שריד אחרון לרומנטיקה | שלום רוזנברג

האם ישנה עוד אהבה בעולם? שירו של הראי"ה קוק "לחשי ההוויה" מוצא אותה בוערת גם בעידן של ייאוש והרס עצמי

בקוראנו את פרשת תזריע עלינו לשים לב לכך שיש הבדל מהותי בין דיני טומאה וטהרה, הקשורים לבית המקדש, לבין דיני הנידה המבטאים עיקרון אחר לחלוטין. ר' יהודה הלוי העיר על כך (הכוזרי ג, מט): "והדינים הדומים לאלה הנוהגים אצלנו כיום, כאיסור קִרבת בשר עם הנידה ועם היולדת, אינם מצד הטומאה כי אם מצוות מיוחדות הם מאת הא־לוה". בענייני נידה, מילת המפתח היא "אסורה" ולא "טמאה".

המילים "מותר" ו"אסור" יוצרות בי את האסוציאציה לשיר שהקסים אותי: "לַחֲשֵׁי הַהֲוָיָה" של הראי"ה קוק. זהו שיר היונק את נפשו משיר השירים, ספר המתרומם עד למיסטיקה, ויחד עם זאת גם רובד הפשט שבו ממשיך להקסים אותנו עם יופי ורגש שמעל למדע ולפילוסופיה, המלווים אותנו בכל תחומי החיים.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

לחישת ההוויה

הערה קצרה על שם השיר. אנו היינו משתמשים באופן אינסטינקטיבי במילה "טבע". הראי"ה לא השתמש במילה זו, שגוירה בימי הביניים, והעדיף את המילה העברית "הֲוָיָה", הכוללת את כל ממדי החיים: הווית העולם – האביב, הווית האדם – האהבה, והווית העם – המשוחרר ממועקות הגלות. בשירו של הראי"ה מקבלים גיבורי שיר השירים, הרעיה (ההוויה) והדוֹד (האדם), זהות חדשה. הַהֲוָיָה לוחשת לדוד “הצעה“ סודית: “חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קַח“. האם אנו מסוגלים לקחת?

ברקע של שיר השירים יש דרמה ואפילו טרגדיות: “אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו“, ומהצד השני: “קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי… יוֹנָתִי תַמָּתִי“, אך הרעיה לא פותחת. גם אנו מוקפים בעיות. מחלת המאה: דיכאון, ואויבנו הגדול ביותר – הייאוש. ואכן הַהֲוָיָה לוחשת לנו שאנו חייבים לנצח את אויבינו ולזכות מתוך כך בחיים: “חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קַח / אִם יֵשׁ לְך לֵב, וּבַלֵּב דָּם / שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהֲמָהוּ“.

ההוויה ממשיכה ללחוש. שתי דמויות היא אינה מסוגלת לקבל. הראשון הוא ערל הלב: "וְאִם לִבָּתְך עֲרֵלָה, תִּלְחַשׁ לִי הַהֲוָיָה". יותר מפעם למדנו על ערלת הלב, הנתפסת כמקור לרוע ולתאוות. והנה, מהַהֲוָיָה שומעים אנו עכשיו משהו מפתיע: "וְאִם לִבָּתְך עֲרֵלָה / וְיָפְיִי לֹא יַקְסִימֶךָ“. ערל־לב הוא מי שאיבד את החמדה ליופי ואת הכמיהה לאהבה. אולי מפני שהוא חי ברוחניות מנוכרת שהתנתקה מהחיים, או מפני שהוא בגלות, בגטו, ובהם הוא שכח את ההוויה שבטבע החיצוני. אם אכן ערלה זאת בך, חוזרת ההוויה על דימוי השאול מעולם היחסים האינטימיים של זוג: סוּרָה מֶנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְך אֲסוּרָה!

השאלה השנייה מופנית לדמות – אם תרצו – הפוכה: “אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין / כָּל יפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קדֶשׁ / אַך זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּך יְעוֹרֵרוּ“. אש האהבה יש בה קדושה. והנה קורה שאש זאת הופכת “אש זרה“ במשכן האינטימי והקדוש. או אז הרעיה־הַהֲוָיָה חוזרת ואומרת: סוּרָה מֶנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְך אֲסוּרָה!

הריני מותרת

עתה מפגישה אותנו ההוויה עם המציאות המתעוררת. גם הארץ חייבת להיגאל. זוהי גאולת הנופים שבשיר השירים, החזרת היופי לאדמה. בגאולתה תעורר הארץ גם אותנו, ותציל אותנו מהמדבריות והביצות שבתוכנו: וְדוֹר יָקוּם וָחַי / יָשִׁיר לְיפִי וְחַיִּים / וְעֶדְנָה בְּלִי־דַי / יִינַק מִטַּל שָׁמַיִם. / וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן, / שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה / תַּקְשִׁיב אזֶן עַם חַי / וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קדֶשׁ יִמָּלֵא. או אז נשמע תשובה אחרת, נפלאה, המקדימה רגעי שיא של אהבה טהורה:

וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב / בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְך מֻתֶּרֶת!

"אש זרה" זו מאיימת עלינו. בלעם נתן לבני האדם עצה על הזנות. עצה זאת התגשמה בפולחן בעל פעור, ששרד ופעל לאורך הדורות וזוכה בדורותינו אנו לפופולריות גדולה יותר. אולם מה שמוצע בתרבותנו אינו אהבה אלא הרס האהבה. אמנם כן, הנאה מיוחדת מעניק היצר הרע למי ששובר גדר. אלא שהיצר הרע מרמה. בסמים, הופך היצר הרע את הפיתוי לשעבוד. טעם העברה לא ידע שובע והופך הרסני. במתירנות התהליך הוא כמעט הפוך. האשליה תפוג, הגדרות יישברו, אך טעם העברה יאבד ודאי משעמום. האהבה שנתברכה חייבת לשמור על קיומה תוך שהיא גדלה ומתפתחת בשנות הנישואים: "אהבה ואחווה, שלום ורעות". זאת היא ברכה, אך קודם כול משימה. או אז, בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְך מֻתֶּרֶת!

הרשו לי "לדרוש" פסוק משיר השירים (ב, טו) הנראה כאילו מנותק מהקשרו: "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים, שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר". "זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּך יְעוֹרֵרוּ", אומרת ההוויה, אך הפעם האש הזרה שובה בני גילים צעירים ביותר. שועלים קטנים מחבלים כרמים, ואינם מבינים שכרמינו סמדר, ענבים שטרם הבשילו. השועלים הקטנים אוכלים סמדר, מקלקלים את ענבי האהבה, שבעתיד לא ניתן יהיה לאוכלם ולא לעשות מהם יין. ייתכן שהיהדות הנאמנה שאינה ערלת לב היא אחד השרידים האחרונים המאמינים ברומנטיקה, באהבה, בברית המקשרת בין בני הזוג, האוכלים את הענבים המשכרים שהבשילו, ושותים את יינם: "אכלו רעים [האהובים] שתו ושכרו דודים". וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב / בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְך מֻתֶּרֶת!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: