי שנוכל ללמוד תורה. לומדים לימודי חול כדי שישרתו אותנו בלימוד הגמרא. הא ותו לא.

ישנה גם קיצוניות הפוכה. קיצוניות שנמצאת לצערנו בתוך הציבור שלנו, וטוענת שהכול חשוב. גם הקודש חשוב וגם החול חשוב. דעה זו שאינה מבדילה בין החול לבין הקודש מוטעית ומסוכנת. התורה לא עומדת באותו מישור עם כל דבר אחר בעולם. "וכל חפציך לא ישוו בה".

כאן מגיעה גישה שלישית. גישה שלמיטב הבנתי אתם אוחזים בה. החול אכן חשוב אבל רק במידה שהוא הופך להיות קודש. אין מקום לחול שאינו קדוש. גישה זו נותנת מקום לעולם החול בתנאים מאוד מדויקים שבהם החול הינו בעל משמעות וקדושה. הצבא חשוב כיוון שהוא יסוד מלכות ה' בעולם. ההתיישבות חשובה כי היא בניין ארץ ישראל וכן הלאה.

בצד גישה זו, המאפיינת להבנתי הקטנה את בית המדרש של הר המור, קיימת גם גישה רביעית, המאפיינת את בית המדרש של ישיבת הר עציון. בסיס לגישה זאת ניתן למצוא בדברי הרב קוק באורות התורה. הרב קוק דן בשאלה מדוע המשנה במסכת אבות קובעת כי המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה נחשב כמתחייב בנפשו. מדוע כה נורא להפסיק ולהתבונן במעשי הבריאה? הרי כשהאדם מסתכל באילן הוא מתפעם ממעשיו של הבורא?

על כך עונה הרב קוק (ט, ז): "כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת". החול יפה וטוב הוא, יש בו ערך מצד עצמו. אבל התורה והקודש גבוהים הם עשרות מונים מן החול.

הגישה הרביעית מניחה שיש ערך עצמאי בפיתוח העולם, "כל פעל ה' למענהו". יש ערך עצמאי בלימודי חול. יש ערך עצמאי בהנאה ממעשיו של בורא כל העולמות.

אנחנו מפתחים תוכנות מחשב גם כדי להשתמש בהן בפרויקט השו"ת, וגם כדי להשתמש בהן בעולם החול. אנחנו לומדים היסטוריה גם כדי להבין יותר טוב את הגמרא, וגם כי יש בכך ערך מצד עצם הלימוד. אנחנו מטיילים גם כדי להתרענן, וגם כדי ליהנות ממעשי הבורא.

אנחנו שואפים להקים כאן חברת מופת. ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אנו חולמים על אומה שומרת תורה ומצוות המתנהלת בצורה נורמלית, ומהווה חברת מופת ערכית ומוסרית. אנו מנסים ליהנות גם מהקדושה החמורה של התורה וגם מהקדושה הקלה יותר של החול. אנו רוצים אומה המשלבת קודש וחול.

אנחנו מחויבים גם לתורה וגם למוסר ודרך ארץ. אנו מחויבים לציווי הא־ל ואנו מחויבים גם להידמות לא־ל, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום…". אנחנו עוזרים לעני גם כי זאת מצווה וגם כי זה מעשה טוב מצד עצמו. אנו מבינים שאסור לעשות מעשים רעים גם כיוון שהם בעצמותם רעים. ה' הרג את ער ואונן כיוון שעשו מעשים רעים ולא מפני שהמרו ציווי שבו הצטוו.

ביום הנורא שבו יתנגש ציווי הבורא עם המוסר נלך כמובן בדרכו של אברהם אבינו בפרשת העקדה, ונקיים בלי למצמץ את ציווי הבורא. אבל עד אז אנו מנסים לאחוז בזה ובזה.

אנו מודעים לקושי העצום בחינוך בנינו לכך שהכול חשוב, אבל התורה חשובה פי מיליון. זה קשה ומורכב, אבל אנחנו מאמינים בדרך זאת. אנו גם רואים שאפשר להצליח בה.

עליונות התורה

במובן מסוים מחלוקת זו האם החול שואב את כוחו מהקודש או שיש לו ערך עצמאי מהדהדת מתוך מחלוקת עתיקה בין שמאי להלל. שמאי קידש את ימי החול מקדושת השבת, ועל כן אכל בימות החול רק שאריות מהאוכל של השבת. הלל, לעומת זאת, לא פקפק בעליונות קדושת השבת על החול אך קיים בעצמו "ברוך ה' יום יום", ונתן ערך ליום החול מצד עצמו. יום החול חשוב מצד עצמו ולא רק משום השבת.

הבדלי תפיסה זו, ר' אלימלך ידידי, יכולים להסביר את דברי אותם רבנים חשובים שמהם אתה חושש. העובדה שהם נותנים ערך עצמאי למוסר ולחכמה לא פוגעת בכהוא זה בעליונות המוחלטת של התורה ובציות המלא והמושלם להלכותיה ודקדוקיה. #

לגיטימציה לדעות מסוכנות / אלימלך קליין משיב:

ה

רב גורדין התייחס למאמרי בצורה רצינית ומכבדת. מחמת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכל הטענות שהעלה, ואסתפק בחלק מהן.

אתחיל מהסוף – הרב גורדין מנסה לתאר את ההבדל העקרוני בין שיטת הר עציון לשיטת הר המור בהתייחסות לעולם החול. לדבריו בעוד ב"גוש" מייחסים לחול ערך עצמי, הרי שלפי הר המור אין חשיבות לחול כשלעצמו אלא רק כאמצעי לתחולת הקדושה. אנסה לתקן: הר המור (עוד לפני שהייתה הר המור) הייתה הראשונה לתת אמון בעולם החול. הבסיס האידיאולוגי להקמת המכינות שסימנו את המפנה בהתייחסות לעולם החול כאידיאל היה התורה שנלמדה בבית מדרש זה. מי שיעיין לעומק בכרכים הראשונים של ספרי "לאמונת עתנו" ימצא שם את כל היסודות השגורים כיום בפי כל בוגר בני עקיבא – הטוב שבכל תנועה פוליטית, הבנת החילוניות כמרידה בשטחיות ועוד.

אולם בהר המור מאמינים שהאמון בעולם החול מותנה בהבחנה ברורה מאוד מה הוא קודש ואיך צריך להתייחס אליו. אילולא זאת, האמון בחול יכול בקלות להפוך להשלמה עם שטחיות, קטנות וחולשה. בהר המור העיסוק העיקרי הוא בקודש – כיצד תופיע "הקדושה החמורה המקורית" (כפי שציטט הרב גורדין מהרב קוק) בטהרתה. רק כאשר כך יהיה, יוכל החול – "הקדושה הקלה המועתקת" מן הקודש – לתפוס את מקומו הראוי.

"ניצנים של חוסר מחויבות להלכה" אני מוצא ברשימה של פסקי הלכה שפורסמו על ידי רבנים מפורסמים בבמות שונות: היתר הפקעת קידושין לסרבני גט (אם הדבר כה פשוט מדוע נלחם הרי"ד סולובייצ'יק בכזו חריפות נגד הרב פרופ' עמנואל רקמן, הראשון שניסח הסכם קדם נישואין?); היתר הבאת ילדים לעולם על־ידי רווקה מבוגרת מתרומת זרע מ"טעמים הומניים", שמשמעותו הרס כל מושג המשפחה (נגד דעת גדולי ישראל כולל הרב אהרן ליכטנשטיין); חופה "שוויונית" הכוללת ברכות בחופה על ידי נשים; עליית בת מצווה לתורה; קיצור שבעה נקיים; היתר לפילגש בימינו (כלומר: חיי אישות ללא נישואין); ויתור על בלניות במקווה; היתר שירת נשים בציבור; אמצעי מניעה לזוגות צעירים ללא הבחנה; גיור המוני ללא קבלת מצוות; כשרות למסעדות מחללות שבת ועוד.

לגבי רבים מפסקים אלו, כמו גם תופעות נוספות כדוגמת מיזם 929 המשתמש לצורך הנגשת התנ"ך אפילו בפורנוגרפיה, הדיון אינו "בין הר עציון להר המור" – רבני הר עציון יכולים למצוא את עצמם באותו צד של המתרס עם רבני הר המור. אלא שהגישה השונה של הר עציון היא שאִפשרה אותם.

בהר המור סבורים כי שורשן של תופעות אלו הוא אי הקפדה על יחס נכון בין הפנים והחוץ, בין הקודש והחול, בין מה שבתוך בית המדרש ובין מה שחוצה לו, טשטוש גבולות ומדרגות שבין כוחות חשובים ומהותיים הגורם להרס הכול. כשכל זה בא לידי ביטוי בשימוש במקרי קיצון הלכתיים והוראתם לרבים כדרך של לכתחילה – אי אפשר להשלים עם זה. כאשר רבנים ההולכים בדרך זאת צועדים על הגדר, תלמידיהם כבר יחצו אותה.

"בשעת המפזרים כנס"; כדי להתמודד עם תופעות כאלו יש הכרח להתכנס לתוך כותלי בית המדרש. יש צורך להעמיד את הקודש כיסוד המוחלט. כשבישיבת הר עציון נותנים במה לחלק מבעלי דעות אלו ואף לא מוחים כנגדם – הרי זה כנתינת לגיטימציה. על כן רבני הר המור מבחינים את עצמם ממקום זה, לא מתוך ביטול הקודש והתורה שקיימים שם אלא מתוך חשש מן הגישה המסוכנת שמוצאת שם בית.

"עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור".

*

הרב עמיחי גורדין הוא ר"מ בישיבת הר עציון וראש תוכנית צורים, להכשרת מורים מובילים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באפריל 2015,ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.

  1. שמעון ירושלמי

    יישר כוח לרב אלימלך קליין על הסברו הרהוט והמשכנע!

  2. אפשר לדרוש דרשות ולהתפלפל על תורה בשוק וניואנסים של גישות לקודש ולחול.
    עד שהר המור לא מארגנים סדרת ימי עיון וכנסים בהן יוזמנו רבנים מחוץ לחוגם הסגור – אין על מה לדבר.
    חסכו בתגובותיכם ומאמרכם, חסכו בנייר, חוסו על זמננו המתבזבז בקריאת תכנים חלולים שרק מסיטים את הדיון מנקודה פשוטה: אתם לא מדברים עם אף אחד, לא בפומבי ולא בחשאי.

    • על פי אתר 'ישיבת הר המור', מתקיימים פעמיים בשנה 'ירחי כלה', בהם יש שני שיעורים של רבנים אורחים וארבעה של רבני הישיבה, שנים בהלכה ושנים באמונה. בין המשתתפים האורחים: הגאונים רבי זלמן נחמיה גולדברג, רבי אשר וייס, רבי אביגדור נבנצל, הראש"ל רבי יצחק יוסף, הראש"ל רבי אליהו בקשי-דורון, רבי דוב ליאור, רבי דוד דוב לבנון (אב"ד באשקלון) ורבי יצחק אלתר (ראש ישיבת 'שפת אמת' בבני ברק).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חיבה יתירה ל'הר המור'?

      לגבי דברי הרב גורדין על הזמנת אנשי 'הר המור' להרצות בישיבה – כדאי לציין שמדובר כנראה ביחס מיוחד של חיבה, שכן מחיפושיי באתר 'בית המדרש הוירטואלי' כמעט שלא מצאתי שיעורים מרבנים מחוץ לישיבה, לא את הגרז"נ גולדברג, לא הגר"נ רבינוביץ, לא הגר"א שטרן, לא הגר"א בקשי-דורון, לא הגר"ד לאו. נראה שהלכו לקראת 'הר המור' במיוחד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      האורח היחיד שמצאתי, לפי שעה, הוא הגרש"מ עמאר שליט"א, שמסר שיעור ביום עיון על משנתו ההלכתית של הגרע"י זצ"ל.

    • ומקבלין דין מן דין

      נראה שהרכב הרבנים האורחים ב'ירחי כלה' של 'הר המור' עשוי בקפידה, כך שיהיה בו ייצוג לכל מיגזרי היהדות התורנית. שני 'ליטאים', הגרז"נ גולדברג והגר"א נבנצל; שני חסידים, הגר"א וייס והגר"י אלתר; שני ספרדים, הגר"י יוסף והגר"א בקשי-דורון, ושנים מהציונות- הדתית, הגר"ד ליאור והגר"ד לבנון. נראה לענ"ד שגם לאחות הותיקה, ישיבת הר-עציון, המנוסה יותר באירגון כינוסי תורה, כדאי לאמץ את הרעיון, ולהזמין גדולי תורה מכל החוגים לתת בה שיעורים, להרבות תורה ולהרבות פתיחות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. המשפט האחרון בתגובהשל הרב קליין הוא הודאה חד משמעית בהאשמות כלפי הר המור.

    אנחנו מתבדלים ולא רוצים לתת כל לגיטימציה לשיטות תורניות החולקות עלינו (תוך "תירוץ" שמשיטה זו יצאו קלקולים שלא תמיד מחו עליהם כראוי בעיני הר המור)

    משפט שכזה יכול להיאמר רק מצד מלאך השם צבא-ות שמשוכנע ששום תקלה לא יצאה ולא תצא מתחת ידו וכי דרכו מושלמת. קשה לומר זאת על הזרם שהכותב מייצג…

  4. אלימלך קליין,

    בתור אחד שהזדהה מאוד עם מאמרך משבוע שעבר התאכזבתי מתגובתך כאן לרב גורדין ודומני שהאשמת האשמות חמורות שלא בצדק את בית מדרשה של ישיבת הגוש

    נתת דוגמאות לחוסר מחויבות להלכה ועם ביקורתך עליהן אני מזדהה בכל לב אך אין להן שום קשר לישיבת הגוש

    את ה"היתר" לפילגשות הציע בזמנו פרופ' צבי זוהר שלא הגיע מהגוש אלא למד במרכז כמה שנים ול"היתרו" השערורייתי הגיב בנימוק ובתקיפות הרב שמואל אריאל ר"מ בישיבת עתניאל שאחד מראשיה הרב רא"ם הכהן שליט"א הוא בוגר הגוש

    גם הרעיון לביטול השבעה נקיים לא הגיע מבית מדרשה של ישיבת הגוש אלא מד"ר דניאל רוזנק שלמיטב ידיעתי לא קשור אליה ועל כל פנים וודאי שלא בשם רבותיה הוא הגיע עם אותו רעיון שבצדק יצאו נגדו בתקיפות

    גם נושא "המניינים השוויוניים" ו"חופות שוויוניות" ממש ממש לא הגיע מישיבת הגוש וההיפך בכינוס רבני צוהר הרב ליכטנשטיין זצ"ל הצטרף לדעת שאר הרבנים באותו כינוס והכריע שמדובר במניינים הנוגדים את ההלכה[יעויין על כך בדבריו של הרב יהושע שפירא שליט"א באתר של ישיבת הסדר בר"ג תחת הכותרת "מה' יצא הדבר"] והוא גם התנגד לקריאת כתובה על ידי אשה בחופה כפי שנמסר מפי תלמידו הרב יוסף צבי רימון בראיון עמו כאן במוסף שבת

    הרב חיים נבון תלמידו של הרב ליכטנשטיין פרסם ספר שלם שנועד בחלק לא קטן ממנו להיאבק במגמות אלו

    הדוגמא היחידה ממה שהזכרת שאכן היגיעה מרב יוצא הגוש ותלמידו של הרב ליכטנשטיין היא היתרו של הרב שרלו לרווקה מבוגרת לקבל תרומת זרע שניתן בזמנו ועורר הדים וגם אם אכן צריך וראוי להתנגד לכך ולו בחריפות יש לזכור שהיתרים רגישים ניתנו על ידי גדולי ישראל לא פעם והיו מחלוקות לגביהם ואפילו קשות במיוחד [כדאי לעיין בהתכתבות בנושא בין הרב משה פיינשטיין לרב יעקב מרדכי ברייש בעל ה"חלקת יעקב" זכר צדיקי לברכה לגבי היתרו של ר' משה לזוג חשוך ילדים לקבל תרומת זרע מגוי בשו"ת חלקת יעקב אבה"ע מסי' כד]

    אז גם אם אפשר וצריך לחלוק בתוקף על הפסק או על כל פנים על פרסומו ברשות הרבים או בכך שהרב שרלו לקח על עצמו משהו מעבר לסמכותו או יכולתו בפסיקה [וכמו שכתבת גם הרב ליכטנשטיין רבו התנגד לכך] זה עדיין לא הופך את ישיבת הגוש ל"מקום מסוכן"

    לכן אני חושב שלא עשית צדק עם ישיבת הגוש והתורה הגדולה שמגיעה משם ולא ראוי לתקוף אותם על בעבור דעות פסולות שמגיעות בכלל ממחוזות אחרים וכי טוביה חטא וזיגוד מנגיד?

    לדעתי בעניין זה טעית בגדול וחבל

    למען הגילוי הנאות: לא למדתי בישיבת הגוש ולא בישיבת בת שלה ורבותיי המובהקים מהישיבה בה למדתי ברובם הם תלמידי הרצי"ה ור' אברום שפירא זכר צדיקים לברכה או תלמידי תלמידיהם ואת מה שכתבתי לא כתבתי כתלמיד של ישיבת הגוש ובני חוגה ולכן באובייקטיביות כתבתי זאת מתוך הערכה אליהם כשותפים נאמנים לדרך ולבית המדרש וכאל חלק ממוסרי התורה ולימודה בציבור הדתי לאומי ומשום שאני חוש שהם הואשמו שלא בצדק ברעיונות פסולים של אחרים וחבל שכך ולכן רציתי לעשות עמם צדק

    • בס"ד ח' באייר ע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      מי שהחליט שביקורתו של ר"א קליין כנגד 'רבנים המגלים ניצני אי מחוייבות להלכה ולמסורת' מוסבת על רבני ישיבת הר-עציון – הוא הרב עמיחי גורדין בכבודו ובעצמו. לכאורה 'הודאת בעל דין'. ומה לנו שנלין על ר"א קליין שקיבל את ה'הודאה'

      אבל אני לא מקבל 'הודאה' זו. אני בטוח שאכן רבני הישיבה שוללים את התופעות שתיאר ר"א קליין, דוקא חשיבותם של חיי החולין, בפרט בארץ-ישראל, שבה גם החול הוא קודש והקודש 'קודש קדשים', מצריכה זהירות יתירה שחיי החולין יהיו 'על טהרת הקודש' מתוך נאמנות גמורה להלכה ולמסורת ישראל.

      כפי שתיאר הרב עזרא ביק נר"ו, ר"מ בישיבת הר עציון, את דרכו של רבו הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל (בהספדו בהיכל הישיבה), שכל חייו של רבו היו עטופים באדרת של 'להיות עבד נאמן לה'. גם עיסוקו בקודש וגם עיסוקו בחולין היו תשובה לשאלה אחת: 'מה ה' רוצה ממני?'

      אינני חושב שהישיבה אחראית על מעשיהם של חלק מבוגריה (כמו שהר-המור אינה אחראית למעשיהם של כל בוגרי המכינות), אך חושבני שעל רבני הישיבה חלה חובה מיוחדת למחות כנגד תופעות כגון אלה, לבל תהיה צל צילה של הוה אמינא שכביכול הם מסכימים להן.

      הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל עשה זאת לא אחת ולא שתיים. עכשיו מוטלת האחריות על תלמידיו למחות..אין זה נעים. אבל אין ברירה.

      לעזר רב תהיה להם דרכם של הרצי"ה זצ"ל ויבלחט"א הרב טאו נר"ו להעצים את מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, שנוסדה ע"י הראי"ה קוק זצ"ל, ובה יושבים גדולי תורה מכל החוגים, אשכנזים וספרדים, ציונים וחרדים, ויחדיו מגיעים להבנות ולהסכמות המקובלות על חוגים נרחבים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ברה"ר "יושבים גדולי תורה מכל החוגים" אך לא "גדולי *ה*תורה מכל החוגים" ולצערינו לקובעים בדבר אין אפילו שאיפה שכך יהיה ולפעמים אפילו להיפך.
        משכך, הרה"ר במצבה *כיום* הוא גוף חסר משמעות ומסורס שלא מסוגל להוביל מהלכים אלא נגרר ונכנע ללחצים חיצוניים אליו.
        למרבה הצער והבושה להר המור יש חלק (קטן) גם בזה.

    • על חשיבותה של הרבנות הראשית לישראל, ראו במאמרו של הג"ר אהרן ליכטנשטיין, 'הרבנות הראשית לישראל – מבט הלכתי עכשוי', באתר 'דעת'.

    • ומדוע לא חידשו כל זה בימים ההם?

      ולחיים –
      אם נאמר (בניגוד לעצת החכם) 'שהדורות הראשונים היו טובים מאלה', הרי הרבנות הראשית קיימת מזה צ"ד שנים, וישבו בה גדולי עולם כגראי"ה קוק והגר"ב עוזיאל, הגרא"י הרצוג, הגר"י נסים, והגרא"י אונטרמן, הגר"ש ישראלי והגר"א שפירא, הגר"ש גורן והגר"ע יוסף, הגר"ש משאש, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו זצ"ל – ומדוע לא חידשו כל אותם חידושים מופלאים בעת ההיא? 'רבי לא שנה – רבי חייא מנא ליה?'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אין לך אלא שופט שבימיך

        כמובן שאיני בא להשוות את רבני דורינו לרבני הדורות שעברו. אבל אני כן מדבר על הבחירה של הרבנים כיום שדבר אין לה עם כל אותו יעוד גדול ומשמעות אדירה שאתה (וגם אני) רוצה שתהיה לרה"ר.

        הרה"ר בימיהם של הגדולים שציינת אכן הכריעו הכרעות קשות ולקחו על כתפיהם את האחריות ואתה בשביל לתרץ את האדרת הרה"ר דהיום ממעט בערכם ובמעשיהם של הדורות הקודמים.

        זאת ועוד, קביעתך שיושבים ת"ח מכל החוגים לוקה בחסר כאשר ישנו "חוג" אחד שנחסם באופן עקבי מלתת דריסת רגל ברבנות. הרב סתיו למשל, אולי לא צריך להיות הרב הראשי לישראל אך בהחלט ראוי שיהיה ייצוג לו או שכמותו במועצת הרה"ר. אלא א"כ אנו חוזרים לשאלת חוסר הלגיטימציה שחוגים מסויימים מרשים לעצמם לנקוט כלפי חוגים אחרים.

        ציבור גדול הרואה ברב סתיו, ברב ליכטנשטיין, ברב רבינוביץ' רבותיו אינו זוכה שהרה"ר תתחשב בדרכו ואינו זוכה שקולו יישמע בדיוניה. – אם נחזור לפולמוס יואב שורק, לא מדובר על דיון בעיתון, בסימפוזיון או במדיה האלקטרונית, מדובר על המקום שאמור להיות כור ההיתוך של הפסיקה לעם ישראל וקול משמעותי נעדר ממנו במתכוון.

        מפאת שתי הסיבות (משקלם התורני וזהותם המגזרית של חברי הרה"ר) לא מתאפשר כיום שום דיון רציני בסוגיות החמורות העומדות על הפרק ויד המחמירים על העליונה. לא היה מתקיים לכה"פ דיון שבו היה מוכרע לחומרא, ניחא. אך הדיון פשוט לא מתקיים

    • לחיים –

      דומני שאיננו מדברים על אותו דבר בכלל.

      הדברים שמנה ר"א קליין (בד"ה ניצנים של חוסר מחוייבות) – הפקעת קידושין ללא גט, חופות שוויוניות, עליית נשים לתורה, גיור ללא קבלת מצוות, פילגש, ביטול שבעה נקיים, ביטול נוכחות הבלנית בטבילה,וכיו"ב – אתה מייחס לרב ליכטנשטיין זצ"ל ולרבנים רבינוביץ וסתיו שליט"א?

      אפשר להסכים עם דברי ר"א קליין, שהיה על רבני הר עציון למחות ביתר תוקף כלפי אנשים משולי המחנה שהתירו. ותולים עצמם בהם, ואפשר לחלוק ולומר שאינן אחריות אחרים עליהם. אך ברור שהרבנים הנ"ל אינם קשורים להיתרים מבהילים אלה.

      על דרכו של הגר"א ליכטנשטיין בפסיקת ההלכה ראה מה שהביא יואל יעקבי בכתבתו ב'בשבע' גליון אחרי מות-קדושים, בשם תלמידו הרב יוסף צבי רימון. בהספד בלווייה סיפרו בנותיו הנחה אותן שלא לסמוך על העירוב בירושלים. הגר"א רבינוביץ מחמיר בכניסת שבת לילך אחרי השקיעה הנראית, שהיא לפעמים חצי שעה לפני השקיעה שבלוחות. ומינה תבין באיזו אוירה של דקדוק במצוות הם עומדים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הגבתי לדברים שאתה כתבת גם ללא קשר ישיר למאמר.

        יחד עם זאת בעיני ר"א קליין יש מקום שלא לבוא ולדבר (להחרים) בבית מדרש שהגר"א ליכטנשטיין עומד בראשו כדי לא לתת לו לגיטמציה בגלל ש"הוא נתן במה לדעות מקולקלות", "הוא לא מחה מספיק" "יצאו ממנו קלקולים" וכו' זה כתוב בפירוש במאמר ואין מקום להתפתלויות בנושא. כך שגבריך הם קושיא על הכותב במאמר ולא עליי

      • ש. צ שלום רב

        כפי שכבר כתבתי באריכות בתגובת כאן כל הדברים הללו לא הגיעו מבית מדרשה של ישיבת הר עציון וחלק מיוצאיה אף מחו במסגרות שונות נגד המגמות האלו אז מדוע מצופה מהם שימחו בתוקף בהודעה רשמית מצד רבני הישיבה כאילו בשמם יצאו הדברים?

        אני מבין שבנושא לימוד התנ"ך יש מחלוקת קשה בין הר המור להר עציון אבל בענייני הלכה ידוע שהקו השולט בגוש הוא שמרני וכמו שהעלית בעצמך

        בהר המטר לקחו על עצמם משימה חשובה מאוד של מאבק לשמירת גבולות הגזרה של הציבור הדתי ובהר עציון ככל הנראה זה פחות. ה"עניין" שלהם והם מעדיפים לעסוק בדברים אחרים וזה לגיטימי

        זה כמו שבחב"ד הם תמיד מדגישים שהם אנטי ציונים לא פחות מסטמאר אלא שהם בחרו לעסוק יותר בנושאים אחרים חשובים מאשר לעסוק במאבק בציונות ולכן למזלם סטמאר לקחו על עצמם את העניין הזה

  5. התכוונתי "הר המור " ויצא לי אחרת בפליטת מקלדת

    • איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק

      בס"ד ט' באייר תשע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      לגבי הבעיה של חידושים בהלכה שלא כהלכה –
      כבר מילתי אמורה לעיל שלענ"ד ראוי במיוחד לאסכולה תורנית האמונה על פתיחות, להבהיר בצורה חד-משמעית שיש גבולות לפתיחות זו. ללכת בדרכו של הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל, שהסביר את הסתייגותו מחלק מחקר התלמוד האקדמי, בכך שאצל חלק מהעוסקים בכך חסרה התודעה ש'התנאים והאמוראים הם מעלינו' (כפי שמוסר בשמו הרב יוסף צבי רימון, בכתבתו של יואל יעקבי ב'בשבע' הנ"ל).
      כדי שלא יצטרכו לעסוק כל היום במחאות, כבר הצעתי לעיל את הדרך הראויה – להעצים את מעמדה של הרבנות הראשית, שבה גדולי תורה מכל החוגים, הממשיכים את דרכם של קודמיהם, הגראי"ה קוק, הגר"י הרצוג והגר"ב עוזיאל, הגר"ש ישראלי, הגר"ש גורן והגר"א שפירא, הגר"ע יוסף, הגר"מ אליהו והגר"ש משאש, ורבים אחרים.

      לדבריך על 'מחלוקת 'קשה' בין הר המור והר עציון' – איני מכיר מחלוקת זו.
      כפי עדותו של הרב רימון (שם) התנגד הגר"א ליכטנשטיין ללימוד ספרותי של התנ"ך. לעומת זאת, הרב אלחנן סמט, הדוגל בדרך זו, מספר (בראיון עימו 'ממשיך את נחמה') שבמשך הזמן סרו החששות משיטתו, והוא נחשב בין המתונים ב'מכללת הרצוג'. באותו ראיון הוא מותח ביקורת חריפה כנגד שיטת הבחינות של הרב ברויאר, וכנגד הגישה של 'תורה בגובה העיניים'. ביקורת על חלק מהשיטות הנהוגות ב'מכללת הרצוג' מותח ראש הישיבה, הרב משה ליכטנשטיין, במאמרו 'אחת דיבר אלקים – שתים זו שמעתי', שקישור אליו נמצא בויקיפדיה בערכו.
      גם אנשי 'הר המור' מציינים לשבח את מיזם 'הקהל תתקכט' שבו יכול לומד התנ"ך למצוא שיעורים מעמיקים ומעניינים על התנ"ך, הבאים מגישה של אמונה.

      אני מסכים עם אמירתו של ר' אלימלך קליין שיש לנהוג לפי הדרכת חז"ל: 'בשעת המפזרים – כנס', אך לענ"ד 'כנס' שאמרו חז"ל, עניינה 'כינוס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם' וכדברי הנביא מלאכי 'אז נדברו איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב לפניו ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו'.

      אני מבין מאד את הקושי להשתתף בדיונים בעל פה או בעיתונות, שבהם קשה מאד להעביר את המסר שלך בצורה מליאה. מה שכן אפשר ורצוי לענ"ד הוא להתייחס זה לדברי זה במאמרים תורניים, דבר שמביא להבנה הדדית ולהגדרה ממוקדת של נקודות ההסכמה והמחלוקת, כפי שאכן נעשה במידה רבה במאמר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ציון מקור לפיסקה 1

        על צדדי החיוב והביקורת של הרב ליכטנשנטיין כלפי חקר התלמוד האקדמי – יעויין במאמרו 'גישת ההמשגה הבריסקאית בלימוד התלמוד', נטועים יח, עמ' 30-32.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • להרחבה בנושא יחסו של הגר"א ליכטנשטיין לתרבות הכללית ולמחקר האקדמי, ראו בתגובותיי ל'תגובות לגליונות קודמים 982' מיום 6.6.2016 ('התורה התרבות הכללית והלהט' עד 'בפרופורציה נכונה – מול עולם המחקר').

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. ש.צ ,לגבי המחלוקת על לימוד התנ"ך אני יודע שלפחות בעבר היה מתח בנושא בין הר המור להר עציון ואם המתח הזה התפוגג כפי שכתבת שדווקא בהר המור מרוצים מהמיזם של לימוד התנ"ך שהגיע מהר עציון אז טוב שכך ומיני ומינך יתקלס עילאה

    אני מבין את מה שאתה כותב לגבי העובדה שישיבה הדוגלת בפתיחות והיא מהווה סוג של "ישיבת דגל" דווקא היא צריכה מכל שאר הישיבות להיות זהירה יותר – אני מסכים עם זה ואני חושב שמחאות כלפי חידושים לא לגיטימיים כן הגיעו גם מכיוונה של ישיבת הר עציון גם אם בסגנון אחר מסגנון המחאה של הר המור בעניין

    ובכל אופן ישיבה הדוגלת בפתיחות לא אמורה להרגיש שהיא צריכה להתנצל על מי שלקח את הפתיחות כמה צעדים רחוק מידי ושהוא משויך אליה ולא נכונה ביקורתו של אלימלך קליין שבישיבת הר עציון נתנו לעמדות אלו במה ,לא היה ולא נברא!

    הדתיים הליברלים הקרובים לקונסרבטיבים לא רואים את עצמם כגושניקים וכמושפעים מרוחה של ישיבת הר עציון ,הם שוליים שבשוליים וממש כואב לשים אותם בחדא מחתא עם אחת הישיבות החשובות שלנו -לכן הגבתי בארוכה להסביר זאת

  7. מבט אופטימי (הערה לדברי ר"ש אלירז ר"צ שמשוני)

    בס"ד כ"ה באייר ע"ה

    מההיבט האמוני – הבדלי הדיעות בזה ידועים. הראי"ה קוק והגרא"י הרצוג, ראו בשיבת ציון והפרחת שממותיה ותקומת מדינת ישראל את 'ראשית צמיחת גאולתנו', בעוד שהגרי"י ריינס ראה בשיבת ציון ישועה והצלה; הגרי"ד סולובייצ'יק שמע בשיבת ציון את 'קול דודי דופק' הארת פנים של הקב"ה לישראל אחרי הגלות המרה, והגר"י עמיטל, ראה בתקומת המדינה קידוש שם שמים אחרי חילול השם הגדול שהיה בשואה.

    מההיבט החינוכי – העירו הרב רבינוביץ' והרב שמשוני על החשש מפני שאננות וכניסה לסיכונים כתוצאה מהאמונה בודאות הגאולה. דומני שחשש מעין זה מתאזן, שהרי אותם גדולי ישראל שראו בתהליך גאולה, דיברו על גאולה קימעא קימעא, והדגישו את האחדות עם כלל ישראל – הרי שמי שהולך באמת לאורם של הראי"ה קוק והרב הרצוג, חזקה עליו שינהג בעקבותיהם בסבלנות ובתבונה ובשמירה על אחדות האומה..

    הרב אלירז, טען לעדיפותה של דרכם של הראי"ה והרב הרצוג, משום שהחשש המתמיד מפני 'שמא יגרום החטא' עלול להביא לייאוש, ובפרט כשנכנסים להרגשה, שהתקשורת מעצימה מאד, של 'הכל קורס'. לענ"ד חשש זה מתאזן על ידי הרגשת הנאהבות, המעצימה את יכולתנו להתמודד עם כל הקשיים.

    כשיהודי מתבונן בעוצם חסדי ה' עלינו, כמה טוב יש בעולמנו. איפה היינו לפני שבעים שנה ואיפה אנחנו כיום. איך מעם שרידי חרב היינו למדינה משגשגת, גשמית ורוחנית. איך מתקבצים יהודים מכל הגלויות ונהיים לאחדים – אנחנו מתמלאים אמונה והכרה בטוב ה'.

    עם הראיה המפוכחת של הבעיות הגדולות והקשות , אנחנו מבינים שהקב"ה גלגל אותן לפתחנו, משום שהוא מאמין ביכלתנו להתמודד איתן. אנחנו מתבוננים על המציאות בעיניים של אמן ברזל, שככל שהקושי גדול יותר
    – האתגר גדול יותר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שתי גישות למידת הבטחון (ע"פ משנתו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל)

      הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל מציג ('באור פניך יהלכון', עמ' 159 ואילך) שתי גישות למידת הביטחון:

      החזון איש כותב:
      'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג 'בטחון'. שם 'בטחון', המשמש למידה מהוללת ועיקרית אצל החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתהו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב…
      ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל עניין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש, הכל בהכרזה מאיתו יתברך' (עמ' 160).

      לעומת זאת מביא הרב ליכטנשטיין את דברי רבנו בחיי אבן פקודה, בעל 'חובות הלבבות' :
      'מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה ליבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו… שיהיה ליבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה בו… שיעשהו נדבה וחסד' (שער הבטחון, פרק א).

      ומבאר הרב ליכטנשטיין:
      'ברור שכאן מדובר על הבטחון הפשוט והפופולרי, הסתמכות ש"יהיה טוב"' (עמ' 161).

      ברם מביא הרב ליכטנשטיין את דברי רבנו בחיי בן אשר:
      'ועוד מעניין הבטחון, שימסור אדם נפשו אל ה' יתברך, ותהיה תמיד מחשבתו משוטטת בדבר זה: אילו היו באים להרגו או שעבור על התורה – שיהא מוסר עצמו על המיתה ולא יעבור… כי המוסר הנפש בעניין זה הוא מעניין הבטחון' ('כד הקמח', ערך 'בטחון', עמ' עה).

      ומבאר הרב ליכטנשטיין:
      'ברור שלגישה זו יש משמעות אחרת לחלוטין… אין היא טוענת ש"יהיה טוב" מבחינה אישית ולאומית. אדרבא, היא מבטאת החלטה נחושה, שאפילו אם יהיה רע, נישאר תלויים בקב"ה ודבוקים בו. עד הסוף נחזיק באמונתנו ולא נמיר את בטחוננו בה'…' (עמ' 162).

      לדעת הרב, יש לאחוז בשתי דרכי הביטחון גם יחד:
      'מידת הביטחון היא, אם כן, בעלת משמעויות מנוגדות. מצד אחד, היא תובעת מן האדם שיהיה משוכנע שהקב"ה יעזור לו; מצד שני, היא דורשת ממנו שיכשיר את עצמו לקראת שעה שח"ו לא יעזור לו…'. בהיותה בעלת משמעויות מנוגדות, הרי שלא קל לחנך לקראתה; אבל המודל בכל זאת קיים' (עמ' 173).

      מהמשבר של מלחמת יום הכיפורים מפיק הרב לקח:
      'ככלל, עלינו לחתור לאיזון בין הבטחון האופטימי, המבוסס על אמונה ותקוה, לבין הבטחון המסור הנובע מאהבה…
      מחובתנו להפנות יתר תשומת לב לבטחון האהבה. לפתח נכונות להיאחז בקב"ה פשוט מפני שהוא צור מבטחנו, ותהיינה התוצאות אשר תהיינה…
      אינני מציע שנזנח ח"ו את בטחון האמונה. אני אישית רווי אמונה שורשית, כי לא ייטוש ה' את עמו, ושקיומנו כעם בארץ הקודש מובטח. אני מתאמץ כמיטב יכולתי להעביר אמונה זו לילדיי ולתלמידיי. עם זאת אני גם סבור שעליי להשריש בהם את בטחון האהבה, וזאת לא כמעין פוליסת ביטוח רוחנית, אלא מפני שההקרבה והדבקות חיוניות כשלעצמן, אף בנסיבות החיוביות ביותר. היכולת לבטוח תוך כדי ייסורים חשובה לאדם, אף אם נדמה לו שייסורים אינם צפויים באופק' (עמ' 172)

      בחינוך לביטחון בה' יש לשים לב שהבטחון הוא חלק בלתי נפרד של יחסו של האדם לבוראו
      'בטחון איננו נושא בפני עצמו. הוא כרוך באמונה מצד אחד, ובאהבה מצד שני, פיתוח מידת הבטחון תלוי בהחדרת יראת שמים כללית, הקשורה לחתירה לדבקות בקב"ה, ובשאלת מרכזיותם של ערכים דתיים בחיי האדם…תכונת הבטחון היא חלק ממכלול זיקתו של האדם לקב"ה. קיומה תלוי בעבודה שבלב, בשמירת מצוות מעשיות, בהתמסרות לתלמוד תורה, בתחושת נוכחותו המתמדת של הקב"ה, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד"…
      אם ברצוננו להתמודד עם שאלות בתחום הבטחון, עלינו להתייחס למצב חיינו התורניים בכללותם. נעמיק את אמונתנו, נרחיב את אהבתנו, ואגב כך נזכה בבטחון הדרוש: בטחון, שיאפשר לנו לצפות לטוב ביותר מצד אחד, אך יחשל אותנו לקראת הרע ביותר, מצד שני. ובתור מאמינים בני מאמינים, אנו בוטחים בה' שאת שלו הוא יעשה' (עמ' 174-175).
      '

  8. ש. צ , אשריך על הבאת דברי הרב ליכטנשטיין זצ"ל

    בהזדמנות זו אומר שמומלצת קריאת כל הספר "באור פניך יהלכון" ספר נפלא עם תובנות מעניינות וגדוש הן בתורה ויראה והן בטעימות לא מעטות ומשובחות מנהיגות הכללית

    מי שיקרא. את "מבקשי פניך " – שיחותיו עם הרב חיים סבתו בכלל יתענג

    ולא לחינם כתב הרמב"ם שאין עושין נפשות (= קברים מפוארים ) לצדיקים, דבריהם הם זכרונם " מומלץ לעיין בספרים אלו – ממש נפלא ויהיו הם זיכרון דברים לגדול תורה זה שנלקח מאיתנו

  9. התכוונתי בשורה 3 בתגובתי מ"ההגות הכללית "

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: